משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ט:ג

1המוציא מת בתחילה – כאמור, בכתב יד קאופמן זו משנה ד. בכל יתר עדי הנוסח "המוצא", וכך גם הנוסח במשנה אהלות (פט"ז מ"ג). אך בתוספתא אהלות (פט"ז ה"ב, מהד' צוקרמאנדל עמ' 613) "המוציא", והבבלי מצטט את המשנה כ"מצא" (סה ע"א). כאמור, המשנה כאן פותחת שרשור של מבנה ספרותי ומקורה במשנה אהלות פט"ז–פי"ז. "בתחילה" או "כתחילה" – כלומר בפעם הראשונה. המדובר במת הקבור בצורה תיקנית (להלן) ושלא ידעו על קיומו בשדה, ומושכב כדרכו – המשנה לפי פשוטה מניחה שניתן לפנות מת מקברו. הדיון האמוראי מפרט בלשון "כדרכו": "אי־זהו משכב כדרכו? רגליו מפושטות וידיו על לבו. אבל אם מצאו קמצוץ אני אומר גל נפל עליו והרגו. והתני: מצא שנים ראשיהם בצד מרגלותיהם נוטלן ואת תפוסתן סברין מימר קמצוץ מהו ראשיהם בצד מרגלותיהם. אמר רבי יצחק בירבי אלעזר כגון אילין נוניא צלייא רישי דהן גבי עוקציה דהן עוקציה דהן גבי רישיה דהן (כאותם דגים שראשי אלה מונחים כנגד זנבות אלה, וזנבות אלה כנגד ראשי אלה)" (ירושלמי פ"ט ה"ג, נז ע"ד), ובבבלי: "אמר רב יהודה: 'מצא' – פרט למצוי, 'מת' – פרט להרוג, 'מושכב' – פרט ליושב, 'כדרכו' – פרט לשראשו מונח בין ירכותיו. תני עולא בר חנינא: מת שחסר אין לו תפוסה, ולא שכונת קברות. וכל הני מאי טעמא לא? אמרינן: דילמא גוי הוא. מצא שנים, ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה וראשו של זה בצד מרגלותיו של זה, אין להן תפוסה ולא שכונת קברות" 49 ראו לעיל איור 13. (סה ע"א). הבבלי מפרש "כדרכו" כדרך המיוחדת ליהודים, בניגוד לגויים. 50 וכך מציע רובין, קץ החיים, עמ' 143, כצורתה של קבורה יהודית בניגוד לקבורת נכרים. ייתכן שבבבל היה אורח קבורה יהודי מוגדר שהבדיל בין קבורת נכרים לקבורת יהודים באופן מוחלט. בארץ ישראל היו דרכי קבורה אופייניות ליהודים (סרקופגים למשל, או ליקוט עצמות), אבל מערות כוכים וקברי פיר נהגו בשתי העדות ולא תמיד ניתן להבחין האם המת יהודי או לא. על כל פנים איננו מזהים דרך מיוחדת בהנחת המת. נראה, אפוא, שהמשנה עוסקת במרחב יהודי שאין סיכוי שיימצאו בו קברות נכרים. "דרכו", אם כן, משמעו קבורה מקובלת, בניגוד למת מצווה כדברי רב יהודה ברישא, "פרט להרוג".

2לכאורה הירושלמי מדבר על צורת קבורה יהודית: "רגליו מפושטות וידיו על לבו". בממצא הארכיאולוגי לא השתמרה בדרך כלל צורת הנחת הגוף, אבל מהמעט שבידינו אין ראיה שכך היו קוברים. לדעתנו כל שהתלמוד רוצה לומר הוא שהמת מונח מסודר, כגון רגליו פשוטות וידיו על לבו, אבל לא היה מנהג לקבור דווקא בסדר זה.

3כאמור משנתנו מצויה במסכת אהלות. שם הנושא העיקרי הוא טיהור שטחים שנחשבו לטמאים. השאלה האם מותר לפנות מת ממקום קברו אינה עולה כלל. עם זאת העובדה שהמשניות שם וכאן אינן מעלות את השאלה האם או מתי מותר לפנות מת מקברו, איננה אומרת שלא היו מצבים שבהם אסור לפנות את המת. הדבר היחיד שאפשר ללמוד מהמשנה, שלעתים מותר (אולי אף צריך) לפנות גוויות, ויש דרך לעשות זאת ולמנוע התפשטות הטומאה.

4לפי המשנה אם הקבר תקין, סימן שנקבר בצורה מסודרת וברשות. עם זאת מותר לפנותו למקום אחר (לקבר אחר) וכדי לפתור את חשש הטומאה יש לפנותו יחד עם "תבוסתו", כלומר העפר שנטמא בדם התבוסה, הוא דם היוצא בעת המוות. זה פשטה של משנה.

5אמנם מת מצווה קונה את מקומו (ראו פירושנו לעיל פ"ו מ"ה), ברם, המשנה איננה מתייחסת כלל למת מצווה. אבל בירושלמי: "אמר רב חסדא: הדא אמרה מת מצוה מותר לפנותו?! 51 לא ברור האם משפט זה נאמר בשאלה (כקושיה), או כמסקנה 'זאת אומרת שמת מצוה מותר לפנות'. את התשובה ניתן לקרוא במספר דרכים ולא נרחיב בכך. אמר רבי זעירא: תיפתר שנקבר שלא ברשות או שנקבר לשאלה, וחש לומר שמא מת מצוה היא. סבר רבי זעירא שאין מיתי מצוה מצויין" (ירושלמי פ"ט ה"ג, נז ע"ד). לשיטתנו דומה שמסקנת הדיון היא שאין לייחס את המשנה למת מצווה, שכן אין מדובר במקרה שכיח, ויש להבינה כפשוטה – מת המונח בשדה. ואפשר גם להניח שמותר לפנות מת מצווה כמו כל מת אחר. אבל מי שמפנה קבר צריך למצוא פתרון לגופה או לעצמות, ודין כל מת הוא כמת מצווה, אם מפנים אותו, יש לטפל בו כהלכה. פרט זה (שיש לפנות את השרידים למקום קבורה הלכתי אחר) לא נאמר, אך הוא משתמע מרוח ההלכה של חז"ל, בדבר חשיבות הקבורה.

6נראה שהבבלי מסכים עם הירושלמי שמת מצווה קול יש לו: "וקבר הנמצא מותר לפנותו? דילמא מת מצוה הוא, ומת מצוה קנה מקומו! - שאני מת מצוה דקלא אית ליה" (סנהדרין מז ע"ב). או שמדובר במת שידוע שנקבר שם על מנת לפנותו. אשר לשאלת פינוי הקברות, נושא זה יידון בפירושנו לאהלות, וכפשוטה משנתנו אינה רואה בכך כל בעיה, אף שיש מקורות אחרים הרואים בכך קושי הלכתי.

7פינוי קברים

8במשנת בבא בתרא (פ"ב מ"ז) שנינו: "מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה אבא שאול אומר כל אילן סרק חמשים אמה. אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים".

9בתוספתא: "1. ר' נתן אומר מרחיקין את הכבשונות מן העיר חמשים אמה, 2. ואת האילן מן העיר עשרים וחמש אמה. 3. וכשם שמרחיקין מן העיר, כך מרחיקין מבורות משיחין וממערות. 4. וכשם שמרחיקין מכולן כך מרחיקין מן הקברות".

10המשנה מתארת מצב סטטי. שטח העיר קבוע ותחומה ברור. והאילן או הקבר מצוי קרוב או רחוק. במשנה ט שם מדובר על הרחקת קברות מהעיר. גם במשנה זאת אין ביטוי לתופעה של "זחילת היישוב" כאשר השטח הבנוי גדל והעיר "מתקרבת" לקבר. בתוספתא אינה נידונה השאלה האם הקבר קדם לעיר או העיר לקבר. לגבי הרחקת אילן מהעיר שאלה זו הייתה מרכזית, ואילו בתוספתא הזאת היא נעדרת. הסיפא של המשנה חלה מן הסתם גם על המקרים בתוספתא. אם העיר קדמה מפנים את הקבר, במקביל לקיצוץ האילן. ואכן בברייתא הבאה נאמר: "קבר שהקיפתו העיר בין מארבע רוחות בין משלש רוחות בין משתי רוחות זו כנגד זו יתר מחמשים אמה לכן ומחמשים אמה לכאן אין מפנין אותו פחות מיכן מפנין אותו כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא". כאן מדובר על זחילת העיר, תופעה שאנו מכירים היטב במציאות זמננו ובספרות הגיאוגרפית. ובניגוד למקובל בחברה הדתית כיום, ברור שהקבר מתפנה כאשר העיר מקיפה אותו "קבר שהקיפתו העיר בין מארבע, בין משלש רוחות, בין משתי רוחות זו כנגד זו, יתר מחמשים אמה לכן, ומחמשים אמה לכאן, אין מפנין אותו. פחות מיכן, מפנין אותו. כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא. ר' עקיבא אומר, אף קבר המלך, וקבר הנביא מתפנין. אמרו לו והלא קברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלם, ולא נגע בהן אדם מעולם? אמר להן משם ראיה מחילה היתה שם והיתה מוציאה טומאה לנחל קדרון" (תוספתא בבא בתרא פ"א הי"א). למסורת זו על פינוי קברי המלכים בירושלם עדות ארכיאולוגית שבה נעסוק להלן.

11בתוספתא פינוי הקבר עצמו איננו מעורר שאלה הלכתית, ברור שחייבים לפנותו בגלל צרכי העיר, אך לא נאמר אם זו חובה או אולי תלוי הדבר ברצונו של בעל הקבר (יורשי המת ומשפחתו).

12לכאורה ניתן היה לדייק שרק כאשר נוצר צורך עירוני, מותר לפנות קבר. אך אסור לפנותו שלא בצורך כזה. אך אין זה כך, אין מדובר כאן בבעל הקבר או בבעל השדה הרוצה לעשות בשדהו. אלא במצב בו העיר כופה על הפרט לסלק מפגע. רק כאשר יש צורך עירוני רשאית העיר לכפות על היחיד. ובמצב כזה גם נקבע מי נושא בהוצאות. אבל לא נזכרת כל שאלה בהקשר למצב בו כאשר היחיד מעוניין בפינוי הקבר.

13המשנה באהלות (פט"ז מ"ג) ומקבילתה בנזיר פ"ט מ"א, אינה מטילה ספק שאפשר לפנות קברים, היא אינה רואה בכך כל בעיה. אדרבה, ברור למשנה שמותר לאדם לפנות את "קברו" ואת הקבר שהתקין הבעל. השאלה היא רק האם הקלו עליו חכמים וויתרו על הוצאת התבוסה. אין להלכה שבה כל קשר להלכה שמת מצווה קונה מקומו, 52 ניסוח זה מופיע בבבלי עירובין יז ע"א; בבא קמא פא ע"א, וראו מסכת שמחות פ"ד הט"ז, עמ' 123; הי"ח, עמ' 125-124 והי"ט, עמ' 125, שם למעשה יש מחלוקת סביב הנושא והגדרה שונה של מת מצווה. כלומר שאם נמצא מת בשדה יש לקברו במקום שבו הוא נמצא. הלכת מת מצווה נועדה לפתור שאלה פשוטה. מכיוון שיש מצווה לקבור את המת, הרי שעדיין יש למצוא לו מקום קבורה. ההלכה קובעת רק שבעל השדה חייב לאפשר את קבורת המת בשדהו, אבל אינה שוללת את האפשרות שהמת יועבר לקבר אחר של מי שידבנו לבו. מכל מקום, במשנתנו פינוי הקבר הוא תופעה פשוטה שאינה מעוררת שאלות. שאלה נוספת שאינה מתעוררת במשנה היא האם מקום המת מותר בהנאה. המשנה אינה עוסקת בשאלה וכפשוטם של דברים אין בכך בעיה, אחרת לשם מה לפנות את המת? 53 שאלה זו של פינוי קברים היא מוקד לחיכוכים בני זמננו. אנו איננו עוסקים אלא בפרשנות המשנה והמקורות התנאיים. השפעתה האפשרית של הפרשנות על פסיקת ההלכה איננה בתחום דיוננו, והמשכיל ישכיל.

14התוספתא באהלות, לעומת זאת, מעוררת את שתי השאלות הללו: "1. נמצאת אומר שלש קברות הן, קבר הנמצא מפנין אותו, פנוהו ממקומו טהור/טמא 54 כך בירושלמי להלן. ואסור בהנאה, 2. קבר המזיק את הרבים מפנין אותו, פנוהו מקומו טמא ואסר בהנאה, 3. קבר הידוע אין מפנין, פנוהו מקומו טהור ומותר בהנאה" (פט"ז ה"ט, עמ' 614). התוספתא מבחינה בין שלושה סוגי קברות. הראשון הוא "קבר הנמצא", שהוא קבר שהתגלה ולא ידוע ממתי הוא. פירוש זה יוצא מברייתא אחרת: "קבר הנמצא מטמא למפרע, בא אחר ואמר בריא לי שלא היה קודם לעשרים שנה אין טמא אלא משעת מציאה ואילך" (תוספתא טהרות פ"ד ה"ט, מהד' צוקרמאנדל עמ' 664). אם כן קבר הנמצא התגלה לאחרונה אבל הוא היה בשדה מזמן, אם כי היה בלתי ידוע. בירושלמי (נזיר פ"ט ה"ג, נז ע"ד) ובבבלי (סנהדרין מז ע"ב) מצוטטת הברייתא בשינויי הלכה המוצגים בטבלה. הסוג השני הוא "קבר המזיק" שנראה שידוע מי קבור בו והוא מוכר לכול, אבל הוא "מזיק", כלומר מפריע לציבור (להלן). לא נאמר במה הוא מזיק. הסוג השלישי הוא קבר ידוע שהכול יודעים על קיומו, ואולי גם יודעים מי קבור בו.

15דיני פינוי קבר

16חילופי ההלכות מצויים אפוא כמעט בכל הפרטים, וקשה לעקוב אחר היגיון הלכתי מוסכם כלשהו. נפתח בפינוי הקבר. לפי כל המקורות אין לפנות קבר "ידוע", כלומר קבר שחצב אדם מדעתו, אלא אם כן הוא מזיק את הרבים. המונח "מזיק את הרבים" אינו מוגדר דיו. רש"י לסנהדרין מפרש שהוא גורם טומאה לרבים ומפריע לבנייה, וכפשוטו הוא מפריע לבנייה או לעיבוד של בעל השדה. הסברו של רש"י עולה בקנה אחד עם תוספתא בבא בתרא המתירה לפנות קברים רק כאשר העיר מקיפה אותם: "קבר שהקיפתו העיר בין מארבע רוחות בין משלש רוחות בין משתי רוחות זו כנגד זו, יתר מחמשים אמה לכן ומחמשים אמה לכאן, אין מפנין אותו. פחות מיכן, מפנין אותו." (תוספתא בבא בתרא פ"א הי"א). אם כן, ההיזק הוא חשש הטומאה. לפי התוספתא אין מפנים קבר אלא אם כן העיר (השטח הבנוי) מתקרבת לקבר. כל זאת בניגוד למשנה שם (בבא בתרא פ"ב מ"ט) התובעת הרחקת הקברים מהעיר, אך אינה דנה במקרה שהעיר זחלה לכיוון הקבר, ואף לא בשאלה של פינוי קברים.

17בשפכי "עיר דוד" בירושלים נמצאה כתובת המעידה על העברת קברות עוזיה מלך יהודה, ללמדך שפינו קברי מלכים, אבל אין לדעת האם ראו בפינוי דין מיוחד של מלך או כך התנהגו לכל קבר שהוא (איור 41). בפועל התברר שרחבת המדרגות הגדולה בכניסה לכותל נבנתה מעל קברים קדומים, אך ספק אם הבונים ידעו על הקברים וכיצד נהגו.

18ההלכה האמוראית בנושא אחידה, אין לפנות קבר אלא במקרה מיוחד, וכן שנינו בבבלי: "מיתיבי: החוצב קבר לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית" (סנהדרין מז ע"ב). 55 המימרה מופיעה גם כחלק מאבל רבתי אבל איננה במסכת שמחות שבידינו, ראו היגר, שמחות, עמ' 250. לפי הלכה זו אין להשתמש בקבר שימוש חוזר, אפילו אם לא נעשה בו שימוש, וקל וחומר אם נעשה בו שימוש. אמנם הבבלי מצמצם את ההלכה לקבר בנוי, אבל פירוש זה הוצע רק כדי ליצור הרמוניזציה בין המקורות. הבבלי מדבר על יחס מיוחד של כבוד לקבר האב. ההסתייגות מפינוי קברים באופן כללי יותר תוזכר להלן.

19בירושלמי "רב חסדא הדא אמרה מת מצוה מותר לפנותו" (נזיר פ"ט ה"ג, נז ע"ד). אמנם רבי זעירא מפרש שהדברים אמורים רק כשנקבר ללא רשות. גם הירושלמי מפנה כמובן למשנה בבבא בתרא ומצטט את הסיפור בתוספתא בבא בתרא שכבר ציטטנו לעיל.

20התוספתא פותחת במילים "נמצאת אומר" (אהלות פט"ז ה"ט, עמ' 614), ואלו מצויות בכל המקבילות. הביטוי מעיד בדרך כלל על מסקנה הנלמדת מהלכה קודמת. משנתנו, ואולי גם משנת בבא בתרא, אינן רואות כל בעיה בפינוי הקברים, והוא הדין למימרה בירושלמי ש"מת מצוה מותר לפנותו". אם כן לפנינו שתי גישות לפינוי קברים, ושתיהן מסכימות שקבר המזיק את הרבים מותר לפנותו. איסור הנאה נועד להפוך את פינוי הקבר לבלתי כדאי. מי שמתיר סבור שאם מותר לפנות אין לקנוס את המפנה, ובקבר הידוע שאותו אסור לפנות, יש הסוברים שאם פינהו (באיסור) מקומו בכל זאת טהור (תוספתא וירושלמי). כפי שנראה בדיוננו בבית הפרס בסוף מסכת אהלות, איסורי בית הפרס הושפעו גם מהקושי לכפות את ההלכה: "שלא גזרו אלא עד מקום שיכולין לגזור" (תוספתא שביעית פ"ג הי"ג). ייתכן שחכמים חשו שגזירת טומאה על קבר שפונה היא מחמירה מדי; אמנם יש איסור בפינוי, אבל טומאה אין כאן.

21השאלה השלישית היא האם הקבר מותר בהנאה. גם בכך נחלקו המקורות, כפי שברור מהטבלה לעיל. מי שאוסר מדרבן בכך את הציבור לא לפנות את הקבר (גם במקרים שהפינוי מותר), ומי שמתיר להשתמש מכיר בקושי לכפות את האיסור.

22אפשר שהברייתא כבר כוללת מרכיב הלכתי נוסף של "גזל המת". זו סיבה אפשרית מדוע לא לפנות קבר, ומדוע אסור להשתמש בו למטרה אחרת. מונח זה מופיע בבבלי (מועד קטן כו ע"ב) כביטוי מושאל, ובמסכת שמחות כאיסור חמור ורֵאלי, איסור חמור יותר מגזל החי (פ"ט הכ"א, עמ' 177). במסכת שמחות הלכות רבות קדומות, אך גם הלכות מאוחרות ועדויות להשפעת התלמוד הבבלי. במקרה זה מסכת שמחות מצטטת את הבבלי, ומפתחת את הקביעה שם. אם כן העדויות לתפיסה זו הן מהבבלי בלבד, אבל מסכת שמחות מאפשרת לפרש שהמונח הוכר גם בארץ ישראל. אפשר לפרש את ההלכות גם ללא מרכיב זה של גזל המת. מכל מקום, משנתנו מתייחסת לשאלת הטומאה בצורה רֵאלית יותר. אם הפינוי היה שלם המקום טהור, והמחלוקת היחידה היא רק מהי דרך הפינוי המלאה (עם תבוסה או בלעדיה). גם משנה ג לעיל אינה רואה בעיה בפינוי מת כדרכו.

23במשנת ידים פ"ד מ"ז נדון דין אמת המים העוברת בבית הקברות (בין הקברות) בפירושנו לה נצטט מקורות מאוחרים יחסית (מסכת שמחות ובבלי הוריות) שמהם יוצא שאין לשתות מים אלו מפני כבוד המתים או גזל המתים. מקורות אלו משלימים, בצורה קיצונית, את ההלכה שקברו של המת אסור בהנאה גם אם פינוהו. גישת ביניים אחרת מצויה אף היא במסכת שמחות: "1. קבר שפינהו מותר בהנאה, אבל לא יעשנו בית התבן, בית הבקר, בית העצים ובית האוצרות. 2. כוך שפינהו אסור בהנאה. 3. קבר שעשאו לשם חי ימכר, לשם מת לא ימכר" (שמחות פי"ג ה"ט, עמ' 203). ההלכה הראשונה מאפשרת לפנות קברים (לא נאמר באילו מקרים) והקבר מותר בהנאה, אך לא למטרות מבזות. לא כן הכוך עצמו, וכמובן אין לקבור באותו קבר מת אחר ואין לקבור שני מתים בכוך אחד (שם ה"ח, עמ' 203). עוד נוסיף שבקברי כוכים נתגלו לעתים קרובות גוויות מספר באותו כוך, או כמה חלקי גוויות באותו ארון, כלומר לא היססו להשתמש בקבר שימוש נוסף, בניגוד להלכה המאוחרת.

24עוד שנינו בתוספתא: "1. המפנה קברו לרשות הרבים, והלך לשם אדם, מפנה עצם עצם והכל טהור. 2. מי שנפחת קברו בתוך שדהו אומרים לו מלקט עצם עצם והכל טהור" (פט"ז הי"א, עמ' 614). ההלכה הראשונה פשוטה, גם היא כמו המשנה אינה רואה בעיה בפינוי הקבר. ההלכה השנייה מורכבת יותר. כפשוטה אין היא עוסקת כלל בפינוי הקבר, אלא שוב בכך שאין צורך בפינוי התבוסה, אף שבמשנה נקבע שבפינוי קבר מסודר יש צורך בפינוי הקרקע ספוגת הדם (התבוסה). חלק מהמפרשים (רש"ש, אלבק ועוד) חשו בניגוד שבין המשנה שלנו (נזיר, ומקבילתה באהלות) לבין ההלכות שבמשנת בבא בתרא ובתוספתא שציטטנו, הניגוד הטריד משום שמשנת בבא בתרא והתוספתא ייצגו נוסח מקל מאוד לעומת הנוהג בן זמנם של המפרשים (להגן על כבוד קברי אבות, כמעט בכל מחיר), על כן פירשו את המשנה באהלות במקרה של התוספתא "שנפחת קברו". 56 ייתכן שכבר התוספתא (אהלות פט"ז הי"א, מהד' צוקרמנדל, עמ' 614) הוסיפה פרט זה כדי להסביר את ההיתר לפינוי הקבר. ברם, כפשוטו התוספתא ניסחה את ההלכה כעוסקת ב'נפחת קברו', משום שזה היה המעשה שעליו היא מספרת בהמשך. הפרשנים הם שהפכו את סיפור המעשה, לנימוק להלכה.

25הירושלמי מוסיף שאת הנקבר שלא ברשות מותר לפנות (נזיר פ"ט ה"ג, נז ע"ד). הירושלמי פותח בהכרזה שמותר לפנות מת מצווה, ומסביר שהכוונה לנקבר שלא ברשות. אפשר שיש כאן שני רובדי הלכה, האחד כמשנתנו שעצם הפינוי מותר והאחר ברוח התוספתא ומשנת בבא בתרא, שמותר לפנות רק אם הקבר מזיק (העיר גדלה) או שנקבר שלא ברשות.

26במסכת שמחות מיוחסת ההלכה שהנקבר שלא ברשות מותר לפנותו לרבן שמעון בן גמליאל. הניסוח הוא "אין לו חזקה": "קבר גולין אין להם חזקה, בשעת הדבר ובשעת המלחמה אין להם חזקה, רבן שמעון בן גמליאל אומר הנפלים אין קונין את הקבר, הנקבר שלא ברשות אין לו חזקה" (שמחות פי"ד ה"ד, עמ' 205). בהלכה זו נקבע שלנקבר שלא ברשות אין חזקה, והלכה זו נמסרת בסתם. עוד למדנו ממסכת שמחות שלהרוגי שעת מלחמה ודבר, 57 אפשר שנהרגו במלחמה, או שמתו בשעת מלחמה ובגלל המצוקה אי אפשר היה להביאם למקום הקבורה המתוכנן. לדעתנו הרוגי מלחמה הם כהרוגי דבר. אלו מתו בדבר, ואלו במלחמה. שהם מן הסתם מתי מצווה, אין חזקה, הם נחשבים כקבורים שלא ברשות, אף שלא נאמר שלא ניתנה רשות, ואף על פי שמת מצווה אינו זקוק לרשות כדי להיקבר במקום שבו מת. כלומר, מת מצווה מותר לפנותו.

27נמצאנו למדים ששני דינים אלו (תבוסה ושכונת קברות) אינם רק תוצאה של מצב רֵאלי (חשש שהדם זרם, חשש שיש שם עוד מת) אלא תוצאה של מדיניות חברתית. או שתמיד סברו שאין תבוסה ואין שכונת קברות והחמירו במקרים מסוימים (כדי לדרבן אנשים לקבור במערות קבורה וכדי שלא לפנות קברים), או שמא ההפך – תמיד חששו לשני אלו, והקלו במקרים מסוימים.

28גישה נוספת מופיעה בתוספתא הבאה: "רבי יהודה אומר, בור שמטילין נפלים לתוכו טהור. אמר רבי יהודה, מעשה בשפחתו של מציק אחד ברמון שהטיל נפל לבור, ובא כהן אחד והציץ לידע מה הפילה, ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מיד, מפני שחולדה וברדלה גוררין אותו מיד" (אהלות פט"ז הי"ג, מהד' צוקרמאנדל עמ' 615-614). 58 הברייתא מצוטטת בבבלי פסחים ט ע"ב; עבודה זרה מב ע"א. לפי הסוגיה בפסחים הכהן בא לבדוק אם הנפל הוא בן או בת, וסוגיית עבודה זרה מוסיפה את החשש שמא רוח הפילה ולא נפל בשר ודם, וכן בבבלי נידה טו ע"ב. הברייתא הקודמת שציטטנו קבעה שנפלים אין להם תבוסה ואין להם בעלות על קבר, וכאן רבי יהודה קובע שלמעשה אין הם מטמאים כלל, מתוך ההנחה שחולדה או ברדלס גררו את הגופה. לא ברור האם יאמר כן גם על גוויית אדם מבוגר. מכל מקום, גם כאן יש הלכה כללית וסיפור מעשה צמוד. ההלכה נוצרה מתוך המעשה.

29התפיסה ההלכתית שחולדה או ברדלס גוררים מופיעה גם בדיני חמץ (חולדה בלבד – פסחים פ"א מ"ב). 59 שם (פסחים פ"א מ"ב) מקלים ואין חוששים לחולדה וחזיר שמא גררו את החמץ ממקום למקום. מנגד, אין הם גם סיבה לפטור מבדיקת חמץ. התלמודים רואים במשנת פסחים סתירה לעדות התוספתא שלנו (ירושלמי פסחים פ"א ה"ג, כז ע"ג; בבלי פסחים ט ע"ב), אבל כפשוטם אין המקרים דומים והחששות הם אחרים. התלמודים עצמם מבחינים בין גרירת לחם לגרירת בשר. אבל אין זה סתם בשר, אלא גוש בשר גדול למדי (בשביל חולדה). מעבר לכך, עצמת החשש אחרת ואין דין טהרה כדין חמץ. מכל מקום, הירושלמי מסכם שאכן משנת פסחים חולקת על הברייתא בתוספתא שלנו, וזו מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה, ורבי יהודה יחשוש לגרירת חולדה ויחלוק גם על משנת פסחים. גם באהלות פי"ח מ"ח מובעת ההנחה שהחזיר והחולדה גוררים את העצמות, אך יש להניח כך רק במקום שהם מצויים. במשנה להלן זו דעת בית הלל בלבד, ולא ברור האם בית שמאי חולקים על כך. דומה, אפוא, שההלכה (התנאית) מקלה או מחמירה לפי הנושא, ולפי דעת התנא, ולא לפי הערכת המציאות כיצד נוהגים החולדה והחזיר. מפורשת יותר וקרובה יותר לענייננו היא ההלכה ממשנת נידה: "בית הטומאות 60 בית הטומאות הוא אולי מבנה מיוחד לנשים שבו הן שוהות בזמן נידתן. אנו מכירים נוהג זה מיהודי אתיופיה של ימינו. של כותים מטמאין באהל מפני שהם קוברים שם את הנפלים. רבי יהודה אומר לא היו קוברין אלא משליכין וחיה גוררתן" (פ"ז ה"ד), ובמקבילה בתוספתא: "בית המרחץ של כותיים מטמא באוהל מפני שקוברין שם את הנפלים, רבי יהודה מטהר מפני שחולדה וברדלס גוררין אותו מיד" (נידה פ"ו הט"ו, עמ' 648). כן שנויה עמדה זו להלן באהלות פי"ח מ"ח. כפי שנראה שם בנוסח הדפוס ההלכה מוצגת כמחלוקת בית שמאי ובית הלל, אך ברוב עדי הנוסח אין בית הלל נזכרים כלל וזו עמדת בית שמאי שהתקבלה ללא עוררין. זו אפוא עמדתו העקרונית של רבי יהודה. ספק אם אכן סבר רבי יהודה שיש סיכוי שחולדה וברדלס גוררים גווייה. הברדלס איננו חיה המצויה תדיר, וודאי שאינה יכולה לחדור לבור. החולדה תדירה יותר, אך עלולה לגרור רק נפל קטן. דומה שיש כאן הקלה בדיני טהרה, והנימוק הוא ספרותי במקצת.

30מבחינה הלכתית זו אפוא מחלוקת בין רבי יהודה ותנא קמא, והכהנים נהגו כתנא קמא המחמיר.

31החולדה נזכרת כמובן כדוגמה למזיקי הבית. קדמונינו חששו ממזיקים אלו ולא הייתה להם דרך לבערם, אם כי נזכרות מלכודות, "מצודות", לחולדות ולמזיקים אחרים. 61 נבו, פגעים, עמ' 273-264. גם העובדה שהחולדה גוררת מזונות נזכרת. 62 תוספתא כלים בבא בתרא פ"א ה"ד, מהד' צוקרמאנדל עמ' 590; ירושלמי שבת פי"ד ה"א, יד ע"ג. החולדה אכן גוררת מזונות, אלא שהמשמעות ההלכתית הנגזרת מכך איננה מקובלת על הכול.

32פינוי קברים

33נוטלו ואת תבוסתו – עם הגופה תפונה גם התבוסה – העפר שספג את הנוזלים מן הגופה (תוספתא אהלות פ"ד ה"י, מהד' צוקרמאנדל עמ' 601). העיון האמוראי מברר מה משמעותה המעשית של ההלכה: "וכמה רבי שמואל בשם רבי יונתן עד שלש אצבעות עד מקום שמוחל יורד" (ירושלמי בבא בתרא פ"ה ה"א, טו ע"א, וכן משמע מתוספתא פי"ז ה"ט, מהד' צוקרמאנדל עמ' 616), והגדרה מחמירה במקצת בדיון הבבלי: "וכמה שיעור תפוסה? פירש רבי אלעזר (ברבי צדוק): נוטל עפר תיחוח, וחופר בבתולה שלש אצבעות. מיתיבי: וכמה שיעור תפוסה? פירש רבי אלעזר ברבי צדוק: נוטל את הקיסמין ואת הקססות, וזורק את הוודאין ומניח את הספיקות, והשאר מצטרף לרוב בנינו של מת, ולרובע עצמות למלא תרווד רקב! 64 מלוא תרווד רקב הוא מידה בסיסית של טומאה לשיטת בית הלל. ראו דיוננו בפ"ז מ"ב; והשווה אהלות פ"ב מ"א; מ"ב מ"ה; ספרי זוטא ו' ט, מהד' הורוויץ עמ' 242. הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: וכמה שיעור תפוסה? אמר רבי יוחנן משום בן עזאי: נוטל עפר תיחוח, וחופר בבתולה 65 בתולה ותיחוח עומדות בניגוד זו לזו. בשלב הראשון נוטל כל מה שתחתיו מן העפר המלוחלח שאינו הדוק אשר אינו צריך חפירה, ומוסיף וחופר בקרקע הקשה עומק שלש אצבעות: "איזו היא בתולה? כל שאין בה רושם, ואין עפרה תיחוח, בדק והגיע למים הרי זו בתולה, בדק ומצא שם חרס הרי זו כבתולה" (תוספתא אהלות פט"ז ה"ה, מהד' צוקרמאנדל עמ' 614). לעומת זאת "בתולת אדמה שלא נעבדה מימיה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין בה חרס" (תוספתא שביעית פ"ג הט"ו, מהד' ליברמן עמ' 177). כלומר, הגדרת בתולה כמקום שנמצאו בו חרסים נתונה במחלוקת, אך מקובל שבתולה היא קרקע שלא נעבדה, ולכן גם אינה סופגת. שלש אצבעות" (סה ע"א).

34הדיון משקף שלוש עמדות: רבי אלעזר ברבי צדוק המברר את חלקי הגוף מן המשכב, הירושלמי המצרף לגווייה עפר ספוג במוהל. התלמודים מקפידים לתת שיעור כמותי מדויק "עד שלש אצבעות עד מקום שמוחל יורד" (פ"ט ה"ג), ולמרות המסורת התנאית עמדה זו מופיעה רק בנזיר ואיננה חלק מן הדיון הארוך במסכת אהלות. מן הסתם הדבר נובע מהיעדר תלמודים למסכת אהלות.

35מצא שנים נוטלן ואת תבוסתן – "תבוסה" או "תפושה", כמפורש לעיל.

36מצא שלושה אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה – מספר רב יותר של קברים או גופות ומרווח ביניהם משנה את ההתייחסות לקברים. שוב אין הם בבחינת קברים בודדים אלא יחידת שטח, שכונת קברים. כך גם מצוטטת משנתנו בבבלי, בבא בתרא קב ע"א, ומצינו שם גם דרך אבחון אחרת בדיון בגודלו של השטח: "אמר מר: מארבע ועד שמונה. מני? אי רבנן, הא אמרי: ארבע אמות על שש! אי רבי שמעון, הא אמר: שש על שמונה! לעולם רבי שמעון היא, והאי תנא הוא; דתניא: מצאן רצופין ואין ביניהן מארבע אמות עד שמונה – יש להן תפוסה ואין להן שכונת קברות; רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: רואין את האמצעיים כאילו אינן, והשאר מצטרפין מארבע אמות ועד שמונה". קיימות מסורות שונות על גודלו של אותו שטח בין הקברים. משמו של רבי אליעזר ברבי צדוק משמש אותו מרחב גם בהגדרת כרם לעומת גפנים בודדים (משנה כלאים פ"ז מ"ב; תוספתא כלאים פ"ג ה"ג, מהד' ליברמן עמ' 214-213).

37הדיון בתלמוד הבבלי מבוסס על גודלה של מערת קבורה הנמסר במשנת בבא בתרא פ"ו מ"ח. עבור אמוראי בבל, כל קברי ארץ ישראל היו אותם קברים. התלמוד משווה בין המשנה בבא בתרא פ"ו מ"ח העוסקת במידות מערות קבורה, לבין משנתנו. מבחינת המשנה אין קשר בין הנושאים שכן במשנתנו אין מדובר במערת קבורה, במקרה כזה אין מקום לכל הדיון, ומערות קבורה אינן נעלמות בשטח סתם כך. המדובר בקברי שוחה פשוטים, חצובים או חפורים, וממילא אין למרחקים במשנתנו קשר למידותיה התאורטיות של מערת קבורה, כפי שהן נמסרות במשנת בבא בתרא. 66 גם במשנת בבא בתרא המידות תאורטיות, כפי שעולה משרידי מאות מערות שבידינו. המידות של המשנה הן מספר הכוכים המקסימאלי שניתן לחצוב, מידות הכוכים שבמשנת בבא בתרא, הן מידות ריאליות. לשם קביעת משפט זה נבדקו (בעקבות מחקרים קודמים כמובן), מאות מערות קבורה, באף אחת אין יותר כוכים מאשר במשנה, ורק ב־1% לערך מהמערות שנחשפו, נחצב מספר הכוכים המלא האמור במשנה. כמלוא מיטה וקובריה – המשנה מציינת את המרחק גם מתוך הרֵאליה של הקבורה. המשפט חסר בעדי נוסח מטיב משני ( דו , א ) (איור 42).

38המרחק מעוצב בשני אופנים. במספרים (כך וכך אמות), ולפי הגדרה תפקודית (מלוא מיטה, להלן). כמו גם "את תבוסתן" שהיא הגדרה תפקודית, ו"שלש אצבעות" שהיא שיעור כמותי. כאמור, זה האופן השני שבו נמסרת ההגדרה הכמותית. שתי הדרכים רגילות במקורותינו. כך, למשל, במשנה כלים פי"ז מובאת סדרה ארוכה של הגדרות תפקודיות. ההגדרה הכמותית פשוטה יותר מבחינה משפטית, אבל היא כללית ובלתי מדויקת. היא מתאימה למקרה ממוצע ואין בה הסבר מדוע נבחר שיעור זה. ההגדרה התפקודית היא מן הסתם עממית יותר, אבל מעשית ומנומקת.

39הרי זו שכונת קברות – הגדרתו של שטח כשכונת קברות מחייבת הימצאות קברים מספר ומרחב מינימלי ביניהם (איור 42). מן הברייתא מתברר שההבחנה שנויה במחלוקת רבי שמעון וחכמים, אם כי מסורת המחלוקת הפוכה מזו הנמסרת בבבלי בבא בתרא: "אחד המוציא שלשה מתים, ואחד המוציא שלשה כוכין, ואחד המוציא כוך בקיע ומערה. אחד מצא עשרה ואין ביניהן מארבע אמות ועד שמונה יש להם תפיסה ואין להם שכונות קברות, דברי רבי שמעון, וחכמים אומרים: רואה את האמצעיים כאילו אינן, והחיצונין מצטרפין מארבע אמות ועד שמונה. מצא ראשו של זה בצד מרגלותיו אין לו תפיסה ואין לו שכונות קברות. ראשו של זה בצד מרגלותיו של זה, וראשו של זה בצד מרגלותיו של זה, וראשו של זה בצד מרגלותיו של זה, יש להן תפיסה ואין להן שכונות קברות. והחסר אין לו תפיסה ואין לו שכונת קברות. ואי זה חסר רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות. מצא שנים כתחלה ואחד ידוע יש לו תפיסה ואין להן שכונות קברות" (תוספתא אהלות פט"ז ה"ב, מהד' צוקרמאנדל עמ' 614-613). נלווה אליה סיפור מדור יבנה: "מעשה ברבי ישבב שבדק ומצא שנים בתחלה ואחד היה ידוע עשה להן תפיסה עשה להן שכונות קברות. כשבא אל רבי עקיבא אמר כל שיגעת לריק יגעת אף אתה היית צריך לבדוק כל קברי ארץ ישראל הידועין, ולא אמרו אלא המוצא שלש כתחלה" (שם, ה"ג; בבלי סה ע"א). רבי ישבב נוהג שלא כתוספתא ומכריז על שכונת קברות אף על פי שקבר אחד היה ידוע. רבי עקיבא מסתייג מפסיקתו. 67 נשוב לנימוק בהמשך דברינו. הוויכוח בין התנאים מעיד על מתיחות סביב הנושא. רבי עקיבא מגן על טהרת ארץ ישראל, ורבי ישבב מחמיר. אולי אין זה מקרה שהוויכוח מתחולל בדור יבנה, לאחר המרד הראשון. ריבוי ההרוגים בשדה שנקברו קבורה חפוזה ונשכחו חייב הקלה בדין על מנת שלא לטמא את כל ארץ ישראל. שיקול עקרוני זה יעלה גם להלן.

40בודק ממנו ולהלן עשרים אמה מצא אחד בסוף עשרים בודק ממנו ולהלן עשרים אמה שרגלים לדבר שאילו מתחילה מצאו היה נוטלו ואת תבוסתו – לא רק הקברות עצמם אלא שטח היקפי של עשרים אמה. יתרה מזאת, אם בבדיקה נמצאה גופה במרחק יש להרחיב את ההיקף לעשרים אמה נוספות. משנתנו גם מנמקת בטיעון הגיוני: כל קבר או גופה מחייבים תפוסה (תבוסה), ולכן מקבץ של גופות מחייב הרחבה של השטח מעבר לכל גופה הנמצאת בו.

41משנתנו מבחינה בין שתי אפשרויות של פינוי מתים: קברים ספורים המחייבים רק נטילת עפר תבוסה, 68 יש להניח שלפני המשנה הקובעת זאת עומד קבר שאיננו חצוב. אם המת מונח על הסלע, מן הסתם לא צריך נטילת עפר תבוסה, ואין אפשרות לעשות זאת ללא חציבה ממשית. עוד נעיר שהמשנה איננה מדברת על קבורה בארון קבורה, שימוש בטכניקה זו שהייתה נפוצה מייתר את כל התהליך שבמשנה. קבורה ללא ארון הייתה קיימת כמובן. או שכונת קברים המחייבת בדיקה מדויקת של השטח. אך במסורת התנאית קיימת עוד אפשרות המיוחסת לירושלים: "העיד רבי יהושע על עצמות שנמצאו בדיר העצים. אמרו חכמים: מלקט עצם עצם והכל טהור" (משנה עדיות פ"ח מ"ה), ובתוספתא: "אמר רבי שמעון בן עזאי: מעשה שנמצאו עצמות בירושלם בדיר העצים ובקשו חכמים לטמא את ירושלם. אמר להן רבי יהושע: בושת היא לנו וכלימה שנטמא את ביתינו! איה מיתי מבול איה הרוגי נבוכדנצר איה הרוגים שנהרגו במלחמה ועד עכשיו?! אבל אמרו: ודאי טמא ספק טהור 69 ויכוח דומה בין רבי יהושע וחכמים ביחס לכיכרות תרומה שנוי בתוספתא עדיות פ"א הי"ב, מהד' צוקרמאנדל עמ' 456. מן הסתם המסקנה מועתקת משם. " (עדיות פ"ג ה"ג, מהד' צוקרמאנדל עמ' 459). מצינו דרגות שונות בהקפדה על פינוי קברים:

42א. עצם עצם

43ב. תבוסת קבר

441. נוטל קיסמין וקססות

452. עפר ספוג במוהל

463. עפר תיחוח ושלש אצבעות בבתולה

47ג. שכונת קברים

481. שכונת קברים בלבד

492. גם תפיסה וגם שכונת קברים.

50משנתנו אמנם מציגה חזות של מערכת לכידה, אבל באהלות פט"ז מ"ה ובמקבילותיה עמדות שונות באשר לשתי השאלות. במשנה ה לדעת הכול אין צריך ליטול התבוסה. בבואנו לפרש את מסכת אהלות נדון האם ההבדל ההלכתי נובע ממקרים שונים, או מהבדל גישה הלכתית.