משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ב:ה

2נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו שלים – חרם הוא גם שמו של כלי דיג, רשת הדייגים שבאמצעותה אוספים דגים (איור 18). אם הנודר מפרש את דבריו ואומר שהתכוון לחרם דייגים – מקבלים את פרשנותו, משום ש"פירושן להקל" (המשנה הקודמת). המשנה משקפת תרבות לשון שבה המילה "חרם" כבר איבדה מעט מזוהרה, ואין היא עוד חד-משמעית כפי שהייתה בעבר. מלשון המשנה משמע שנדר ב"חרם" הוא נדר תקף, כמו במשנה הראשונה במסכת, ובניגוד למנהג הגליל שנזכר במשנה הקודמת, ובכלל משנתנו עוסקת במקרים אחרים מאשר המשנה הקודמת. שם דובר במונחים מסופקים ובלתי מוגדרים; הנודר יודע מה נדר ואנו מקבלים את "פרשנותו", ואילו במשנתנו לשון הנדר ברורה, אבל הנודר מציע לה פירוש מקל שהוא בבחינת פירוש "מתחכם", בניגוד לשימוש הרגיל במונח, והרי זו משמעות אחרת של המונח "פירושן להקל". משנתנו היא, אפוא, מעשה ידי עורך אחר מאשר המשנה הקודמת. לכך גם משמעות הלכתית, כפי שנראה להלן 56 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 335, בדרך שונה במקצת. .

3כל המקרה במשנה, כמו גם במשנה הקודמת, הוא מוזר. הנדר הוא בין אדם לבוראו, ואם הוא רוצה להתחכם, לא לקיים, לפרש אותו, או לבצעו – הרשות בידו. בעצם אין כאן מקום להתערבות בית הדין. אבל המשנה מציגה את הנושא כאילו "הכול שפיט". כביכול יש כאן בירור משפטי שבו יש תביעה מצד הציבור לקיים את הנדר, והנודר צריך לקבל היתר מבית הדין שלא לבצע את שאומרים שנדר. הרי במקרה שלנו האיש אומר שלכך הוא התכוון, ומי צריך לאשר את פרשנותו? קשה לדעת אם העמדה זאת היא רֵאלית, כלומר באמת היה לחץ חברתי לקיום הנדר, והנודר צריך היה להצדיק את עצמו בעיני מישהו אחר, או שמא זו רק העמדה מלאכותית 57 העמדה דומה יש במשנת נזיר פ"א מ"ה, וראו דיוננו שם. .

4נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים – כפי שפירשנו בפרק הקודם (מ"ד) לדעתו של רבי יהודה המילה "קרבן" אינה חד-משמעית, ואינה לשון נדר מובהקת. המשנה מעידה על פרשנות זו. מתברר שהמילה משמשת גם במשמעות של חול, כקרבן מלכים. אם אדם נדר בלשון זאת יכול הוא לפרש את דבריו, ואם הוא טוען כך הנדר אינו תקף.

5הרי עצמי קרבן – לכאורה זו לשון שבה אדם מקדיש את עצמו, כלומר את ערכו. אפשר גם שאין כאן הקדשת ערכו של אדם אלא אדם שאסר את הנאתו על פלוני, שהוא עצמו יהא עליו כקרבן. בספרות המפרשים מצויים שני הפירושים.

6ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהינחתי לי להיות נודר בו – הפירוש המקל הוא שלטענתו "עצמי" הוא עצם (חפץ) כלשהו שהוא חול ואותו הניח בביתו כדי להעמיד פנים כאילו הוא נודר, ולכן הנדר אינו תקף. פירוש זה מאולץ, ואף על פי כן קביל. ייתכן שההלכה במשנה מושפעת מהדעה שנדר ב"קרבן" אינו תקף, ולעיל ראינו שאכן לפי רבי יהודה אין זו לשון נדר (ראו פירושנו למשנה הקודמת).

7קונם אשתי נהנת לי – כפי שראינו במשנה א נדר כזה הוא בעייתי ועלול לגרום לגירושין, ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגרשתי – גם כאן הבעל "מפרש" את דבריו בצורה מקלה, ועל כולן אינן נשאלין עליהן – "כולן" הם כל הנדרים שמשמעם בספק; הנדר אינו תקף ואין צורך בשאלת חכם. כפי שראינו משנתנו היא חטיבה בפני עצמה ולא נערכה יחד עם המשנה הקודמת, על כן ההלכה של "ועל כולן אינן נשאלין..." חלה רק על משנה זו ואין הכרח להחילה גם על המשנה הקודמת 58 אפשטיין, מבוא, עמ' 335. , ואם נשאלו עו [ נ ] שין אותן ומחמירין עליהם דברי רבי מאיר – אם אדם נשאל על הנדר הרי זה סימן שהוא עצמו אינו סומך על "פרשנותו", ומחמירים עליו ואין מתירין לו את הנדר. ייתכן שבסופו של דבר הכוונה כן להתיר את הנדר, אך לשם כך יש צורך ב"פתח" משמעותי יותר. בירושלמי (לז ע"ג) מובא סיפור על אחד שנדר אחד מאותם נדרים "מתחכמים" ונשאל לחכמים בני דור אושא, והם אינם עונים לו אלא נוקטים בשיטת הסחבת ("טרטור" של לך ושוב), וכל אחד שולח אותו לחברו. לכך הם מתכוונים במינוח "מחמירים עליהם" 59 השוו אפשטיין, מבוא, עמ' 335. . הבבלי (כ ע"א), בדרכו המשפטית, מתקשה בהבנת המינוח "מחמירין עליהם": או שנשאלים או שאין נשאלים, והמדיניות שנלקחים בה בחשבון שיקולים "ציבוריים" ו"חינוכיים" אינה הולמת את דרכו השיטתית-משפטית של התלמוד. הבבלי מנסה להבחין בין תלמידי חכמים ועמי הארץ, אבחנה שהציע גם לעיל (ראו פירושנו למ"א). כבר אמרנו (לעיל מ"א) שהאבחנה בין הלכה מיוחדת לחכמים לבין הלכות שנועדו לציבור היא מחידושיו של תלמוד זה. איננו עוסקים במדיניות הפסיקה של התלמוד הבבלי, ונסתפק כאן בהדגשה ששני אלו (פסיקה בדרך שיטתית-משפטית אחידה ואבחנה בין פסיקה לחכמים לבין פסיקה לציבור) הם הדגשים האופייניים לתלמוד הבבלי.

8עוד מן הראוי להדגיש שבניגוד לתחומים אחרים, בתחום הנדרים מרובות יחסית הפסיקות שאינן "הלכתיות" אלא בעלות אופי חינוכי-ציבורי, ועמדנו על כך לעיל בפירושנו למשנה א.

9וחכמים אומרים פותחין להן פתח ממקום אחר – אם אדם נשאל על נדר כזה, מוצאים סיבה אחרת להתיר אותו. אין תובעים ממנו לקיים את הנדר, אך גם לא מחמירים עליו במיוחד. המשנה אינה מאוזנת: רבי מאיר אומר ש"עונשין אותן ומחמירין עליהם" וחכמים אינם מתייחסים להגדרות אלו. האם גם הם מחמירים עליהם? או שהם מתנגדים להחמרה? מעבר לכך, האם חכמים מתייחסים לדברי רבי מאיר (אם נשאלו...) או אולי הם מתייחסים למשפט הקודם, "ועל כולן אין נשאלין עליהן", ועל כך אומרים חכמים שנשאלים עליהם? כבר הראשונים התחבטו בשאלות אלו. התוספות (כ ע"א ד"ה וחכ"א) מביאים בשם רבנו תם את ההסבר שחכמים חולקים על רבי מאיר, ומקלים יותר מבנדר גמור. על כך הם מקשים שדי היה לומר שחכמים אומרים שאין עונשין, ומציעים הסבר נוסף שהם אפילו אינם מצריכים את הנודר להציע פתח אלא חכמים מציעים לו פתחים אפשריים, וזו הקלה גדולה. הסבר זה מקבל גם הרשב"א בשם גאונים 60 אוצר הגאונים לנדרים, עמ' 15. . גם להסבר זה קשה הסגנון של המשנה, ומדוע אין חכמים משתמשים במינוח של רבי מאיר כדרכה של משנה רגילה. על כן נראה לנו שחכמים מגיבים לרישא. ברישא נאמר שאין נשאלים וחכמים אומרים שנשאלים על הנדר, אבל מקלים בהתרתו.

10"פותחין פתח ממקום אחר" הוא המינוח לדרך המלך של התרת נדרים (ירו', פ"ג ה"א, לז ע"ד), ואופציה זו פתוחה בכל הנדרים. אבל חכמים מדגישים שמקלים בחיפוש הפתח. במשמעות דומה מופיע מונח זה לעיל במשנה א. גם שם מדובר בנדר קל שבעצם צריך היה להיות בטל מעצמו, אך "פותחין לו פתח ממקום אחר" כדי שלא יקלו ראש בנדרים. אם כן, חכמים מבצעים מעין התרת נדרים רגילה, אך בתנאים מקלים ביותר.

11ומלמדין אותן – לא לנדור באופן כזה, כדי שלא ינהגו בקלות ראש בנדרים – רבי מאיר וחכמים מעלים את שלל האפשרויות לתגובה על הנדר. האפשרויות השונות מתחלקות לשתי מערכות. המערכת הראשונה היא הלכתית, האם הנדר תקף, והדבר תלוי בפרשנות ובהלכה כפי שנשנתה במשניות הקודמות (סתם נדרים להחמיר, פירושן להקל וכו'). המערכת השנייה מורכבת משיקולים ציבוריים, החשש מפני קלות ראש, החשש שמא ה"פירוש" מרומה ואם הוא בא לשאול צריך להחמיר עליו. אם הנדר מפוקפק האם להחמיר, או לפתוח פתח ממקום אחר. זו מערכת שיקולים ציבוריים שאינם רק פרי ההלכה העקרונית 61 ראו לעיל, פ"א מ"א; פ"ב מ"א; להלן פי"א מי"ב. . את העדויות השונות ריכזנו במבוא.