משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ט:ב

1נזיר שגילח – סיים את כל נזירותו. בפרק ו עסקה המשנה במרכיבים המאפיינים ומגדירים את סיום הנזירות, כמו גם במקרים שנויים במחלוקת בסדר הטקסי. משנתנו משתמשת בלשון "תגלחת" כסיום כל הטקסים והנזירות.

2ונודע שהיה טמא אם טומאה ידועה סותר – חייב לחזור על נזירותו. המושג "טומאה ידועה" לעולם מופיע בניגוד לטומאת תהום, 41 תוספתא זבים פ"ב ה"ח, מהד' צוקרמאנדל עמ' 678; ירושלמי פסחים פ"ז ה"ז, לד ע"ד; בבלי פסחים פ ע"ב - פא ע"ב, וברמיזה בלבד בדיונים משניים אמוראיים: ירושלמי סוטה פ"א ה"ב, טז ע"ג; עירובין פ"י הי"ד, כו ע"ד. וכך במשנתנו, ואם טומאת התהום אינו סותר – בתוספתא מצינו הגדרה לטומאת התהום: "איזו היא טומאת התהום שלא הכיר בה אחד בסוף העולם, אבל הכיר בה אחד בסוף העולם אין זה טומאת התהום. מצאו טמון בתבן או בעפר או בצרורות הרי זה טומאת התהום, אבל הנקבר במים ובאפילה ובנקיקי סלעים אין זה קבר התהום. אין קבר התהום אלא של מת בלבד" (זבים פ"ב ה"ט, מהד' צוקרמאנדל עמ' 678). הירושלמי מצטט את הברייתא ומסכם: "כללו שלדבר, כל שאת יכול לפנותו עושה קבר התהום וכל שאי אתה יכול לפנותו אינו קבר תהום" (פ"ט ה"ב, נז ע"ד). בירושלמי יש הגדרות נוספות: "רבי יעקב בר אחא בשם רבנן: או בדרך רחוקה לכם, מה לכם בגלוי אף כל דבר שהוא בגלוי, יצא קבר התהום שאינו בגלוי" (פ"ט ה"א, נז ע"ג), וכן: "רבי אמי בשם ריש לקיש אפילו ריק. אי זהו קבר התהום כל שאין אדם זוכרו וחש לומר שמא אחד בסוף העולם בחזקת החי בחיי תיפתר שמצאו קמצוץ" (נז ע"ד, וכן בבלי סג ע"ב המצטט את התוספתא הזאת). קבר התהום נזכר גם במסורת הכבש של הפרה האדומה: "וכבש היו עושים מהר הבית להר המשחה, כיפין על גבי כיפין, וכיפה כנגד האוטם, מפני קבר התהום" (משנה פרה פ"ג מ"ו), וכן: "חצרות היו בנויות בירושלם על גבי הסלע ותחתיהן חלל מפני קבר התהום" (תוספתא פרה פ"ג ה"ב, מהד' צוקרמאנדל עמ' 631).

3במסורת התנאית יש שני הקשרים דומים שבהם נידונה טומאה כתוצאה מגילוי מת לא צפוי או לא ידוע, קרי טומאת תהום, במשנתנו ובמסכת פסחים: "הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא – הציץ מרצה... נטמא טומאת התהום – הציץ מרצה" (פסחים פ"ז מ"ז). כבר המשנה בפסחים מכירה את ההקשר הדומה ושוזרת אותם יחד: "מפני שאמרו: הנזיר ועושה פסח – הציץ מרצה על טומאת הדם ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף..." (שם). בנוסח שונה במקצת גם בתוספתא: "כל קרבנות צבור והיחיד – הציץ מרצה על טומאת הדם ועל טומאת הגוף חוץ מנזיר ועושה פסח שמרצה לטומאת הדם ואין מרצה על טומאת הגוף, ואם נטמא טומאת התהום – הרי זה מרצה" (פ"ו ה"ב-ה"ג, עמ' 148-147) (איור 39). נוסח הדברים במסכת פסחים ובתוספתא נזיר עוסק בשאלת החטא ומניח כפרה מקדשית. משנת נזיר עוסקת בהיבט ההלכתי, "אינו סותר". נמצאנו למדים שהציץ מעניק מעין "רשת ביטחון" בפני טומאות בלתי ידועות. כלומר, הנזיר אינו צריך לחשוש שמא נטמא בלי ידיעתו וחילל את נזירותו, אבל אם התברר, ולו בדיעבד, שחילל את נזירותו הרי זה סותר. לעומת זאת במשנת פרה (פ"ג מ"ב) יש הקפדה מרבית שמזי החטאת לא ייטמאו בקבר תהום, אף במקום שאין מידע מוקדם על כך. הקפדה זו מכונה בבבלי "מעלה עשו בפרה" (זבחים קיג ע"א) ונדון בה, אם יזכנו החונן לאדם דעת, בפירושנו לפרה.

4קבר התהום הוא ביטוי לחרדת הטומאה. תמיד ניתן לחשוש שמא בקרקע טמונה גוויה מלפני שנים רבות. לפי ההלכה אין לחשוש ממה שאיננו גלוי. כלומר אדם איננו צריך לפחד שמא יש טומאה חבויה. אבל בעת טקס הפרה האדומה נעשים מאמצים מיוחדים מעין "אקסטרה הלכתיים" למנוע חשש טומאה. בשעה זו יוצאים החוצה הפחדים החבויים שההלכה תובעת להתעלם מהם. במסכת פרה ביטויים רבים לחשש זה שההלכה מיעטה בחשיבותו, אך לעניין פרה אדומה שבה נדרשת טהרה מירבית, הוא מופיע כעמדה לגיטימית.

5המקרה השלישי במשנה: אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר – אם גילה שהוא טמא קודם לסיום הנזירות וטקסיה. בפ"ו הגדרת הסיום היא "נזרק עליו דמים", והדברים שנויים במחלוקת רבנן ורבי אליעזר. 42 ראו דיוננו בפ"ו מ"י, מי"א; פ"ז מ"ג. הירושלמי מזהה את משנתנו כעמדת רבי אליעזר וכן בבבלי סג ע"א. אך דומה שלא מחלוקת בציון הטקס לפנינו, אלא שימוש לשוני בהגדרת סיום הנזירות, ובלשון הבבלי משום רבי אליעזר: "מלאת הימים" (בבלי ו ע"ב). אם כן, חלקה הראשון של המשנה עוסק במי שסיים את נזירותו והשלימה והמשכה בנזיר שטרם השלים את נזירותו, ואין הכרח להכפיפה למחלוקת הפרטנית דלעיל.

6כיצד ירד לטבול במערה ונימצא מת צף על פי המערה טמא נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור ליטהר מטומאת המת טמא שחזקת הטמא טמא וחזקת הטהור טהור – הסיפא היא בבחינת משנה־תוספתא לרישא, 43 למשניות בעלות אופי של תוספתא ראו וויס, משנה תוספתא. ונותנת דוגמאות להלכה המופשטת (איור 40). בתוספתא יש ברייתא מקבילה עם דוגמאות מקבילות מפסחים ונזיר: "כיצד היה הולך לשחוט את פסחו, ולמול את בנו, 44 אפשר שיש כאן רמז לנוהג ידוע שאדם שמל את בנו עושה זאת בטהרה. אבל גם אם הוא טמא לא ייתכן שהדבר ידחה את מילת הבן. ואמרו לו מת היה עמך בבית שנכנסת לו, או תחת אבן שישבת עליה, ונודע לו בין משעשה פסחו ובין עד שלא עשה פסחו, צריך לעשות פסח שני. אבל אמרו לו קבר התהום היה עמך בבית שנכנסת לו, או תחת אבן שישבת עליה, ונודע לו עד שלא עשה פסחו, צריך לעשות פסח שני. משעשה פסחו אין צריך לעשות פסח שני. וכן נזיר שהלך להביא קרבנותיו, ואמרו לו מת היה עמך בבית שנכנסת לו, או תחת אבן שישבת עליה, ונודע לו בין משהביא קרבנותיו ובין עד שלא הביא קרבנותיו, צריך להביא קרבן טמאה. אבל אמרו לו קבר התהום היה עמך בבית שנכנסת לו, תחת האבן שישבתה עליה, ונודע לו עד שלא הביא קרבנותיו, צריך להביא קרבן טומאה, משהביא קרבנותיו אין צריך להביא קרבן טומאה" (תוספתא פ"ו ה"ב-ה"ג, עמ' 148-147). מת משוקע הוא קבר תהום, והדוגמה במשנה מהווה את הבסיס להגדרה של הרמב"ם לקבר תהום, "אינה ידועה: מכוסה במים" (הלכות נזירות פ"ו הי"ט). מכל מקום, נזיר אינו צריך לחשוש לבלתי נודע, וגם אין לו חובות עבר. אחרי שגילח הוא משוחרר מחובות עבר, גם אם יתברר שנטמא.

7שרגלים לדבר – יש סיבה טובה לחשוב כך. הביטוי מופיע גם בפני עצמו 45 ספרא זבים פרשה א ה"ז, מהד' ווייס עה ע"א; משנה סנהדרין פ"ט מ"א; זבים פ"ב מ"ב. וגם כפתיחה למשפט מנמק. 46 להלן פ"ט מ"ג. ממשנה זו ועד משנה ד כל המשניות כוללות ביטוי נדיר זה, ויש לראותן כפרק מעוצב מבחינה ספרותית שהועתק כאן בשלמותו, כשרק למשנתנו קשר ישיר לעסקי נזירות. 47 זו תופעה ספרותית בנוסח המשנה, ראו לדוגמה "תיקון עולם": משנה גיטין פ"ד מ"ב-מ"ט; "לא מפיה אנו חיין": משנה כתובות פ"א מ"ו-מ"ט; "שהוא תנאי בית דין": משנה כתובות פ"ד מ"ז-מי"ב; "ולא הודו לו חכמים": משנה עירובין פ"ג מ"ו-מ"ט, ואחרים. וראו דבריו של אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, עמ' 392. ניתן לשער שבמשנתנו הוא סיכום של הנאמר לעיל, אם כי ייתכן שזו פתיחה למשניות הבאות הכוללות משפט זה כמכנה מארגן. מכל מקום, אין לו מקבילה בתוספתא.

8הטיעון "רגלים לדבר" מנמק ומשרשר את ההלכות כיחידה. רק בהלכה בדבר ספק נגעים אין טיעון זה מופיע במפורש. אפשר שהופיע במקור אחר, או שנגרר אגב ההלכה בזב המופיעה באותה משנה. הטיעון הגיוני, ומצוי בהלכות אחרות. התלמודים, למשל, משבצים אותו בכמה תחומים בהלכות סוטה. 48 ירושלמי סוטה פ"א ה"ב, טז ע"ג; פ"ו ה"ד, כא ע"א; בבלי סוטה ג ע"א; נידה ג ע"א. הוא גם משמש בהלכות נוספות מבלי שנאמר במפורש, הרי כל טיעון לוגי הוא בבחינת "רגלים לדבר". עורך המשנה אסף, אפוא, רק משניות קדומות שטיעון זה היה מפורש בהן, ומשנתנו היא משנה מאוחרת המארגנת את ההלכות שמטבע לשון זה הופיע בהן. כך גם מארגנת המשנה סדרת הלכות שבהן נאמר "זכר לדבר" (שבת פ"ח מ"ז-פ"ט מ"ד), אם כי מקרה זה מסובך יותר, אין הוא כולל את כל המקרים של "זכר לדבר" ומטבע לשון זה אינו מופיע בכל משניות הקטע.

9בסוף המשנה כתב המעתיק הערה בדבר סדר המשניות: "הלכה המוצא ובתריה כל ספק ובתריה [המוצא מת]". שתי המילים האחרונות נוספו בשוליים. זו הערה יחידאית הקובעת את סדר המשניות כמות שהן מופיעות לפנינו, ואכן בכתב יד פרמא ובקטע גניזה אחד (95) סדר שונה שאותו רצה הכותב לשלול. גם בכתב יד קאופמן סדר המשניות שונה (משנת "כל ספק נגעים" מופיעה לפני משנת "המוצא מת..."). אם כן, המעתיק של כתב יד קאופמן העתיק את ההערה מכתב יד אחר, אבל הוא עצמו סידר את המשניות לפי סדר שונה שהיה, מן הסתם, מוכר בסביבתו. זו עדות מעניינת לתהליך ההיווצרות של כתב היד.