משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ו:ד
משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Nedarim 6:4
Open in the reader →2דג דגים שני – "שאני" או "שאינני", כמו במשנה הראשונה, טועם אסור בהם בין גדולים בין קטנים – דג גדול הוא בוודאי דג, אבל דגים קטנים היו מזון בעל אופי שונה שאוכלים ממנו בכמויות אחרות. אף על פי כן, לצורך נדרים הם כדגים לכל דבר. בתלמוד נשמרה מסורת חולקת בשם "תניא", והיא ברייתא בתוספתא: "רבי שמעון בן לעזר אומר: 'קונם דג שאני טועם' אסור בגדולים ומותר בקטנים, 'דגה שני טועם' אסור בקטנים ומותר בגדולים", ובהמשך: " 'דגים שני טועם' אסור בגדולים ואסור בקטנים" (פ"ג ה"ה). הנוסח בבבלי הוא: " 'דג דגה שאני טועם' אסור בין בגדולים בין בקטנים" (נא ע"ב, וכן בנוסח הדפוס בתוספתא). במשנת עבודה זרה שתצוטט להלן מכונה הדג הקטן "דגה". דג הוא, אפוא, דג גדול, ודגים קטנים נקראים דווקא "דגה".
3בין מלוחים – דגים שנמלחו, מעין אלו שמדובר עליהם במשנה הקודמת. ייתכן שלכאן יש לייחס את דברי הירושלמי המדבר על בזיקה זמנית של מלח, כלומר שאין אלו המליחים של המשנה אלא דג רגיל שהומלח קלות לשיפור טעמו, בין תפלים – ללא מלח, בין חים בין מבושלים – בדרך כלל אכלו את הדג מבושל אך ייתכן לאכלו חי, ומותר בטרית טרופה – טרית הם חלקי דגים שרוסקו והושרו ברוטב (ציר), ובצר – הציר הוא הרוטב שמשרים בו את הטרית. בדרך כלל בציר אין חלקי דגים, אך לעתים השתמרו ברוטב חלקים של דגים. המשנה קובעת שטרית טרופה וציר שאין בו דגים אסורים באכילה, אך לא בהנאה, והוא הדין ב"חילק" 26 "חילקה" היא סוג של חיטה וכן סוג של תבואה, ונפרשה, אם יזכנו החונן לאדם דעת, במסכת מכשירין פ"ו מ"ב. "חילק" שבמשנת עבודה זרה הוא ככל הנראה דג שעבר סוג מסוים של טיפול, ולפי הדמיון לחילקה הרי שהוא דג שטחנו אותו טחינה גסה. בהמשך נצטט מימרה שלפיה "חילק" הוא "טרית", ואכן שניהם דגים טחונים וההבדל ביניהם לא היה גדול. (משנה, עבודה זרה פ"ב מ"ו).
4התוספתא מבהירה: "איזו היא טרית שאינה טרופה? כל שהשדרה והראש ניכרין. איזהו ציר שיש בה דגה? כל שכילכית אחת או שתי כולכיות משוטטות בתוכו" (עבודה זרה פ"ד הי"א, עמ' 467; בבלי, לט ע"א). אם כן, טרית טרופה היא טרית שהדגים בה מרוסקים כמעט לחלוטין. טרית שאינה טרופה היא כזאת שרואים בעיסה שרידים מזוהים של דגיגים. את הציר הכינו מדג קטן ששמו "כילכית". ציר שיש בו דגה הוא כזה שמזהים בו דגיגון. את ההנחה שכילכית (כלכיד, כלבית) היא דגיגון נוכיח להלן. הירושלמי לאותה משנה מוסיף: "רב אמר סולתניתא 27 דג טונה. אמר רבי יוחנן הוא חילק הוא טרית טרופה" (ירו', עבודה זרה פ"ב ה"י, מב ע"א). נמצינו למדים שלעתים קרובות הכינו טרית טרופה מחילק.
5אשר לכילכית, התלמוד מוסיף: "כיי דמר רבי זעירא כל נון דנא אכיל פחות מן ליטרא כילכיד אנא טעים" (ירו', לט ע"ד – כל דג שאני אוכל פחות מליטרה אני טועם כילכיד), מכאן שהכילכיד הוא דגיג קטן שמשקלו פחות מליטרא (360-300 גרם). יש להניח שהשם בא מכלקיס (Chalkis) שהוא שם חצי אי צפונית לאתונה, והדגיג בא כנראה משם.
6אשר לסולתנית הנזכרת, היה מי שהציע ששמה הוא צירוף של "סל", שמשמעו בלטינית מלח, וטונה, כלומר טונה מומלחת 28 נון, דיג, עמ' 163. . התוספתא אומרת שדג זה אין לו קשקשים בצעירותו אבל הם גדלים בהמשך חייו, "אין לו עכשיו אבל עתיד לגדל לאחר זמן כגון הסולתנית ואנפיא כשר" (תוס', חולין פ"ג הכ"ז, עמ' 506).
7את הכילכיד מכרו לעתים גם כדג חי וכנראה היה תדיר מאוד בשוק, ולמרות קוטנו עדיין נחשב כדג. כך מעיד הירושלמי: "לית אורחיה דבר נשא מימר לחבריה 'זבין לי נון' והוא זבין ליה כלכיד?! (האם אין דרכו של אדם לומר לחברו 'קנה לי דג' והוא יקנה לו כלכיד?!). רבי אבין שמע ליה מן דבתרה 'הנודר מטרית טרופה מותר בציר ובמורייס', הא כשאינה טרופה אסור. רבי אמר רבי זעירה בעי ולית הדא פליגא על רבי יוחנן, דרבי יוחנן אמר הילכו בנדרים אחר לשון בני אדם. לית אורחא דבר נשא מימר לחבריה 'זבון לי טרי' והוא זבין ליה צחנא?! תמן קריין ליטריתא צחנה" (ירו', לט ע"ד – האם אין דרכו של אדם לומר לחברו "קנה לי טרית" והוא יקנה לו צחנה?!). אם כן גם כילכיד נחשב כדג, ומן הסתם גישה קרובה זו לדברי חכמים לעיל ש"דג" כולל גם דגיגים. המשך הירושלמי יוסבר ויידון להלן. מכל מקום, סוגיית הירושלמי מניחה שהמשנה משקפת את לשון בני אדם ומפרשת שמי שאמר "דג" כלל בדבריו את הכילכיד (והטרית העשויה ממנו).
8הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה ומותר בצר ובמורייס – "צחנה" היא תבשיל דגים שהדיף ריח רע. את הקצף שיצר התבשיל מקובל היה לסלק בעזרת בצל חתוך (משנה, תרומות פ"ח מ"ו). צחנה זו עשויה מטרית ולכן הטרית נכללת בנדר, אבל אינה כוללת ציר או מוריס. הציר הוא רוטב הדגים שנזכר לעיל. בירושלמי שצוטט לעיל אומר רבי אבהו שטרית אינה כוללת צחנה. זו דרכו של האמורא להקשות על המשנה, והוא מסביר ש"שם" (במשנה?) אין שומרים על משמעותו של המותג וקוראים לצחנה "טרית", ולכן הנודר מצחנה אסור בטרית.
9המורייס הוא רוטב דגים שהומתק. בניגוד לציר, את המורייס הכינו בלי לערבב בעיסה את שרידי הדגים המרוסקים אלא על ידי השריית רסק הדג ברוטב. את הרוטב נהגו להמתיק בפרות (משנה, תרומות פי"א מ"א). כן נהגו לערב בו יין. עירוב יין במורייס נזכר לעתים קרובות, ובירור הנסיבות והסיבות לכך הוא הרקע לשאלות הלכתיות. המשנה עוסקת בעירוב פרות תרומה או יין תרומה במורייס (תרומות פי"א מ"א). במשנה אחרת יש מחלוקת האם מורייס של גויים מותר או אסור 29 משנה, עבודה זרה פ"ב ה"ד; תוס', שביעית פ"ה ה"ט. נרחיב בהלכה זו כשנפרש את משנת עבודה זרה. . האיסור נובע מהחשש שהגוי הטיל יין למורייס, ויין גויים אסור משום יין נסך. בדרך כלל סתם מורייס נחשב לאסור, אם כי כאמור במשנה חולקים בכך תנאים. עם זאת, מורייס מידי אוּמן מותר (תוס', עבודה זרה פ"ד הי"ג), כנראה משום שלא הטילו יין בתוך מורייס שהוכן בבית מלאכה. מהתלמוד הבבלי עולה שהטלת היין לא נעשתה על מנת להשביח את המורייס אלא על מנת ליטול ממנו זוהמה (עבודה זרה לח ע"ב). היבט אחר עולה מסוגיה אחרת. הסוגיה עוסקת באותה הלכה הקובעת שמורייס מידי אומן מותר ומסבירה: "פעם ראשון ושני – מותר, שלישי – אסור, מאי טעמא? פעם ראשון ושני דנפיש שומנייהו – לא צריך למירמי בהו חמרא, מכאן ואילך – רמו בהו חמרא" (בבלי, עבודה זרה לד ע"ב). אם כן, בתחילת הייצור יש במורייס די שומן ולא צריך יין. אומן שמלאכתו בכך מסתפק בהכנת מורייס מובחר זה. בעל הבית משתמש במורייס ואחר כך כובש את הדג ברוטב פעם נוספת ופעם שלישית. בשלב האחרון כבר אין בדג די נוזלים ומוסיפים יין כדי שהרוטב יהא נוזלי דיו. התלמוד ממשיך בסיפור מעשה שרקעו מארץ ישראל: "ההוא ארבא דמורייסא דאתי לנמילא דעכו, אותיב רבי אבא דמן עכו נטורי בהדה. אמר ליה רבא: עד האידנא מאן נטרה? אמר ליה: עד האידנא למאן 30 יש נוסחאות "למאי?" (למה?), ונוסח זה עדיף. ניחוש לה? אי משום דמערבי ביה חמרא – קיסתא דמורייס בלומא, קיסתא דחמרא בד' לומי. אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: דלמא איידי דצור אתו דשוי חמרא! אמר ליה: התם עיקולי ופשורי איכא" (בבלי, שם). המדובר ב"ארבה", סירה שהגיעה לנמל עכו, והושיב רבי אבא שמעכו (איש עכו) שומרים אצלה. אמר לו רבא: עד עתה מה שמר אותה (את הארבה או את היין)? (ענה לו) שמא משום שמערבים בה יין? [האם יש לחשוש לכך שעירבו יין במורייס? הרי] קססטס (מידת נפח 31 קססטס היא מידה יוונית שנפחה שתי ליברות באלכסנדריה, או שמונה ליברות בפונטוס. כמו מידות רבות אחרות בתוך המרחב היווני במזרח השתמשו באותו מונח לציון מידות שונות. הדוגמאות שהובאו הן מאפיפניוס, על המשקלות ועל המידות, סעיף 39. ) בארבע נומינה 32 לומי היא מטבע רומית, נומינה. וקססטס של מורייס
10בנומינה אחת. אמר לו רבי ירמיה לרבי זירא: שמא מצור באו שהיין בה שווה פחות. אמר לו: שם יש עקולים ופשורים 33 רש"י פירש את המונחים על רקע מציאות חייו בצרפת או על פי מה ששִחזר מההווי הבבלי, שם משכו את הסירות בחבלים מהחוף, וכאילו הנהר של צור אינו מאפשר את משיכת הסירה. אין צריך לומר שהדרך מצור לעכו אינה עוברת בנהר או בתעלת מים. הכוונה כנראה שהמים סוערים ואין צדים שם דגים מתאימים למורייס. (ועל כן הסירה בוודאי לא באה מצור).
11הסיפור הוא דוגמה להרכבתה של סוגיה בבלית שיצרה מעין סיפור מעשה ממערכת דיונים. רבי אבא הוא ארץ-ישראלי ורבא הטוען נגדו הוא אמורא בבלי שלא ייתכן ששוחח עמו באופן אישי שכן לא נפגש עמו, ובוודאי לא בארץ ישראל. אלא רבא העלה שאלה עקרונית, וזו הוצגה כאילו עלתה בדו-שיח חי. רבי ירמיה ורבי זירא אכן פעלו בארץ ישראל, והם התדיינו בה על המעשה (אולי עם רבי אבא עצמו). אבל התלמוד סידר את הדברים ברצף סיפורי אחד על ידי הוספת המינוח "אמר ליה". מכל מקום, מתברר שאת היין מוסיפים במקום ציר או מורייס עצמו, כדי להוסיף נוזלים למורייס. בחוץ לארץ היין יקר ממורייס, ועל כן אין חשש להוספת יין. החשש הוא רק במזרח התיכון: בצור, בעכו ובארץ ישראל. רוב המורייס בא מהמזרח הקרוב, במיוחד נזכר המורייס מאספמיה, היא אפמיאה של סוריה (שמות רבה, ט ו ומקבילות), אך היו גם שהביאו מורייס מרחוק יותר, כמו במקרה זה.
12אם כן, היין במורייס אינו בא לשבח את טעמו של המזון אלא לזייפו. בפועל ייאכל היין בתור חלק מהמורייס, ולכן אין זו השחתת היין (לעניין תרומה). אבל הדבלה והגרוגרות באים לשבח את טעם המורייס; המורייס אמנם ישתבח, אבל הדבלה עצמה תושחת. על כן אין נותנים (מערבבים) דבלה וגרוגרות של תרומה בתוך מורייס, משום שאין לפגום בפרות תרומה (משנה, תרומות פי"א מ"א), אך מותר לתת יין תרומה במורייס (שם שם).
13משנתנו אינה עוסקת בשאלות של כשרות, אך מן הראוי להדגיש שההלכות השונות משקפות תמונת מצב שבה מרבית הדיג מצויה בידי נכרים. הדגים מיובאים מארצות חוץ, או שנצודו על ידי דייגים נכריים. מכאן בעיית הכשרות המחמירה כאשר אי אפשר לזהות את הדג שממנו נעשו הציר, הטרית או המורייס.
14הנודר מטרית טרופה מותר בצר ובמורייס – כך בכל כתבי היד. אבל בדפוסים מאוחרים אסור, והוא שיבוש. המונח "טרית" מכוון לדגים טרופים ומעוכים, אך לא לציר או למורייס, ולכן אין הם בכלל הנדר.