משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ד:ב

2בשתי המשניות הבאות מובאת רשימה של מקרים שנדר ההנאה אינו חל עליהם. למעשה ניתן להציע שני כיווני פרשנות: האחד מנסה להסביר כל מקרה לגופו, והאחר, שאותו אנו מעדיפים, מנסה לתת הסבר אחד לכל הרשימה. נפתח בהצעות המתאימות לכל מקרה לחוד, ובסוף משנה ב ננסה להציע הסבר כוללני ושונה במידת מה.

3המודר הנייה מחבירו – כמו במשנה הקודמת, וכמו שאמרנו בסוף המשנה הקודמת, פירשו התלמודים משפט זה, כמו את המשפט הבא, בהתאם לעיקרון שהנאת ממון כזאת אינה נחשבת הנאה. המדיר אמור לשלם את השקל במקום חברו, אך הנאת ממון עקיפה אינה נחשבת להנאה, שכן החבר איננו מקבל לידיו שקל אלא חוסך אותו לעצמו, וחיסכון אינו הנאה. ייתכן שפועל כאן שיקול נוסף. החבר אמור לשלם, אך אינו חייב בכך. אם ירצה שלא לשלם האפשרות בידו, ולפיכך התשלום הוא וולונטרי בלבד. אמנם זו חובה הלכתית, אך עדיין תלויה ברצונו של המשלם להתנדב ולמלא את צו ה'. בכלכלה בת זמננו חיסכון הוא הנאה ישירה כמו מתנה, אבל התפיסה הכלכלית של קדמונינו מצטיירת, לפי פירוש זה, כפשטנית או נאיבית יותר. הנאה היא רק הנאה ישירה שיש בה תוספת אקטיבית. שני ההסברים, שהם למעשה הסבר אחד, מותירים את המעיין בתחושת תסכול, האומנם פירשו קדמונינו את המושג "הנאה" בצורה כה צרה? מכל מקום, כך מפרש הבבלי המגדיר חיסכון כזה כ"אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי" (הברחת אריה סתם היא ומותרת, כלומר מניעת נזק – לג ע"א). בסוף משנה ב נציע הסבר אפשרי נוסף.

4שוקל את שקלו – נראה שהיה זה נוהג חברתי שאדם שילם עבור חברו את מחצית השקל כמחוות ידידות או כסיוע לעני, ולכך עדויות מקבילות 23 ראו משנה, שקלים פ"א מ"ו ופ"ב מ"ב. . כאן המודר הנאה הוא מי שנדר נדר שחברו לא ייהנה ממנו. על כן יש לפרש או שהנדר הדדי, או שאדם מדיר את חברו שלא ייהנה ממנו.

5ופורע את חובו – גם כאן פריעת החוב היא "הברחת אריה" בלשון הבבלי. אין כאן נתינה לזולת, אלא חיסכון. במשנת כתובות מובאת מחלוקת חנן ובני כוהנים גדולים במקרה שאדם נסע למדינת הים וקם אחר ופרנס את אשתו. חנן אומר: "הניח מעותיו של קרן הצבי" (משנה, כתובות פי"ג מ"ב), כלומר התשלום ששילם אינו נחשב כהנאה שהינה את חברו, אבל בני כוהנים גדולים סבורים שעליו להחזיר לו את מה ששילם. שני התלמודים מעמתים את משנתנו עם המשנה שם ומסיקים שמשנתנו כחנן (ירו', לח ע"ג; בבלי, לג ע"ב), מכאן שהתלמודים פירשו שחיסכון איננו בבחינת הנאה. כפשוטה את המשנה שם יש להעמיד במי ששילם שלא מדעת חברו ולפיכך רשאי הבעל לטעון שבסופו של ויכוח היה מפייס את אשתו בדרך אחרת, ללא תשלום בעין. מערכת היחסים הממוניים בין בעל לאשתו אינה כמו מערכת יחסים בין שני בעלי דין רגילים. ברם, כפי שנציע להלן, משנתנו עוסקת בין השאר בחוב לזון את אשתו, ומכל מקום המשנה הבאה דנה במפורש בחוב כזה. מפירוש הירושלמי עולה שלדעתם של אמוראי ארץ ישראל תשלום חוב אינו "הנאה" משום שבעל החוב יכול היה לחמוק מתשלום החוב על ידי שכנוע החייב לו. שני התלמודים מפרשים למעשה ששילם את החוב שלא מדעת חברו, ומכאן שאם חברו הסכים או ביקש את תשלום החוב תיחשב זאת להנאה אסורה. אבל במשנה הבאה מדובר על חיסכון דומה (התורם תרומת חברו), ושם במפורש מדובר על התורם לדעת חברו. גם כאן נציע פירוש אחר בסוף משנה ב.

6ומחזיר לו אבידתו – אם פלוני נדר הנאה מאלמוני ומצא את פרתו של אותו אלמוני רשאי להחזיר לו אותה. כאן ברור שהנדר מחייב את פלוני, אבל הוא גם מחייב שאותו אלמוני לא ייהנה את הפלוני, אחרת מותר היה לו לקבל ממנו תשלום. מפסקה זו מסיק התלמוד הירושלמי שהנדר הוא הדדי (ירו', לח ע"ג).

7הבבלי מפרש אחרת ופירושו מורכב, ויש להציגו: "פליגי בה רבי אמי ורבי אסי. חד אמר: לא שנו אלא בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה, דכי מהדר ליה – מידעם דנפשיה קא מהדר ליה (שכאשר מחזיר לו משהו מעצמו הוא מחזיר לו). אבל נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר – לא קא מהדר ליה, דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף; וחד אמר: אפילו נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר – מהדר ליה, ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח" (לג ע"ב). אם כן, לפי הראשון ראובן נדר ששמעון לא ייהנה ממנו; ראובן מצא את אבדתו של אותו שמעון ואף על פי כן מותר לו להחזיר את האבדה שכן הוא נותן לו את רכושו, אבל אם ראובן נדר שלא ייהנה משמעון אסור לו להחזיר אבדה משום "פרוטה דרב יוסף" 24 מקור הביטוי בקידושין יב ע"א, שם אומר רב יוסף ש"פרוטה" איננה סכום אלא "משהו". לדעת הר"ן מקור הביטוי בבבא קמא לו ע"ב, שם אומר רב יוסף ששומר אבדה הוא כשומר שכר בגלל הפרוטה שהוא חוסך. . הביטוי קשה. אין מדובר על תשלום למוצא אבדה, שכן על כך מדובר בסיפא, והראשונים מתחבטים בביטוי. רבנו אשר פירש שבזמן שהאבדה אצלו המחזיר פטור ממצוות אחרות, ואם נזדמן לו עני הרי "חסך" את התשלום לו ועל כן המחזיר "מרוויח" מהשבת האבדה 25 רא"ש לסוכה פ"ב סימן ו; בבא מציעא פ"ב סימן יז; הר"ן בהערה הקודמת; תוספות לסוכה כה ע"א ד"ה "שלוח מצוה", ועוד. הנאה זו נקראת "פרוטה דרב יוסף" על שם ההסבר של רב יוסף שפרוטה איננה סכום זעיר מוגדר אלא "פרוטה – כל דהו" (קידושין יב ע"א). . בדוחק אפשר גם לפרש שהרווח של בעל האבדה הוא נחת הרוח של מי שהשיבו לו אבדה, נחת רוח שאין לה ערך כספי מוגדר. האמורא השני סבור שאפילו אם ראובן נדר שלא ייהנה משמעון מותר לו להשיב אבדה, ואינו חושש לשכר זה שהמחזיר "מרוויח", אם משום שהוא נדיר ואם משום שהוא קטן מדי. לפי הבבלי המחלוקת היא האם הנדר הוא הדדי, או שראובן נדר ששמעון לא ייהנה ממנו. כפי שנראה להלן הפירוש שהנדר הוא הדדי מתחייב מההמשך. שאלה דומה מעורר הבבלי בהמשך (לח ע"ב, לט ע"א) על פסקאות אחרות ברשימה שבמשניות הבאות.

8כך או כך עדיין קשה, האם החזרת אבדה אינה טובת הנאה? אמנם בעל האבדה רק קיבל את שלו, אך זו בוודאי בבחינת "הנאה". אפשר אמנם להשיב שהאבדה הייתה חוזרת על ידי מישהו אחר, אבל האם אכן יש ביטחון בדבר?

9מקום שנוטלין עליה שכר תיפול הנייה להקדש – אם מקובל שבעל האבדה משלם הרי שאסור למחזיר ליהנות מבעל האבדה. כאן מוכח שהנדר הוא הדדי; את המקרה הקודם אפשר לפרש בנדר חד-צדדי כמו שהציע הבבלי, אבל בסיפא ודאי מדובר בנדר הדדי. מכיוון שלמחזיר אסור ליהנות מהשכר, עליו לשלם שכר זה להקדש. לא נאמר מהו ההקדש. בזמן המקדש הכוונה לקופת המקדש, ולאחר החורבן הכוונה אולי לצורכי הקהילה או לבית הכנסת. השבת אבדה היא בחינם, אך מותר לקחת תשלום עבור ההוצאות. ההוצאות הן בבחינת מעשה מסחר, ומודר הנאה אסור לו למכור ולקנות ממי שנדר הימנו (להלן מ"ו ולעיל פ"ג מי"א).

10הסברנו כל מקרה לחוד כפי שעושים התלמודים, ולפי הסבר זה אין מכנה משותף לכל חלקי המשנה. ברם, אפשר להציע גם כיוון אחר. כל חלקי המשנה עוסקים במצוות, והמשנה מקלה במקרה כזה שיש בו הנאה של מצווה. אם אדם חייב במצווה (פירעון חוב או תשלום שקלים) ומישהו עשה זאת בשבילו, הנימוק המשפטי הוא שאין זו הנאת ממון רגילה, שכן תמיד הוא יכול להחליט שלא לעשות מצווה. ברם, הנימוק המהותי הוא שחכמים הקלו כדי לעודד קיום מצוות. במשנה הקודמת הדגשנו את השילוב שבין עשיית מצווה לבין דרכי שלום, וחכמים עמלו להוציא את תחום הקודש מכלל העוינות ההדדית. משנתנו ממשיכה, אפוא, את הקו של המשנה הקודמת. עוד ניתן לשער שבכל המקרים במשנה מדובר בעצם על תשלום מכספו של המודר: שוקל את שקלו והוא ישיב לו חזרה את הסכום. במקרים אלו ההנאה אינה הנאה כספית אלא הנאה מהשירות, וזו הנאה מותרת, שכן זמן מבוזבז אינו בעל ערך כספי ואין זו "הנאה". אפשר לשלב את שני ההסברים ולומר שהנאת שירות ערכה מועט והקלו בצורכי מצווה. ואכן, הבבלי במסכת כתובות מפרש כך את משנתנו (קח ע"א), אלא שהוא מתקשה בבעל חוב שאינו בבחינת מצווה. הבבלי שם מסביר שבבעל חוב אין זו הנאה כלל, משום שאין ביטחון שבעל החוב ישלם את חובו, וכדברי חנן במשנת כתובות שהבאנו. כפשוטה משנתנו מדגישה שגם החזרת חוב היא מצווה.

11אפשר גם שמדובר במקרים של חוב דתי, מעין אלו המנויים במשנה הבאה. לפי הסבר זה המשנה הבאה מסבירה את המונח "בעל חוב" שבמשנתנו. להלן נבחן הסברים אפשריים אלו.