משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ו:ג

1מן הכבש אינו אסור אלא מן הכבש של ירק – המשנה מבחינה בין "כבש", שהוא שם פרטי, מעין "מותג" בלשון ימינו, לבין "כבוש", שהוא שם תואר של כל מזון שעבר תהליך של כיבוש, כולל ירקות. בנוסח הדפוס ובעדי נוסח נוספים מטיב משני נכתב "כבוש" (פעמיים), וכך מוחמצת כל משמעות המשנה 18 כבר הריטב"א עמד על חילוף נוסח זה, ומפרשים שלא הכירוהו נדחקו בכך. . כבישה היא אחת השיטות הקדומות לעיבוד מזון. עיקרה השריית המזון במים חמים שאינם מגיעים לרתיחה, אך דיים לעקר חלק מהחיידקים הפועלים לריקבון במזון. מטרת הכבישה לאפשר למזון חיי מדף ארוכים יותר, תוך עיבוד המזון בחומרי טעם על מנת להעניק לו טעמים נוספים. מהמשנה משמע שסתם כבישה הייתה של ירקות.

2כבוש שני – "שאני" או "שאינני", כמו במשנה הראשונה בפרק ובמסכת.

3טועם אסור בכל הכבושים – "כבוש" משמעו כל סוגי הכיבושים האפשריים. התוספת "אני טועם" מוסיפה לשלילה המוחלטת של כל סוגי הכבושים.

4מן השלקים – גם כאן גרסת הדפוסים ועדי נוסח נוספים היא "שלוק", כמו ברישא, אינו אסור אלא מן השלק של ירק – וכן נ, פ1 (בגיליון), ג1, ובכל יתר עדי הנוסח בשר. לנוסח "ירק" עדיפות ברורה. במקורות נזכר שלק של ירק, של בשר ושל מזונות אחרים (להלן). שלק של ירק נזכר, אמנם, במשנה מפורסמת המדברת על התקנת הבשר של קרבן הפסח ונזכר שם צלי, שלוק ומבושל (פסחים פ"י מ"ד), וכן: "היה מבשל את השלמים או שלקן" (משנה, נזיר פ"ו מ"ט), אבל אכילת בשר בכלל הייתה נפוצה הרבה פחות מאכילת ירק, ואכן רוב המקורות המדברים על שליקה עוסקים בירק. יתר על כן, כאשר נזכרת שליקה סתם המדובר בדרך כלל הוא בירק, כגון הדיון בפרות שביעית: "אין את רשאי לכבוש מהם ולשלוק מהם ולא לאכול מפניהם" (ספרא, בהר פרק א הי"ב, קו ע"ג), וכן: "שכל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים עשייה כגון החרדל צריך למתק והתורמסין צריכין לשלוק, וחטים צריכין ליטחן" (במדבר רבה, יג ה); "רבי אבא אמר רב ושמואל תרויהון אמרין ירק שלוק אומר עליו שהכל נהיה בדברו" (ירו', ברכות פ"ו ה"א, י ע"א), וכן: "רבי יוסי אומר כל הנשלקים עם התרדים אסורים מפני שהם נותנין את הטעם, רבי שמעון אומר כרוב של שקיא עם כרוב של בעל אסור" (משנה, תרומות פ"י מי"א) 19 אבל הברייתא "תורמין קשואין ודלועין אף על פי [שלא] פיקס, אבטיחים ומלפונות אף על פי שלא שלק" (תוס', מעשרות פ"א ה"ו) עוסקת בשליקה אחרת שאינה דומה לבישול שאנו דנים בו. . כיוצא בו: "ראשי לפתות ששלקן" (ירו', ברכות פ"ו ה"א, י ע"א); "תורמוסין כיון ששלקן בטלה מרתן" (שם), וכן "מי כבשים ומי שלקות של תרומה אסורין לזרים" (ירו', תרומות פ"י הי"ב, מז ע"א). כך עולה גם ממקורות בבליים אחדים, כגון "חזא תורמוסא דשלקי להו עובדי כוכבים ואכלי ישראל" (בבלי, עבודה זרה נט ע"א); "אמר רבנאי משמיה דאביי, זאת אומרת: שלקות מברכין עליהן בורא פרי האדמה" (בבלי, ברכות לח ע"ב).

5זאת ועוד. במקומות אחדים מודגש ששלקות אינן בשר: "רבי ובית דינו התירו בשמן ושלקות וכבשין" (משנה, עבודה זרה פ"ב מ"ו). ברור שמדובר בשלקות של ירק, שכן איש לא העלה על הדעת להתיר בשר נכרים. יתר על כן, עולה גם שסתם "שלקות" אינן בשר, והתנא אינו חושש מטעות שיטעה הקורא ויחשוש ששלקו גם בשר. כמו כן: "הכבשין והשלקות של גוים שדרכן לתת בהן יין וחומץ וחרס הדרייני איסורין איסור הנאה" (תוס', עבודה זרה פ"ד ה"ח, עמ' 466).

6כנגד זה, בכמה מקורות בבליים משתמשים במונח הסתמי "שלק" דווקא לבשר, כגון "שלקות ופרגיות שהכל נהיה בדברו, הלכך חביב עדיף; ומלגלג סבר 20 בתחילת המעשה מדובר בשני תלמידים שהאחד בירך וחברו לגלג עליו, והתלמוד מסביר את סברתו. : שלקות – בורא פרי האדמה, פרגיות – שהכל נהיה בדברו" (בבלי, ברכות לט ע"א), וכן: "כל הנאכל בשור הגדול בשלקא – יאכל בגדי הרך בצלי" (בבלי, פסחים פד ע"א).

7לפיכך, יש לסכם שאמנם השתמשו בשיטת השליקה שבה עסקנו במשנה הראשונה של הפרק לכלל מוצרי המזון, כגון ביצים: "ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות" (תוס', תרומות פ"ט ה"ה) ומקורות נוספים, או "גרעיני זיתים וגרעיני תמרים ששלקן" (תוס', עוקצין פ"ב ה"י, עמ' 687), וכן "עור חמור ששלקו" (בבלי, חולין עז ע"א), אבל עיקר השלק היה בירק. גם בשר שלקו אלא שצריכתו הייתה מצומצמת יותר, וממילא סתם "שלק" בלשון היום-יום הוא ירק. בבבל הייתה שליקת בשר רווחת יותר, שכן צריכת הבשר בארץ זו שסביבה אזורי מרעה הייתה גבוהה יותר 21 עניין זה של צריכת בשר בבבל מחייב הרחבה שלא כאן מקומה, ראו לעיל פ"ה מ"א. . אפשר שמציאות בבלית מאוחרת השפיעה על נוסח המשנה כפי שגרסוה אמוראי בבל. ייתכן גם שעל התהוות הנוסח "בשר" במשנתנו השפיעה גם המציאות האירופית והצפון אפריקאית שבה חיו רוב מעתיקי המשניות, ושם הייתה תרבות צריכת הבשר מפותחת יותר.

8שלוק שני טועם אסור בכל השלוקים – "שלוק" הוא שם הפעולה כמו שפירשנו ברישא, והתוספת "אני טועם" מוסיפה לשלילה הכללית.

9מן הצלי אין אסור אלא מן הצלי שלבשר דברי רבי יהודה – בדרך כלל נכתבה מילה זו כשתי מילים, "של הבשר". ברור שצלי הוא של בשר, אף שאפשר לצלות גם מוצרי מזון אחרים, צלוי שני טועם אסור בכל הצלוים – כדלעיל "הצלויים" הם כל מה שניצלה, כולל ירקות.

10מן המליח אינו אסור [ אלא ] – נוסף בשוליים, מן המליח שלדג – סתם מליח הוא דג מליח. את הדגים צדו בכינרת או בים התיכון, ומשם שיווקום לכל רחבי הארץ. אי אפשר לשווק דג טרי, שכן הוא מתקלקל אחר יום, והפתרון היה למלחו ולשווקו כדג מלוח. המלח עלה על שולחנם של קדמונינו לסדרת מטרות אפשריות: לטעם, לכיבוש, לעטיפה (כמו נייר כסף בימינו). משנתנו מדברת בעיקר על מליחה לשימור, ונראה שמרכיב זה מדגיש הירושלמי (לט ע"ג) כשהוא מבחין בין מלח לשעה (בזיקת מלח) לבין מלח קבוע 22 הרקע הרֵאלי לדברי חכמים בירושלמי קשה; ייתכן שהם לא התמצאו בפרטי עבודות המטבח, וצריך עיון. .

11מליח שני טועם אסור בכל המלוחים – מליחה משמשת כאמצעי שימור של ירקות, בשרים ומזונות נוספים. בשיטה זו מייבשים את המזון עם מלח, והמזון זוכה בעמידות גבוהה יותר. ואמנם בדרך כלל ה"מליח" הוא דג 23 כגון תוס', תרומות פ"ט ה"ב; בבלי, עבודה זרה לח ע"ב; משנה, שבת פכ"ב מ"א; ירו', תרומות פ"ח ה"ג, מו ע"א; פ"י ה"ה, מז ע"ב; פאה פ"ח ה"ד, כא ע"א. , ובעיקר דג קטן, שניתן גם לצלותו במידה קלה (ביצה פ"ד מ"ה), אך נזכר גם בשר מלוח, זית מלוח או מליח וכיוצא באלו 24 ירו', עירובין פ"ג ה"א, כ ע"ד; פאה פ"ח ה"ד, כא ע"א; בבלי, שבת קכח ע"א; תענית ל ע"א; ברכות לח ע"ב, ועוד. .

12רוב הפרפראות הנזכרות במקורות הן מתוקות, ואכן שני התלמודים מרגישים אי-נחת מהדוגמה שבמשנתנו ומסבירים שהמליח נאכל פעם לפני שלמדו מהי "סעודת מלכים": "מתנייתא עד שלא למדו סעודת מלכים, ובמקום שעושים את המליח עיקר, אבל במקום שאין עושין את המליח עיקר לא ברא" (לא דיבר – כך בירושלמי, ברכות פ"ו ה"ז, י ע"ד), והבבלי מסביר שכך הדין במקומות שאוכלים בהם מליח (מד ע"א). אם כן, שני התלמודים אינם מכירים את המליח כעיקר סעודה, על כן הם מפרשים את המשנה על רקע זיכרונות העבר, או הנוסטלגיה של העבר, שאז המליח היה עיקר סעודה. התלמוד במסכת קידושין משחזר את המעמד ההיסטורי שבו פרצה המחלוקת הכיתתית בין פרושים וצדוקים. ראשיתו של הסיפור אינה חלק מהוויכוח הכיתתי אלא היא רקע לו: "מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל. אמר להם: אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו, והעלו מלוחים על שולחנות של זהב

13ואכלו" (בבלי, קידושין סו ע"א) 25 המעשה מסופר על ינאי שאכן כבש את רוב עבר הירדן. אצל יוספוס מובא סיפור דומה למדי על תחילת הפילוג, אך הוא מיוחס ליוחנן הורקנוס, ואכן הפילוג הבין-כיתתי החל לפחות בימי יוחנן הורקנוס, כפי שמעיד יוספוס. בהמשך הסיפור בתלמוד ואצל יוספוס מובאת המסורת שאמו של הכוהן הגדול נשבתה, ואף אותה מייחס יוספוס ליוחנן הורקנוס, ראו קד', יג, עמ' 292-289. ייחוס זה ליוחנן הורקנוס הראשון סביר יותר מאשר ייחוסו לינאי, שכן אמו של יוחנן הייתה אשת שמעון, אחד האחים החשמונאים, והגיוני הוא שבימי המרד היא נפלה בשבי. אולם לאמו של ינאי הסיפור מתאים פחות, שכן היא הייתה כבר מלכה של ממלכה ממוסדת. . אם כן, אכילת המליחים שייכת לנוסטלגיה של תקופת העוני, כשם שבימינו אנשי ירושלים אוכלים את ירק החובזה כמאכל חג ביום העצמאות כזכר לימי המצור שבהם נאלצו לנצל אפילו ירק שולי זה. אבל מפשט הגמרא נראה שלפחות בימי המספר, או אולי כבר בימי הבית השני, נדחקה אכילת המליח ורק עניים ניצלו מאכל זה.

14אם כן, חלק זה של המשנה, או נכון יותר הניסוח ההלכתי שבו, מתואר כקדום ביותר, מימי בית שני או מעט לאחריו. יש להניח שגם בימי המשנה ובימי האמוראים היו שאכלו מאכלי עוני, כולל את המליח, אבל התלמוד הירושלמי הכיר כנראה את הסיפור על ינאי שבתלמוד הבבלי, או סיפור דומה לו, ולכן פירש כפי שפירש.