משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ו:ב
משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Nedarim 6:2
Open in the reader →2הנודר ממעשה קדירה אין אסור אלא ממעשה רתחתה – מעשה קדרה אינו זהה לסתם "תבשיל". בלשון זו מתכוונים רק למאכלים שבושלו ברתיחה, בניגוד לחימום קל יותר.
3אמר קונם יורד לקדירה שני טועם אסור מכל המתבשלין בקדירה – לעומת זאת "יורד לקדירה" הוא כל מה שהתבשל בקדרה, כולל מה שרק חומם ולא רתח.
4בתלמודים מובאים הסבר ודוגמאות למעשה קדרה (מעשה רתחתה-רותחנה): "אי זו היא מעשה רותחנה? כגון חילקא, טרגיס וטיסני, סולת ואורז, זריד וערסן" (ירו', לט ע"ג; בבלי, ברכות לז ע"א). לכאורה פשוט הוא ש"מעשה רתחתה" פורש כחל רק על מיני דגנים, בניגוד למיני עדשים ודייסות אחרות. אורז לפי ברייתא זו הוא כאחד ממיני הדגן, והבבלי מקשר זאת עם עמדתו של רבי יוחנן בן נורי שאורז הוא מין דגן (בבלי, ברכות לז ע"א; פסחים לה ע"ב). אלא שממקורות אחרים עולה שיש לפקפק בהסבר זה ולהציע שהמדובר בצורת גריסה של דגנים בכלל, ושל חיטים בפרט: "הנודר מן הפת אין אסור אלא מן הפת הבא מחמשת המינין בלבד. הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי לח ומותר ביבש ומותר באורז ובחליקה ובטרגיס ובטיסני" (תוס', פ"ד ה"ג; בבלי, נה ע"ב). מהרשימה משמע שכולם הם מיני צמחים, אך אינם נחשבים לדגן אלא לסוגי קטניות. מתוך רשימה זו האורז הוא ודאי מין בוטני, ולכאורה גם השאר הם מינים בוטניים.
5אבל בירושלמי לעניין אחר מוסבר שחלק מהמונחים הם סוגי כתישה ולא מינים: "תמן אמר רבי יונה חילקא לשנים, טרגיס לשלשה, טיסני לארבעה, רבי יוסי בירבי בון בעי מיכן והילך קמחין הן אין צריך לבור את הסולת מתוכן" (סוטה פ"ב ה"א, יז ע"ד). אם כן, "חילקה" היא טחינה המפצלת את הגרעין לשניים, טרגיס לשלושה, טיסני לארבעה. כך יש להבין גם את משנת מכשירין: "כל הקמחין והסלתות של בית השוקים טמאים. החילקה, הטרגיס והטסגי (טסני) טמאים בכל מקום" (פ"ו מ"ב). אפשר היה להבין את המשנה כאילו כל אלו הם סוגים בוטניים, אך פשוט יותר להבין את המשפט בהקשר של הירושלמי. חילקה, טרגיס וטיסני אינם סולת וקמח, אך הם דומים להם ויש להם אותו דין. כך יוצא גם מדיון תלמודי אחר: "בו ביום גזרו על פיתן ועל גבינתן ועל יינן ועל חומצן
6ועל צירן ועל מורייסן, על כבושיהן ועל שלוקיהן ועל מלוחיהן ועל החילקה ועל השחיקה ועל הטיסני" (ירו', שבת פ"א ה"ד, ג ע"ג). ברור שהגזרה אינה על מינים בוטניים אלא בשל העיבוד שהנכרי העניק לתוצרת.
7הוא הדין בחליקה, או חילקה, שהיא מין קטניות הנזכר גם בספרות הרומית (Alica) 5 פליניוס, ההיסטוריה של הטבע, יח 109. . פליניוס מציג אותה פעם כסוג שעורה (מין בוטני) 6 שם, יח 71. אך גם כסוג של דייסה, והוא מסביר כיצד מכינים אותה: משרים אותה במים עשרה ימים וקולפים אותה 7 שם, יג 106; יח 71; יח 106, ועוד. . את האליקה כתשו בצורה מיוחדת, ועל כן כל הקטניות או הדגנים שנכתשו בדרך זו כונו "חליקה" 8 שם, כב 136. . גם ברשימה שלנו מתחלפים מינים בסוגי עיבוד, והתנאים לא הקפידו להבחין בין השניים, שכן לעתים למין בוטני מסוים הייתה גם צורת כתישה אופיינית, אך לעתים כתשו כך גם מינים אחרים. כך גם המונח "גריס" שמשמעו זן עדשים, אך גם צורת טחינה (להלן מ"י).
8סוגיה אחרת עוסקת בטוחני הגריסים, ה"דשושות" בלשון חז"ל: "דשושי חילקא, טרגיס וטיסני דוששין בצנעה לצורך המועד, רבי יוסי אומר: דשושי ציפורי הן החמירו על עצמן שלא יהו דוששין כל עיקר. אמר אביי: חילקא – חדא לתרתי, טרגיס – חדא לתלת, טיסני – חדא לארבעה" (בבלי, מועד קטן יג ע"ב). עד כאן ברור ששלושת המונחים הללו הם סוגי דשישה (גריסה-טחינה). אבל המשך הסוגיה מציע הסבר אחר: "כי אתא רב דימי אמר: כונתא". כונתא הוא זן בוטני, כפי שברור מהמשך הסוגיה, והסוגיה מסבירה את האיסור: "כגון דמיקלפן, דאי לאו דשרא להו במיא – לא הוה מיקלפא". אם כן, מדובר בסוג שעורים המגיעות קלופות. ייתכן שההסבר בא במקורו למשנת מכשירין, והוא מסביר מדוע כל המינים הללו טמאים, משום שהם קלופים, ואין זה קורה אילו לא הושרו קודם במים 9 אם אכן ההסבר נכון הרי שזו דוגמה די נדירה לעיסוק אמוראי בהלכות טהרה ובמשניות סדר טהרות בבבל. .
9אשר לערסן מסביר התלמוד: "אמר רבה בר יונתן אמר רב יחיאל: ערסן יפה לחולה לרפואתו" (בבלי, מא ע"ב), וממשיך להסביר שאלו שעורים ישנות שבושלו היטב, ומוסיף אביי שבושלו כבשר שור, כלומר במשך זמן רב. אם כן, גם ערסן הוא סוג עיבוד (בישול ממושך).
10טיסני הוא ptisane 10 קרויס, ארכאולוגיה תלמודית ב א, עמ' 164. בלטינית, שגם הוא צורת בישול. הבבלי מסביר שלצורך המאכל כותשים את הגריסים במכתשת (בבלי, ביצה יד ע"ב), והמדרש אומר שזו סולת מעורבת בדבש ושמן שמכינים כמוה לחולה 11 תנחומא בובר, שמות כב, עמ' 11; בשלח כב, עמ' לד. .
11אם כן, הרשימה שבמקורותינו מכילה גם סוגים בוטניים שמהם מכינים מעשי קדרה וגם צורות כתישה, טחינה ובישול. הרשימה אינה מגדירה, אפוא, מה אינו "מעשה קדירה", אלא רק מדגימה מעשי קדרה אופייניים. יש להניח שהרשימה גובשה במסגרת הלכות המסבירות מהי סולת ומהי דשישה אסורה ומותרת, או אולי באה הרשימה להסביר מהו דגן (להלן פ"ז מ"ב), והיא הועברה לסוגייתנו אף על פי שאינה מתאימה כהגדרה מדויקת למעשה קדרה.
12במכילתא נאמר שאיסור חמץ אינו חל על מעשה קדרה (מכילתא דפסחא בא, פ"ח, עמ' 26). על רקע זה מובנת הרשימה הכוללת מעשי קדרה שאינם לחם. אם כך הוא הרי שהרשימה באה לומר שגם האורז אינו חמץ, כפי שעולה מכל המקורות התנאיים, להוציא את דברי התלמוד הבבלי במסורת שהוא מייחסה לרבי יוחנן בן נורי.
13הסבר התלמודים בא להדגיש ש"מעשה קדרה" הוא דווקא מאכל של דייסה מדגנים, ולא כל מאכל אחר. הסבר זה משתמע כבר מהמשך המכילתא שהבאנו: "שבעת ימים מצות תאכלו. שומע אני אף מעשה קדרה במשמע? תלמוד לומר לחם", ואם אין המאכל מדגנים ודאי שאינו בבחינת "מצות". כן משמע ממדרש תהילים הקובע שמעשה קדרה הוא מה שדכים במדוכה (כג ג, עמ' ק).
14בתוספתא ובירושלמי נעשית הבחנה בין מעשה קדרה למעשה אלפס: "מן היורד לקדירה אסור ביורד ללפס. מן היורד ללפס מותר 12 בכתב יד וינה "אסור", אך בכתב יד ערפורט ובירושלמי "מותר". ביורד לקדירה, שכל היורד לקדירה יורד ללפס ויש שיורד ללפס ואינו יורד לקדירה" (ירו', לט ע"ג; בבלי, מא ע"א 13 בבבלי הסבר אחר: "שכבר ירד לקדירה קודם שירד לאלפס", ואיננו בכתב יד ר. ). מקור המשפט בתוספתא (פ"ג ה"א), ובה שלוש נוסחאות: כתב יד ערפורט כתלמודים; בכתב יד וינה בשניהם מותר ו"מעשה אלפס" שונה "ממעשה קדרה", ובדפוס "מותר... אסור", הפוך מהתלמודים.
15הקדרה היא כלי בישול עמוק שקרקעיתו מעוגלת, דפנותיו עמוקות וחלקו העליון פתוח. קוטר הפתח גדול יותר מקוטרה של הקרקעית, אך פחות מקוטרן של הדפנות העגלגלות. הוא נועד להעמדה על האש ולבישול. האלפס, או "לפס" בירושלמי, דומה לו בכך שהוא פתוח כלפי מעלה אלא שקרקעיתו ישרה ודפנותיו עמוקות פחות מאלו של הקדרה, והן ישרות (בדומה למחבת עמוקה בת זמננו) (איורים 85-59) 14 בראנד, כלי חרס, עמ' יג-כז; תעא-תפח. . מאכלים רבים ניתן לבשל בשני הכלים הללו, אלא שבאלפס ניתן גם לטגן, מה שאין כן בקדרה. עם זאת, בשפת היום-יום הבחינו בין בישול בכלי עמוק לבישול בכלי השטוח. עוד נזכר בספרות חז"ל צמד כלים הקרוב לאלפס והם המחבת והמרחשת, שניהם מכלי המקדש ונזכרים בספרות חז"ל רק בהקשר של עבודת המקדש בכלל, ושל הבאת המנחות בפרט. שני הכלים שימשו לטיגון או לבישול בשמן 15 ויקרא ב ה; ב ז. ספרות חז"ל מאזכרת את הכלים בזיקה למנחות, וממילא אי אפשר לדעת האם באמת סברו התנאים שמאכלי מחבת ומרחשת הם רק בשמן ואי אפשר לבשל בכלים אלו במים. . ההבדל בין המחבת למרחשת הוא שמחבת אין לה מכסה והיא פחות עמוקה (משנה, מנחות פ"ה מ"ח; ספרא ויקרא, דבורא דנדבה פרק י"ב ה"ז, יא ע"א). המדרש מוסיף שמחבת מעשיה קשים יותר (בבלי, מנחות עג ע"א), ושזו העיסה "מבוללת" בשמן וזו "תעשה בשמן", כלומר בזו (כנראה במחבת) המאכל בלול בשמן ואילו במרחשת הוא מטוגן (תנא דבי אליהו, פ"ז, עמ' 37). ייתכן שהמחבת והמרחשת הן מברזל (יחזקאל ד ג), ברם מכל מקום המחבת והמרחשת אינן כלי יום-יומי ונזכרות רק בהקשר למקדש. בחיי היום-יום מילא האלפס תפקיד זה (איור 60).
16הבבלי מסביר שכל מה שיורד לאלפס כבר ירד לקדרה. כלומר, האלפס משמש לחימום אוכל שהתבשל בקדרה בעבר, וממילא חל עליו נדר "כל היורד לקדרה". אבל אם נדר מהיורד לאלפס מותר ביורד לקדרה, כלומר באוכל שבושל אבל לא חומם. בהסבר זה אין ביטוי להבדל שבין צורתם של שני הכלים הללו, ואולי "יורד לקדירה" הוא כל בישול שהוא ו"יורד לאלפס" הוא דווקא בישול באלפס שהוא במים או שמן רדוד. מכל מקום, האלפס אינו משמש לטיגון, שהוא כאמור במשנה קודמת צורת בישול אחרת.
17זאת ועוד. הקדרה מצטיירת כמאפה רב כמות, והבישול באלפס כאפייה בכמויות קטנות לאניני טעם: "אמר רבי אלעזר [בן עזריה] לימדך התורה דרך ארץ, אם יהיה לאדם מישראל עשרה ליטרין של כסף, יהא אוכל ירק בקדירה. ואם יש לו עשרים יהא אוכל באילפס, ואם יהיה לו שלשים יהא אוכל ליטרא בשר משבת לשבת, ואם יהיה לו חמשים יהא אוכל בשר בכל יום [ויום]" (תנחומא בובר, אחרי מות יז, עמ' 70). בעל עשרה ליטראות של כסף אוכל ירק בתוך מעשה הקדירה מדגנים, ואילו בעל עשרים ליטראות מכין לעצמו תבשיל ירק מעודן. אבל בתוספתא בעל עשרים ליטראות (עשרים מנה) "מתעסק ירק בקדרה ואלפס" (ערכין פ"ד הכ"ז, עמ' 549).
18ההבדל בין בישול בקדרה לבין זה שבאלפס עולה מהגדה אחרת שגם בה חלו שיבושי מעתיקים: "תני מניחין פאה ממעשה קדירה ולא צריך לומר מעשה אילפס. מעשה ברבי יהושע בן חנניה שנתארח אצל אלמנה, הכניסה לו תבשיל ראשון ואכל, ולא הניח פיאה. תבשיל שני ולא הניח פיאה, תבשיל שלישי מה עשתה, הקדיחה את הגריסין. וכיון שטעמן משך ידו מהן, והתחיל אוכל פיתו ריקה. אמרה לו מפני מה מיעטת בגריסין הללו? אמר לה כבר סעדתי מבעוד יום. אמרה לו ואם סעדת מבעוד יום מפני מה לא מיעטת בפת, כשם שמיעטת בגריסין? שמא פיאה הינחת על ב' תבשילים שאכלת" (איכה רבה מהד' בובר, א א, עמ' 56). לפי נוסח זה מן הראוי להשאיר מעט מהאוכל המוגש לעניים (מעין מצוות פאה) ממעשה קדרה וממעשה אלפס היקר יותר. אמנם הדין בשניהם זהה, אבל ההדגשה מובנת לאור העובדה שמעשה אלפס יקר יותר. אבל בנוסח הדפוס שנינו: "תני מניחין פאה על מעשה קדרה ואין מניחין פאה על מעשה אלפס". אותו מעשה מסופר בתלמוד הבבלי, ושם: "אין משיירין פאה באילפס, אבל משיירין פאה בקערה" (עירובין נג ע"ב ומקבילות). אם כן, לפי נוסחה אחת משאירים פאה ממעשה אלפס, והדבר ברור עוד יותר מהשארת פאה ממעשה קדרה, ולפי השנייה מעשה אלפס פטור 16 "פטור" זה אין משמעו שפטור מבחינה הלכתית, אלא שאין נוהג כזה. . ההבדלים בין הנוסחאות במדרש זה ובתוספתא לעיל משקפים טעויות סופר, או שמא חילופים במשמעות של הכלים.
19לאור מסקנתנו על "מעשה קדרה" שהוא דווקא מדגנים מן הראוי להציע הסבר אחר להבדל בין "מעשה קדרה" ל"מעשה אלפס". מעשה אלפס נעשה מכל מאכל שהוא, ועל כן אנו שומעים על בישול או טיגון ביצה באלפס (משנה, שבת פ"ח מ"ה; כלים פ"ה מ"ב), על הכנת דיסה (מעיסה) מקמח (תוס', חלה פ"א ה"ב), על מאכל גריסים (איכה רבה, א ה"א, עמ' 56; בבלי, עירובין נג ע"ב – להלן) וכיוצא באלו. אבל בקדרה בישלו בעיקר דייסת דגנים, ודייסה כזאת בישלו בעיקר בקדרה, אך גם באלפס.
20אם כן, באלפס הכינו דייסה מדגנים (שהיא גם מעשה קדרה) אך גם דייסות אחרות. לפיכך, כל "מעשה קדרה" הוא גם "מעשה אלפס" אבל יש מעשה אלפס שאינו מעשה קדרה, שאינו מדגנים. על כן הנודר מ"מעשה קדרה" מותר במעשה אלפס שאינו מדגנים, והנודר ממעשה אלפס אסור במעשה קדרה. הסבר זה מחייב לתקן את נוסח הירושלמי והבבלי, וקשה להגיה שני מקורות (למרות החילוף בנוסחת התוספתא) ללא סיוע.
21מצד שני, קשה לקבל שכל מעשה אלפס הוכן קודם בקדרה, כהסבר הבבלי 17 כאמור, הסבר זה חסר בכתב יד ר. . הסבר זה אינו מבהיר את ההבדל בין שני הכלים לעניין פאה, ואף קשה להבין מדוע כל היורד לקדרה אסור באלפס (ירושלמי וכתב יד ערפורט לתוספתא), הרי יש מבשלים מעשה אלפס מחומרים שאינם נכללים במעשה קדרה.
22לסיכום, דומה שעלינו לקבל את נוסחת כתב יד וינה בתוספתא. מעשה קדרה ומעשה אלפס יש ביניהם דמיון רב, אבל גם הבדלים בטיב הבישול, בכמות ובגיוון המזון, על כן הנודר מזה מותר בזה. או שניתן לקבל את נוסחת הדפוס: "הנודר מן היורד לקדירה מותר ביורד לאילפס" כיוון שבאלפס מבשלים מזון שאינו מכונה "מעשה קדרה", ו"ביורד לאילפס אסור ביורד לקדירה" שכן בכלל "מעשה אלפס" נכללים גם תבשילי דגנים שהם "מעשה קדרה". קשה להגיה כנוסחת הדפוס, שבדרך כלל היא משובשת, כנגד נוסחאות התלמוד. על כן אף שאנו מציעים להעדיף את נוסחת הדפוס (או את נוסחת כתב יד וינה) לתוספתא מטעמים של רֵאליה, הרי שאנו עושים זאת בהיסוס רב.