משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ח:ב

1בהמשך למשנה א, העוסקת בטומאת ספק של שני נזירים, עוסקת משנה ב בנזיר שהוא גם מצורע בספק. מעבר לספקות ולמצבים המורכבים, קיים עניין אינטלקטואלי לברר שאלה מורכבת זו, שכן שניהם, גם הנזיר וגם המצורע, חייבים בתגלחת ובקרבנות טומאה וטהרה. אמנם הסיבות שונות כשם שהטקסים שונים, אך מסתבר שמסורת הלימוד והעיון נוטה לקשור ביניהם ולבחון אותם במסכת סבוכה אחת. מאידך גיסא ייתכן שאין זו רק מסכת לימוד אלא הצצה לעולמם של נזירים. נזירות עשויה להיות תופעה בקרב מצורעים, ובמיוחד בקרב חשודים בצרעת, ואזי לפנינו גורם נוסף המניע אנשים בצרה לנדור נדר לרפואתם. 24 לדיון בגורמים לנדרי נזירות ראו במבוא.

2קודם שנעסוק במשנת הספקות מצינו בתוספתא ובספרי לבמדבר דיון הקושר בין נזיר ומצורע ודאי, כלומר בבחינת שלב קודם לדיון במשנה, 25 לתופעה דומה במשנה נזיר ראו גם דיוננו בפ"ב מ"ה; מ"ו; פ"ג מ"ה. ואף שלב זה מנוסח כדיון בית מדרשי: "שאלו 26 בספרי: שאלו רבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר. את רבי שמעון בן יוחי: 27 "בן יוחי" חסר בכ"י ערפורט, צוקרמאנדל עמ' 290. הרי שהיה נזיר ומצורע, מהו שיגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזרו ולצרעתו? אמר להן: אין 28 כ"י ערפורט, צוקרמאנדל עמ' 290: אינו. מגלח. אמרו לו: למה? אמר להם: אילו זה מגלח להעביר שער וזה מגלח להעביר שער, יפה אתם אומרים, אלא נזיר מגלח להעביר שער, ומצורע מגלח לגדל שער. אמרו לו: אף אנו אומרין: לא תעלה לו בימי גמרו, תעלה לו בימי ספרו. 29 כעין זה בספרי במדבר. בכ"י ערפורט, צוקרמאנדל עמ' 290 חילוף: "אם כן לא עולה בימי ספרו אלא עולה בימי גמרו". אך בהמשך חוזר כ"י ערפורט לנוסח של וינה: "תקון הדבר, לא עולה בימי גמרו עולה בימי ספרו", ומן הסתם אין זו אלא טעות סופר. בירושלמי: "לא תעלה לו ימי גומרו לא תעלה לו ימי ספירו" (פ"ב ה"י, נב ע"ב). אמר להם: אילו זה מגלח לאחר ביאת מים וזה לאחר ביאת מים, יפה אתם אומרים, אלא נזיר מגלח לאחר ביאת מים ומצורע מגלח לפני ביאת מים. אמרו לו: אף אנו אומרים: לא תעלה לו בטהור תעלה לו בטמא. 30 בספרי ובירושלמי סדר הפריטים שונה: תגלחת, דמים, ביאת מים. שכן טהרה תלויה בהזאת דם הקרבן (משנה פ"ד מ"ט-מ"י), והוויכוח אינו על טבילה אלא על סדר התגלחת והקרבנות, וראו הערתו של ליברמן לאתר. להערכתנו הדיון התנאי אינו מחויב לסדר הרשמי אלא לשאלה האם פרטי הטקס של נזיר ומצורע משקפים אותה מגמה וניתן להפכם לעניין אחד. בשאלה זו רבי שמעון בן יוחי חולק על חכמים ונדחה. אמר להן: אילו זה מגלח לאחר דמים וזה מגלח לאחר דמים, יפה אתה אומרים, אלא נזיר מגלח לאחר דמים ומצורע מגלח לפני דמים. אמרו לו: תקון הדבר! לא תעלה לו בימי גמרו תעלה לו בימי ספרו! לא תעלה לו בטהור תעלה לו בטמא! נזיר שנצטרע ומצורע שנזר מגלח תגלחת אחת על שתיהן" (תוספתא פ"ה ה"ב; ספרי במדבר פיסקא לח, מהד' הורוויץ עמ' 41). 31 ראו גם ירושלמי פ"ב ה"י, נב ע"ב. הדיון מתנהל בשתי רמות; תחילה שאלה וויכוח, ולאחר מכן הכרעה תחת הכותרת "תקון הדבר". 32 כך רק בהקשר זה בכל המסורת. הצירוף "תקון/תקנה" ו"דבר" אינו מופיע בספרות התנאית, אך בספרות האמוראית מצינו: "בשעה שהיה אדם אומר דבר מתוקן [תיקון] לפני רבי טרפון" בניגוד "לדבר של בטלה" (בראשית רבה פרשה צא לח, מהד' תיאודור־אלבק עמ' 1133). במקבילות "דבר תקיף" (אבות דרבי נתן נו"ב מ, מהד' שכטר עמ' 112), "דבר הגון" (שכל טוב לבראשית, עמ' 277) או "אין דרך חבר להיות מוציא מביתו דבר שאינו מתוקן" (ירושלמי דמאי פ"ג ה"ה, כג ע"ד; בבלי עירובין לב ע"א ומקבילות), כלומר מבורר ובטוח וסגור מבחינה הלכתית. בכל אחת מהן מופיעים שלושה סעיפים, ודומה שעיקר הוויכוח נוגע לסעיפי הטקס השונים, ובאיזו מידה השוני מפריד בין שני ההליכים. המסקנה ההלכתית מנוגדת לעמדתו המפרידה של רבי שמעון בן יוחי לטובת טקס משותף המכיל אותם סעיפים, אם כי במגמות שונות. ואכן, ליברמן בפירושו מניח שהשאלה נובעת מן החשש ההלכתי לגלח פעמיים בניגוד לאיסור המפורש בתורה (ויקרא י"ט, כז). מעבר לפן הטכני מסתתר אולי ויכוח עקרוני: האם אפשר לאחד שני מעמדות ציבוריים, וזאת כדי לחסוך לנזיר המצורע את הטירדה וההוצאות הכספיות הכרוכות בעלייה לרגל למקדש.

3ייתכן שהמשנה רומזת לתופעה מקובלת. המצורע נדר בנזיר בתקווה ותפילה שהנזירות תזרז את ריפויו. לאחר שנרפא, סיים את נזירותו ורצה לשוב לחיים רגילים. הטיעון שמציאות כזאת רווחה אפשרי וסביר, אך אין לו ראיות.

4מכאן נעבור לדיון במשנה גופה.

5נזיר שהיה טמא בספק – בהמשך למשנה הקודמת, נזיר בספק הוא נזיר שאדם אחר מפנה את תשומת לבו לטומאתו, או אפילו כשהספק נפל על עצם נזירותו, כגון שנדר בנזיר בלשונות וכינויי נזירות שאינם מובהקים כפי שנידונו בהרחבה בפ"א מ"ה. לעיל כבר הצענו שהספק שבמשנה הקודמת הוא ספק טומאה, או ספק קרבן, וספק נזירות הוא רק המקרה שהספק הוא על עצם הנזירות.

6ומחלט בספק – אותו האדם הוא גם ספק מצורע. המונח "מוחלט ספק" ייחודי למשנתנו, אך מצינו דיון תנאי במצב טומאת ספק בנגעים: "כל ספק נגעים טהור, חוץ מזה ועוד אחר. ואיזה זה? מי שהיתה בו בהרת כגריס והסגירה בסוף שבוע והרי היא כסלע, ספק שהיא היא ספק שאחרת באה תחתיה, טמא" (נגעים פ"ה מ"א). במשנה זו ספק חל על נגעים שונים בגופו של אדם אחד. לעומתה: "...ספקו טמא כיצד? שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע, בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע, ואינו ידוע באיזה מהן פשה, בין באיש אחד בין בשני אנשים טהור. רבי עקיבא אומר: באיש אחד טמא, ובשני אנשים טהור" (משנה שם מ"ד). מתעורר ספק האם הנגע המופיע התפתח או לא, כיוון שלא ברור מה היה מצבו בבדיקה הקודמת. הספק עשוי להיות באותו אדם, או בסדרת בדיקות של אנשים שונים שרישומיהם או רושמם אצל הכוהן התבלבלו. 33 למרות אמצעי הסימון שחכמים דורשים. בדיני טומאה עוד ספקות רבים כגון טהרות פ"ה מ"א.

7מקבילה למשנת נגעים. בספרא: " 'וטמא אותו' (ויקרא י"ג, ג) – את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק. כיצד? שנים שהיו אצל כהן, בזה בהרת כגריס ובזה כסלע, בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע ואין ידוע באיזה מהן פשה. בין באיש אחד בין בשני אנשים טהור. רבי עקיבה אומר באיש אחד טמא בשני אנשים טהור, אמרו לו: והלא נאמר 'נגע הוא' (שם) אם כן למה נאמר 'יטמא אותו', את הודאי הוא מטמא, ואינו מטמא את הספק" (ספרא תזריע פרשה ד ה"ח, סד ע"ד). אם כן, לפנינו מחלוקת תנא קמא ורבי עקיבא. תנא קמא מניח שספק טומאה טהור, ואילו רבי עקיבא כדברי משנה נגעים פ"ה מ"א לעיל מניח טהרה בספק בין שני מצורעים, ולא בין שני נגעים באותו האדם. הירושלמי למשנתנו מסביר את דרכו של רבי עקיבא: "אי זהו מוחלט מספק? שנים שבאו אצלו והחליט את אחד מהן ולא הספיק להחליט את השיני עד שנחלפו לו, זהו מוחלט בספק" (נז ע"א). הספק מתעורר אצל הכהן הקובע, ולפי הסברו של הירושלמי נקבע הספק במסגרת של שני מצורעים העומדים לבדיקה אצל הכהן, לא ספק בנגע עצמו אלא בנושא הנגע.

8כן מצינו עוד ספק טומאה מהיבט טכני, רשות היחיד או רשות הרבים: "כזית מן המת בפי העורב, ספק האהיל על האדם ועל הכלים ברשות היחיד, ספק אדם – טמא. ספק כלים – טהור" (טהרות פ"ד מ"ד). 34 ראו גם דיוננו כאן בהמשך. כל אלו הם רק דוגמאות לספק אפשרי. דוגמאות נוספות פזורות במקורות והיחס אליהן שונה: "...ואם ספק – טמא. ורבי יהושע קיהה" (נגעים פ"ד מי"א) או "ואם ספק – טמא, רבי יהושע אומר: כהה" (ספרא תזריע פרק ב ה"ב, ס ע"ב). הספק מצוי בתהליך יצירת הנגע, ואף כאן מחלוקת רבי יהושע ותנא קמא. אם כי לשונו של רבי יהושע קשה, "קיהה" או "כהה". מסורות אמוראיות מפרשות כהה כטהור, 35 נדה יט ע"א: "אמר רבא כהה וטהור", וכן כתובות עה ע"ב; נזיר סה ע"ב. כלומר רבי יהושע חולק על תנא קמא ומטהר ספק טומאת מצורע. לעומתן מסורת אחרת טוענת שמן השמים לא קיים ספק מצורע: "קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא: אם בהרת קודמת לשער לבן – טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת – טהור. ספק, הקדוש ברוך הוא אומר: טהור, וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי: טמא" (בבא מציעא פו ע"א). כלומר, גם בתחום זה קיימת מחלוקת עקרונית האם קיים ספק טומאה, רבי יהושע עם הקדוש ברוך הוא כביכול מטהר ספקות טומאה.

9מסורת זו של טיהור ספקות ברוחו של רבי יהושע עולה גם ממשנה טהרות: "אלו ספיקות שטיהרו חכמים: ספק מים שאובים למקוה, ספק טומאה צפה על פני המים, ספק משקין ליטמא טמא ולטמא טהור, ספק ידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור, ספק רשות הרבים, ספק דברי סופרים, ספק החולין, ספק שרצים, ספק נגעים, ספק נזירות, ספק בכורות וספק קרבנות" (טהרות פ"ד מ"ז). כך גם עולה בספק טומאת מת משמו של רבי יהושע: "אמר רבי שמעון בן עזאי: מעשה שנמצאו עצמות בירושלם בדיר העצים ובקשו חכמים לטמא את ירושלם. אמר להן רבי יהושע: בושת היא לנו וכלימה שנטמא את ביתינו! איה מיתי מבול? איה הרוגי נבוכדנצר? איה הרוגים שנהרגו במלחמה ועד עכשיו? אבל אמרו: ודאי טמא ספק טהור". 36 תוספתא עדיות פ"ג ה"ג, מהד' צוקרמאנדל עמ' 459; בבלי זבחים קיג ע"א. עמדתו של רבי יהושע היא עקרונית ומטרתה לצמצם טומאה, ונדון במדיניות זו בהרחבה בפירושנו למסכת אהלות. אף המשנה מציעה את הדברים משמו של רבי יהושע עם הסבר כיצד מתבצעת הטהרה במקרה זה: "העיד רבי יהושע על עצמות שנמצאו בדיר העצים. אמרו חכמים: מלקט עצם עצם והכל טהור" (עדיות פ"ח מ"ה). כלומר, לרבי יהושע מסורת על הדרך שבה הספק מחוסל.

10אותה הלכה, "ודאי טמא ספק טהור", בהקשר של טמא שרץ, מצינו במשנה עדיות משמו של רבי יהושע: "שלשה דברים אמרו לפני רבי עקיבא; שנים משום רבי אליעזר ואחד משום רבי יהושע... ואחד משום רבי יהושע: השרץ בפי חולדה ומהלכת על גבי ככרות של תרומה, ספק נגע ספק לא נגע – ספקו טהור" (פ"ב מ"ז). 37 כמשנת סתמא: משנה טהרות פ"ד מ"ב; בבלי חולין ט ע"ב. כ"רבי מטמא וחכמים מטהרים": תוספתא טהרות פ"ד ה"ה, מהד' צוקרמאנדל עמ' 663. משמו של רשב"א: תוספתא טהרות פ"ד ה"ו, מהד' צוקרמאנדל עמ' 664. אמנם בתוספתא הדבר מובא בהרחבה ובמחלוקת רבי אליעזר, רבי יהושע וחכמים, ושם רבי יהושע מטמא ודווקא רבי אליעזר וחכמים מטהרים: "השרץ בפי חולדה וחולדה מהלכת על גבי ככרות של תרומה ספק נגע ספק לא נגע. רבי אליעזר מטהר ורבי יהושע מטמא וחכמים אומרים: ודאי טמא ספק טהור" (תוספתא עדויות פ"א הי"ב, מהד' צוקרמאנדל עמ' 456). מסורת השמות להלכה זו מציעה מחלוקת שקשורים בה רבי אליעזר ורבי יהושע, וחכמים. יש להוסיף עליה את המשנה הכוללת "ארבעה ספיקות רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרין. כיצד?... ספק נגע ספק לא נגע, ספק האהיל ספק לא האהיל, ספק הסיט ספק לא הסיט – רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרין" (עדיות פ"ג מ"ז). 38 וכן משנה טהרות פ"ו מ"ב; תוספתא עדיות פ"א הי"ח, מהד' צוקרמאנדל 457-456. עמדתו של רבי יהושע, אם כן, ברורה: בתחומים רבים הוא מטהר ספקות, וכך גם עמדת חכמים, ואילו בארבעה מקרים רבי יהושע מטמא בניגוד לדעת חכמים, ועדיין עומדת ההלכה משמם של חכמים הטוענת שספק אינו מטמא. מצד שני טומאת בית הפרס, למשל, היא טומאה מספק.

11לסיכום ניתן לומר שספק טומאה מצוי בוויכוח הלכתי בתקופה התנאית, ומשתקף בתחומי ספקות טומאה שונים. הוא מהווה, ככל הנראה, אחד מנושאי המחלוקות המאפיינות את בית הלל ובית שמאי. משנתנו המניחה כפשוטה שספק נזיר וכן ספק מצורע – טמא משקפת את העמדה המקבלת ספקות בשני התחומים בניגוד למשנה טהרות פ"ד מ"ז. אם נניח שפרט לארבעה מקרים חכמים הם עמדת רבי יהושע בניגוד לעמדת רבי אליעזר, הרי שמשנתנו משקפת הלכה מבית שמאי. 39 ראו דיוננו במבוא, וכן ספראי, הכרעה כבית הלל.

12התוספתא, כדרכה, מפתחת מקרה נוסף של ספקות מורכבים שדינם כהלכה במשנה: "ספק נזיר טמא, ספק נזיר טהור, אבל נזיר ודיי היה. ספק מצורע טמא, ספק מצורע טהור, אבל מצורע ודיי היה אוכל בקדשים. אחר ששים יום שותה יין ומטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום. כיצד? אמרו לו נזיר טמא אתה, ואין נזיר טמא מגלח אלא עד שבעה, צא ומנה שבעה. הזה ושנה, גילח והביא קרבן, מנה שבעה ובקש לגלח, ואמרו לו נזיר טהור אתה, ואין נזיר טהור מגלח אלא עד שלשים, צא מנה עשרים ושלשה להשלים שלשים. גילח והביא קרבן, מנה שלשים ובקש לגלח. אמרו לו נזיר טהור אתה, ואין נזיר טהור מגלח אלא על הדמים. כיצד הוא עושה? מביא עולת בהמה, ומתנה עליה ואומר: אם טהור אני הרי זו חובה, ואם לאו הרי זו נדבה, כיצד תיעשה לו? להחמיר עליו. 40 כדעת בן זומא. מביא פילי של חרס חדשה ונותן לתוכה רביעית מים חיים, ומביא שתי צפרים דרור, ושחט את אחת מהן על כלי חרס אל מים חיים, חפר וקברה בפניו ואסורה בהנאה. 41 אלו פרטי קרבן נזיר. ומביא חטאת העוף ומתנה עליה ואומר: אם טמא אני, חטאת מחובתו ועולה נדבה. אם טהור אני עולה מחובתו, וחטאת ספק. ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו, כדרך שהמצורעין מגלחין, ומביא עולת בהמה ומתנה עליה ואומר. אם טמא הייתי עולה הראשונה חובה, וזו נדבה, וחטאת העוף מחובתו. ואם טהור אני עולה הראשונה נדבה, וזו חובה, וחטאת העוף ספק. ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו, כדרך שהמצורעין מגלחין" (פ"ו ה"א), והתוספתא ממשיכה בבירור ארוך של הפרטים. 42 לפתרון דומה ראו משנה נגעים פי"ד מי"ג; תוספתא שם פ"ט ה"ט, מהד' צוקרמאנדל עמ' 630.

13מכאן ואילך המשנה מפרטת את המועדים של טקסי הטהרה שהאדם הנזיר המצורע המסופק חייב לבצע על מנת לסיים את מחויבויותיו: אוכל בקודשים לאחר שישים יום ושותה ביין ומטמא למיתים לאחר מאה ועשרים יום – אכילת קודשים מהווה רמה בהלכות טהרה של מצורע ואילו שתיית יין וטומאה למת היא הגדרת סיום נזירות.

14שתיגלחת הנגע דוחה לתיגלחת הנזיר בזמן שהיא וודיי אבל בזמן שהיא ספק אינה דוחה .