משנת ארץ ישראל על משנה נדרים יא:ח

2המודר הנייה מחתנו והוא רוצה לתת לביתו מעות – לפי הכלל ההלכתי כל מה שקנתה אישה קנה בעלה, והאב אינו רוצה להעניק לחתנו מתנה. המשנה מציגה מקרה של נדר, אבל דומה שהוא הדין אם האב סתם רוצה לתת לבתו כסף שלא יגיע לידי בעלה וישמש לה בלבד.

3אומר לה – בשעת המתנה, הרי המעות האילו נתונין לך מתנה בלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא [ ו ] מה שאת נותנת בפיך – המעות האלה שלך בתנאי שתקני בהן מזון לפיך, או שמה שאת נותנת לפיך רשאי גם הבעל לאכול, אך לא מעבר לכך 44 ראו אלבק, השלמות, עמ' 368. . בכתב יד קופמן "נותנת" וכן ב- ד, כ, ג1, ג25, וב- ל, פ, פ1, ג8 "אלא מה שאת נושא בפיך". "נושאת ונותנת" משמעו שהאישה תבצע במעות אלו מסחר שייועד בשבילה. לפי ההסבר שהצענו למעשה יש כאן תנאי כפול, הראשון שלבעלך אין בהן רשות, והשני שרק את תאכלי מהן. אפשר גם לפרש שתנאי אחד כאן. לבעלך אין בהן רשות, אבל הבעל חייב במזונות אשתו, ומה שהיא נותנת לפיה הבעל כביכול "חוסך" לעצמו. חיסכון כזה מותר לו. בירושלמי: "המודר הנאה מחתנו כול' תני 'ולא ליך' " (מב ע"ד). כלומר, האב צריך לומר במפורש שהמעות לא יגיעו "אליך", כלומר אל הבעל. למעשה הירושלמי תובע מעין תנאי שלישי. הבבלי (פח ע"א) הכיר, כנראה, את שני הפירושים והציגם כמחלוקת הלכתית בין רב לשמואל. המחלוקת היא אם אב (או כל אחד אחר) נתן לבתו מתנה ואמר "בתנאי שתעשי בהם כל מה שתרצי", כלומר שקיים רק תנאי אחד. רב אמר שהבעל קנה את הפרות, ושמואל אמר שהבעל לא קנה את הפרות.

4המשנה מציגה את הפתרון של "תנאי" שבאמצעותו ניתן להעניק לאישה רכוש פרטי, אלא שבמשנה נועד הדבר למקרה מיוחד של נדר. אלא שאם דרך זו תקפה הרי שניתן להרחיבה ולהחילה על כל מקרה שבו רוצה האב, או מישהו אחר, לאפשר לאישה לסגל לעצמה רכוש רב או מעט. הבבלי מדקדק שלפי רב כל רכוש האישה שייך לבעל, ושמואל מקל על האישה לזכות ברכוש עצמאי בכל מקרה מיוחד. לפי הגמרא (פח ע"ב) מקרה "מיוחד" כזה הוא המשנה בעירובין פ"ח מ"ו שבה מדובר על אישה המניחה עירוב. הבבלי דוחה הסבר זה ומנמק את המשנה שם כאילו עירוב אינו מחייב בעלות מלאה, ולכן אישה רשאית להניח עירוב כאילו היה זה רכושה, אף על פי שהרכוש שייך לבעלה 45 ראו פירושנו לעירובין פ"ח מ"ו. . ניכר שהתלמודים מתחבטים כיצד יש לאישה רכוש, ומשנתנו מציעה נתיב דחוק לכך (ירו', עירובין פ"ז ה"ו, כד ע"ג; בבלי למשנתנו, פח ע"ב). מן הראוי להדגיש שאמנם שאלת התלמודים היא שאלה משפטית קשה, ברם למעשה היו פני הדברים שונים. הכלל המשפטי ש"כל מה שקנתה אישה קנה בעלה" הופר לעתים מזומנות, ומצינו נשים נשואות בעלות רכוש המפעילות את רכושן ונהנות מזכות משפטית בפועל. יתר על כן, התוספתא אף מציעה נוסח של הסכם המעניק לאישה עצמאות כלכלית, ולגבר פטור מחובתו לפרנס את אשתו (כתובות פ"ד ה"ז). אמנם הנושא חורג מתחום דיוננו, עם זאת נביא להלן דוגמאות מספר לנשים בעלות רכוש (ריכזנו את ההלכות להלן כדי שלא לפגוע ברצף הפירוש למשנה). דומה שבתחום זה היה פער ניכר בין ההלכה הפורמלית והמציאות החברתית-משפחתית. ההסבר של הבבלי מדגים את המורכבות שבין המשפט והמעשה החברתי. מן הראוי להעיר על גרסת כתב יד ל14 למשנת עירובין שם שבו חסר המשפט "על ידי אשתו". זו כמובן טעות, שהרי אין לתקן גרסה נגד התלמודים ונגד כל כתבי היד, אך היא מעידה על תיקון של תלמיד חכם זוטר שהמשפט במשנה נראה לו חריג מבחינה הלכתית.

5עתה עלינו להרחיב מעט בנושא זה של רכוש האישה והפעלתו. כפי שרמזנו לעיל יש בספרות חז"ל הלכות מספר שמהן יוצא במפורש שלאישה יש רכוש משלה. כך, למשל, היא מפרישה לקרבן נזיר בהמה מרכושה (נזיר פ"ד מ"ד), נותנים לה גט לחצרה (גיטין פ"ח מ"א), בן סורר ומורה אינו נענש עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו (סנהדרין פ"ח מ"ג), בתלמוד הבבלי (ורק בו) דנים בבעל המוכר שדה לאשתו (בבא בתרא נא ע"א), ושם אף רמז לכסף השייך לאישה שלא נמסר לבעל 46 וראו עוד הדיון לגבי הפרשת מעשר שני (תוס', מעשר שני פ"ד ה"ד ומקבילות רבות; ליברמן, תוספתא כפשוטה, זרעים, עמ' 769). . כך גם נידון במשניות האיסור לצאת בשבת בטבעת, ובמפורש מדובר באישה היוצאת ענודה טבעת שיש בה חותם. טבעת שבה חותם מעידה על אשת עסקים הזקוקה לחותם. לעומת זאת נדון במשנה אחרת דין טבעת ללא חותם המשמשת לקישוט, ואכן דינה שונה 47 משנה, שבת פ"ו מ"א-מ"ג, וראו פירושנו לה. בבבלי, שם סב ע"א, הסוגיה הבבלית מניחה שהטבעת שבה חותם שייכת לבעל, והוא נתנה לאשתו להעבירה ממקום למקום. במקביל ניתן גם הסבר אחר שמדובר באישה "גזברית", אך לסתם אישה אין טבעת עם חותם, ואף אם יש לה טבעת כזו הרי שזו "הוצאה כלאחר יד", משום שלאישה בניגוד לאיש אין כוונת שימוש בחותם. ברם, כל הדיון הוא דיאלקטי בלבד וקשה לראותו כמשקף מציאות חברתית רֵאלית. .

6שני התלמודים מתחבטים בשאלה כיצד ייתכן שיש לאישה רכוש "פרטי", והם מחפשים לה פתרון ליגלי. הם מציעים מקרה מיוחד שבו קיבלה האישה מתנה בתנאי שלבעלה לא יהיה בה חלק 48 בבלי, סנהדרין עא ע"א; גיטין עז ע"א; נזיר כד ע"ב; קידושין כג ע"ב; ירו', נזיר פ"ד ה"ד, נג ע"ב; סנהדרין פ"ח ה"ד, כו ע"ב; גיטין פ"ח ה"א, מט ע"ב. . זהו, למעשה, הנתיב שמשנתנו התוותה. הירושלמי מציע עוד שני פתרונות, האחד "במשלטת על נכסיו", הווה אומר שהאישה קיבלה רשות לשלוט למעשה בחצר בעלה, ורשות זו של שימוש בפועל דיה שהחצר תיחשב כרכושה לצורך קבלת גט. חשיבותו הכלכלית של הסדר זה עשויה להיות שולית (גיטין פ"ח ה"א, מט ע"ב). הפתרון השני חשוב יותר ובא להסביר כיצד יכול בן לגנוב מרכושה של אמו, "דהות נסבה דיורין ועבדת שירו וגנב מינהון"; מדובר, כנראה, באישה המשכירה חדרים בביתה ונותנת לדיירים "שירו", סעודה. פעילות זו, כפי שעולה מהסוגיה, היא עצמאית (ירו', סנהדרין פ"ח ה"ד, כו ע"ב).

7דיוני התלמודים הם ניסיון למצוא מסגרת משפטית למצב חברתי, ולאמִתו של דבר כל ההתחבטות המשפטית מיותרת. באופן טבעי יש לפרש משניות והלכות אלו על רקע חברתי שלפיו הרכוש שייך להלכה לבעל, אך למעשה האישה היא המנהלת אותו ושולטת עליו בפועל. היקפה של תופעה זו לא היה כנראה מבוטל, אף שמעמדה המשפטי היה בעייתי. לא מן הנמנע שחכמים נמנעו מלהעניק תוקף יתר למצב "פרוץ" זה, שהאישה למעשה עצמאית, וזאת לאור מגמות הפסיקה התלמודית בדבר מקומה ה"ראוי" של האישה ומעמדה ה"רצוי" כספונה בביתה. אופייה זה של הפסיקה הרבנית ידוע היטב.

8במהלך דיוני התלמודים בעניין רכוש האישה נזכרת המשנה בכתובות פ"ט מ"א: "הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך...". לפנינו נוסח של שטר הבא לעקוף את ההלכה שלפיה נכסי האישה, או לפחות הנאות השימוש מהן, מועברות למשק המשפחתי, כלומר לידי הבעל. כבר התנאים ניסו לצמצם את היקפו של הסדר זה והיו אף ששללו את תוקפו משום שיש בו תנאי הסותר "דין תורה". בתלמוד הארץ-ישראלי, ורק בו, מגמה זו מפורשת. לדעת הירושלמי דין זה חל רק לגבי אירוסין (כתובות פ"ט ה"א, לב ע"ג), ברם כפשוטו לפנינו תנאי עממי אשר עקף את ההלכה. חכמים התחבטו ביחס להיקפו ותוקפו, אך התנאי העממי היה חזק מהם, כפי שניתן לראות מהעדויות שהעלינו ועוד נעלה להלן.

9בירושלמי שבועות מסופר על רבי מרינוס שהיה ערב לכלתו, הכלה ניהלה עסק כלשהו ולוותה, כנראה, כסף (פ"ו ה"ב, לז ע"א). לפנינו, אפוא, אישה משכבת החכמים המנהלת עסקים וזוכה לגיבוי מחותנה החכם. במקורות יש עדויות דומות בדבר נשים פעילות בתחום הכלכלי. כך, למשל, המדרשים עוסקים בדיני החזרת גזלה לנשים 49 ספרי זוטא, ה ח, עמ' 231; ספרי במדבר, נשא ד, עמ' 7; במדבר רבה, ה ז. , ובמדרש תהילים מסופר על דוד שבשיגעונו כתב שאשת אכיש חייבת לו סכום כסף נכבד (לד א, עמ' 20). הסיפור הוא כמובן אגדי לחלוטין, אך מבין השיטין מבצבץ "שיגעון נורמלי", ואישה היא בת חוב אפשרית במסכת סיפורית זו 50 אשת אכיש אינה אישה יהודייה, כמובן, אך המדרש מתאר לעצמו מציאות קיימת המוכרת לו. .

10בתוספתא שביעית (פ"ח ה"י) נזכרת אפשרות של כתיבת פרוזבול להלוואה של אישה נשואה שיש לבעלה קרקע. מההקבלה למשנה (שם, פ"י מ"ו, וראו פירושנו לה) עולה בבירור שהקרקע אינה מיוחדת לגבייה, האישה אפוא בעלת רכוש וההלוואה שהיא לקחה אינה קשורה לבעלה כלל.

11בבבלי בבא קמא מסופר על אישה שהראתה דינר לרבי חייא כדי שיבדוק למענה את טיבו (צט ע"ב). רבי חייא חי ופעל כידוע בארץ ישראל, ואין לסיפור מקבילה ארץ-ישראלית. ברם, ראינו כי תופעה זו של נשים בעלות רכוש נזכרת גם במקורות ארץ ישראל, אם כי בבבל יש לה ייצוג יתר 51 יש להניח שהסיפור הובא לבבל על ידי רב, שהשתתף אף הוא באירוע זה. . ברוח זו ניתן לאסוף עדויות נוספות, ודומה שבפועל היה לאישה רכוש שעליו שלטה וממנו נהנתה. רכושן של בבתא ושל שלומית, הידועות ממסמכי מדבר יהודה, אינו חריג ואינו מפתיע 52 בבתא היא גיבורת מסמכי מדבר יהודה. לדיון על תולדותיה ראו ברושי, בבתא. . בתוספתא נקבע במפורש: "לוה אדם מאשתו ומבניו ברבית אלא שמחנכן ברבית" (בבא מציעא פ"ה הט"ו), מותר ללוות בריבית מבני המשפחה אלא שחכמים מעמידים על הנזק החינוכי שבמעשה. עצם ההלוואה מהאישה היא, אפוא, אפשרות סבירה ורגילה, למרות ההלכה העקרונית שמה שקנתה אישה קנה בעלה.

12דיון דומה יש סביב משנת מעשר שני (פ"ב מ"ד). שם השאלה היא האם אישה יכולה לקבל מעשר עני והאם היא יכולה לפדות מעשר שני. בדיוננו שם ראינו שהמשנה אינה מזכירה את האישה, אבל בתוספתא (מעשר שני פ"ד ה"ז [ה"ד בכתב יד ערפורט]) נחלקו אם אישה נחשבת כידו של הבעל לעניין מעשר שני. רבי שמעון בן אלעזר סבור שאישה היא עצמאית ואין ידה כידו, ומוסיף ומודה "שאף על פי שפודה לו את המעשר, שאין נותנין לה מעשר עני". אם כן, העמדה לגבי האישה אינה אחידה מבחינה משפטית. לא רק שהיא נתונה במחלוקת הלכתית, אלא שאף המכיר בעצמאותה מכיר בה רק באופן חלקי.

13שאלת רכוש האישה היא, אפוא, דוגמה נאה לכמה עיקרים למחקר: עד כמה ספרות חז"ל רבגונית, ועד כמה מבטאים החוק והמשפט רק חלקית את המציאות החברתית. לפנינו גם דוגמה נוספת לכך שלעתים ההלכות של חכמים אינן אחידות מבחינה משפטית, אף שניכרת החתירה לאחידות משפטית.