משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ו:א
משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Nedarim 6:1
Open in the reader →1הפרק עוסק בשאלות של הגדרה של היקף הנדר במקרים שהגדרתו עמומה במקצת. הכלל הוא שמה שקובע הוא שימוש המונח בשפת היום-יום. פרק זה מהווה מקור לא אכזב להבנת פרטים ממערך היום-יום, שכן נתון זה הוא הקובע את היקף הנדר. קדמונינו הכירו על בוריים את חיי היום-יום שלהם והשתמשו בהם להגדרת היקף הנדר, ואנו, המבינים פחות או יותר את רוח הפסיקה של החכמים, עשויים להשתמש בפרק לשחזור חיי היום-יום שלהם המוכרים לנו רק באופן כללי. פרקנו הוא אחת ההזדמנויות לדיון האמוראי האם בנדרים הילכו אחר "לשון בני אדם" או אחר "לשון תורה" (ירו', לט ע"ג). "לשון תורה" הוא הפרשנות המילונית המקורית והנכונה, כלומר זו שבתורה. לשון תורה יש, כמובן, גם למילים שאינן בתורה כלל. עסקנו בשאלה זו במבוא וראינו כי הפירוש הראשון הוא פשוטם של דברים, אם כי יש למשמעות המקראית גם השפעה על הבנת לשון הנדר.
3הנודר מן המבושל מותר בצלי – "מבושל" אינו כולל צלי. "צלי" הוא בישול על אש פתוחה, כפי שהכינו את קרבן הפסח ("גדי מקולס") (משנה, פסחים פ"ז מ"א).
4ובשלוק – שליקה היא צורת בישול הקרובה לבישול. לכאורה משמע ש"שלוק" בושל במשך זמן רב יותר מ"מבושל", ועל כן "מבושל" אינו כולל "שלוק". מצד שני ה"שלוק קרוי מבושל" (ירו', לט ע"ג; עירובין פ"ג ה"א, כ ע"ד), כלומר מי שנדר שלא יאכל שלוק הרי ברור שבכלל הנדר שלו גם כל מאכל מבושל, שכן שליקה היא בישול כבד יותר. שני המונחים, "שולק" ו"מבשל", נזכרים בדרך כלל יחד וברור שאלו עיבודים דומים, וברוב המקורות אי אפשר להכריע האם שליקה כבדה יותר מבישול או להפך, והאם יש הבדל ביניהם כלל ועיקר. כך, למשל, את קרבן פסח יש לאכול צלוי ולא שלוק ולא מבושל (משנה, פסחים פ"י מ"ד), וצירופים דומים רבים. עם זאת, בכמה הלכות יש הבדל בין שלוק ומבושל. אנו עסקנו בנושא בפירושנו לתרומות (פ"י מ"י). על כך אומר רבי יוחנן "לית כאן נכבשין אלא נשלקין, כבוש כרותח הוא" (ירו', תרומות פ"י ה"ח, מז ע"א). אם כן, לרבי יוחנן ולאחר דיון ארוך תוך הסתייעות בפרשנים מסורתיים ובחוקרים כאחד הגענו למסקנה שמהמקורות עולה תמונה הנראית כסותרת את עצמה, שמחד גיסא השליקה קלה מבישול ומאידך גיסא היא נראית ככבדה ממנה; מחד גיסא היא דומה לבישול ומאידך גיסא שונה ממנה. דומה שהפתרון לסתירות הללו הוא בכיוון אחר. השליקה דומה לבישול אבל הבישול מטרתו לרכך את הפרי ולהכינו למאכל, ואילו השליקה היא בישול שיש בו עיבוד ושינוי טעם. שינוי כזה מחייב, בדרך כלל, השריה ממושכת במים. על כן במסכת עוקצין חיתוך לשליקה אינו משמעותי שכן ההשריה במשך זמן ממושך הופכת את החיתוך למשני בחשיבותו. כמו כן, הנודר "מן השלקים אינו אסור אלא מן השלק של ירק שלוק שני טועם אסור בכל השלוקים" 1 להלן פ"ו מ"ג, והשווה בבלי, כ ע"ב; ביצה טז ע"א. . אם כן שלוק הוא בעיקר ירק שלוק, ואינו כולל כל בישול הנדון לחוד במשנתנו. לפי דרכנו נבין מדוע במקורות רבים השולק מצוי יחד עם הכובש או מעבד הפרי, כגון "אין את רשאי לכבוש מהם ולשלוק מהם ולא לאכול מפניהם" (ספרא, בהר פרק א הי"ב, קו ע"ג) ומקורות נוספים.
5הירושלמי מתדיין האם הנדר חל על צורת התקנה של אוכל שאינה במים, כעישון או טיגון. אגב כך אנו מבינים של"תבשיל" ול"מבושל" שורש לשוני זהה, אבל בלשון בני אדם אין הם זהים. בתלמוד הבבלי נשמרה עמדתו של רבי יאשיה החולק על המשנה. לדעתו "מבושל" כולל את כל צורות ההתקנה של האוכל כולל צלי, ואולי גם שלוק (מט ע"א). הבבלי מסביר שזו "לשון תורה", או שהמחלוקת נובעת ממנהגים מקומיים שונים בדבר הגדרת הבישול.
6אמר קונם תבשיל שני – בעדי נוסח אחרים "שאני", וכן בהמשך. הנדר הוא או ש"אם יהיה כך וכך אינני טועם" או ש"אם יהיה כך וכך הריני טועם". "שני" הוא קיצור של "שאיני" או של "שאינני", כמו במשנה הראשונה במסכת.
7טועם – הנדר הוא מכל "תבשיל", והגדרה זו כוללנית הרבה יותר. תבשיל הוא כל שהותקן למאכל, ויש מקום לברר האם הגדרה זו אינה חלה על סוגים אחרים של התקנת אוכל.
8אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה – הבבלי, לעניין אחר, מסביר: "עבה – לאכילה עבדי לה, רכה – לרפואה קא עבדי לה" (ברכות לח ע"א). תבשיל עבה הוא תבשיל שבישולו יוצר מאכל סמיך, ואילו תבשיל "רך" הוא תבשיל שבושל קלות כך שטרם הפך לסמיך, והוא נועד לאכילת חולים. בירושלמי (לט ע"ג) נזכרות בהמשך זה ה"הטריות" או "איטריות", והיא מילה יוונית (Itriona – Ιτριόν), מעין האטריות של ימינו, והן מאכלי בצק שעירבו בו שמן או חלב ובושלו קלות, "שכן דרך הרופא לוכל פתו בהן" 2 ליברמן, הפירוש הארוך, עמ' 441-440. .
9ממשנתנו ברור שהקדרה שימשה לבישול, וכנראה גם להגשה, ומן הסתם היה לה בסיס צר ופתח רחב (כגון כלים פ"ו מ"א ועוד), והיה לה מכסה תקני, כנראה קעור במקצת, כך שהיה לו כלי קיבול (משנה, כלים פ"ג מ"ב). מעשה קדרה רך הוא מה שהתבשל בקדרה זמן קצר ביותר, לא יותר מחימום, ולכן אינו בכלל תבשיל.
10ומותר בביצה טרמיטן – "טרמיטן", או בנוסחאות קרובות, היא מילה יוונית (trometon – τροµητόν) שמשמעה רותח. הכוונה לביצה שבושלה בצורה קלה ביותר. הבבלי מתאר בהפרזה שרק עבדים מומחים ביותר יודעים להכין ביצה כזאת שמבושלת בצורה מינימלית (אלף פעמים במים חמים ואלף פעמים במים קרים – נ ע"ב). הירושלמי מסמיך לטרמיטן את ביצת ה"רופיטן" (ropheton – ροπηετόν), שאף היא ביצה רכה 3 קרויס, ארכאולוגיה תלמודית ב א, עמ' 275. .
11ובדלעת הרמוצא – הדלעת היא הקרא, דלעת של ימינו. הדלעת הרמוצה נזכרת בהלכה אחרת הקובעת שדלעת רמוצה ודלעת יוונית הן מינים קרובים ואינן כלאיים זו בזו (משנה, כלאים פ"א מ"ב). ממשנתנו משמע שהדלעת הרמוצה אינה תבשיל ממש אלא דלעת שחרכו אותה קלות. כן מפרש הירושלמי: "ובדלעת הרמוצה אמר רבי חנינה כמין דלעת מרה והן ממתקין אותה ברימצא" (רמץ – לט ע"ג). בתלמוד הבבלי מפורשת משנתנו: "מאי דלעת הרמוצה? אמר שמואל קרא קרקוזאי (קרקוראי, קורקוזאי), רב אשי אמר דלעת הטמונה ברמץ" (נא ע"א). הפירוש השני זהה לדברי הירושלמי ומתאים למשנת נדרים. אבל פירוש זה בלתי אפשרי למשנת כלאים, שהרי בה מדובר על זן של דלעת ולא על צורת בישול. כנגד זה פירושו של שמואל מתאים כנראה רק למשנת כלאים, וזאת בהנחה שקרקוזאי הוא שם מקום, או סוג הדלעת 4 ראו פליקס, כלאים, עמ' 70. אם קרקוזאי הוא שם המקום הכוונה כנראה לקרקסיון (Kerkesion). . בדוחק ניתן לפרש שדלעת הרמוצה היא זן של דלעת שנהגו לאכלו כשהוא חרוך קלות. דומה שעדיף לפרש שאלו שתי הגדרות שונות. בנדרים הגרסה היא "דלעת הרמוצה", מלשון רמץ, ובמסכת כלאים זו משמעות אחרת. בכמה עדי נוסח למשנת כלאים יש נוסחאות אחרות: הרומצא (ל) או המרוצה (ז). במסכת נדרים יש רק חילוף נוסח אחד: "הרמנא" (ר) (איור 57 דלעת).
12ממשנתנו משמע שכלי הבישול הרגיל הוא קדרה. בכלי זה מערבים מזון כלשהו עם מים ומרתיחים או מחממים על אש לזמן מה, וזהו הבישול.