משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ז:ה

2הנודר מן המיטה מותר בדרגש דברי רבי מאיר וחכמים אומרים הדרגש בכלל המיטה – המיטה היא מיטת השינה או ההסבה, והדרגש הוא הדום קטן הנמצא לפניה. בציורים רומיים המתארים את המיטה מופיע לעתים קרובות דרגש לפני המיטה. ואכן צורתו של הדרגש הייתה כשל מיטה, אך קטנה יותר (איור 74).

3מיטה ודרגש

4דיוני התלמודים מבהירים מה בין מיטה לדרגש: "תני דרגש נזקפת ואינה ניקפת, רבי שמעון בן אלעזר אומר שומט קלונטרין שלה ודייו. רבי יוסה בשם רבי יהושע בן לוי הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. רבי יעקב בר אחא בשם רבי איסי מיטה שנקליטיה עולין ויורדין בו, שומטו ודיו. אי זו היא מיטה ואי זהו דרגש? אמר רבי ירמיה כל שמסרגין על גופה זו היא המיטה, ושאין מסרגין על גופה זהו דרגש. והא תנינן 'מיטה ועריסה משישופם בעור הדג'. ומסורג על גופה לאי זה דבר הוא שפה? א"ר לעזר תיפתר באילין ערסייתא קיסרייתא דאית להון ניקבין" 42 ירו', מ ע"ג; מועד קטן פ"ג ה"ה, פג ע"א; ברכות פ"ג ה"א, ה ע"ד. . שתי הלכות לפנינו. האחת קובעת שבימי אבל אין צורך לכפות את הדרגש כשם שכופים את המיטה. לכפות משמעו לפרקה מרגליה, ואין צורך לעשות זאת, אלא די לזקוף אותה, כלומר להעמידה על שתי רגליה, כדי שיהיה ברור שאין משתמשים בה. כך מתפרשת הסוגיה בבבלי (נו ע"ב; מועד קטן כז ע"א; סנהדרין כ ע"א). במסכת שמחות נוסף שדין זה חל רק על סוג אחד של דרגש: "דרגש הניכסת אינה נכפת, רבי שמעון בן אלעזר אומר מוריד את קלמנטרין שלה ומניחה כמות שהיא" (פי"א ה"י, עמ' 190). רבי שמעון בן אלעזר דורש לפרק מהדרגש את הנקליטין. "נקליטין" הם מוטות שעליהם הרכיבו את הכילה שעל המיטה (משנה, סוכה פ"א מ"ג כפי שהתפרשה בבבלי, שם י ע"א). אם כן, לדרגש יש נקליטים כמו למיטה. הלכות שני הכלים קרובות, אך אין צורך לכפות את הדרגש וכבר סימן קל מעיד כי האבל אינו משתמש בו.

5הסוגיה השנייה עוסקת בהבדל בין דרגש ומיטה. המיטה (והדרגש) היא מסגרת עץ מלבנית שעליה סירגו חבלים, ועליהם פרשו מצע. את החבלים קשרו מסביב למסגרת המיטה. על כך שואלת הגמרא ממשנת כלים פט"ז מ"א שממנה יוצא שגם את חבלי המיטה לא קשרו מבחוץ, שהרי אחרת לא היה טעם לשייף ולהחליק את מסגרת המיטה. ההסבר הסופי הוא שבמיטה קושרים את החבלים בחורים הנעשים במסגרת המיטה, ובדרגש קושרים תמיד את החבלים מבפנים, וכלפי חוץ הוא יפה יותר. מסוגיה זו משתמע שהדרגש משמש כמיטה, ועשוי כמיטה, רק מהודר יותר. גם הבבלי (שם ושם) דן בשאלה זו. הוא מתחבט מהו דרגש ומציע הצעות שונות, ומסכם שהוא "ערסא דצלא", עריסה של עור 43 אגב הדיון אנו שומעים נוסח קרוב להלכה שציטטנו ממסכת שמחות. .

6ערסא דצלא היא מיטה שסירוגיה מעור. את העור מחברים למיטה במסמרים, או בקשירה ללולאות המוכנות על מסגרת המיטה. כדברי הגאון: "וששאלתם מהו דרגש שפורש ערסא דצלא, אחרי שנאמר ערסא דגדא? היא מטה זו שנסרין קבועין עליה במסמרים. וערסא דצלא היה כמטה המפורשת במסכתא דכלים בטהרות שהיא מתפרקת יש לה שתי ארוכות ושתי רחבות ונקליטין וסירוג באמצעיתה. ופתרון 'צלא' הוא הבורסי 44 מעבד העור. , ובלשון ארמי הוא, וכן מטות שלבורסים שסירוגן מן העור המעובד וסירוגו מתוכו ולפיכך אין צריך לכפותו" 45 תשובות הגאונים הרכבי, שנז, והשוו פירוש הר"ן על אתר המסביר את "העור" לא כמיטות המשמשות את עושי העור אלא כמיטה שסירוגיה מעור. . אם כן, הירושלמי מדבר על שתי צורות של סירוג, האחת דרך נקבים במסגרת המיטה והאחרת כריכת החבלים על מסגרת המיטה. ממשנת כלים (פי"ב מ"ב) משמע שלעתים חיברו את החבל שבו סירגו את המיטה למסגרת הדרגש באונקלים, ואלו טמאים כי הם נחשבים לכלי. התקן כזה נחשב כנראה על רמה גבוהה יותר מדרגש רגיל 46 באיורים הרומיים מצוירות רק מיטות מוכנות שאין צורך לסרג אותן אלא יש להן מצע שכיבה מחובר לרגלי המיטה. מיטת חבלים היא מיטתם של פשוטי העם, ואלו זכו לייצוג מועט בלבד באמנות הרומית. .

7עד עתה עסקנו במיטה וראינו שיטות מספר לסירוג מצע המיטה. מעתה נעסוק בדרגש. כפי שראינו התלמודים מונים שני הסברים מרכזיים שהם אחד: את הדרגש מסרגים מגופו.

8אם כן, ההבדל בין מיטה לדרגש הוא שאת חבלי המיטה מלפפים לעתים מחוץ למיטה ולעתים לתוך נקבים בארוכות (במסגרת) מלבן המיטה, ואילו את הדרגש מסרגים מגופו, כלומר בווים המצויים בצד הפנימי של המסגרת, או אולי בנקבים במסגרת שאין רואים אותם מבחוץ. הבדל זה חוזר בסדרת מקורות. לכאורה כל ההסבר קשה ומיותר. בציורים הרומיים רואים בבירור שליד כל מיטה מונח רהיט נוסף; הוא נראה כמיטה תחתית, קצת קטן יותר וקצת נמוך יותר מהמיטה, ונועד בעיקר לאפשר טיפוס למיטה הגבוהה (איורים 74, 75). בפשטות ניתן לפרש שזה הדרגש, ולכן האבל מיסב על דרגש (בבלי, נו ע"א). ואכן כך גם מפרשים רמב"ם ורע"ב, זאת למרות פירוש הגמרא. לדעתנו לפנינו פתח להבנת הדרך התלמודית העקרונית. ההבדל הטכני בין מיטה לדרגש הוא שהמיטה גדולה מהדרגש: "דרגש, מטה קטנה נותנים אותו לפני המטה הגדולה הנקראת מטה כסולם לעלות בו אל המטה הגדולה" (פירוש רמב"ם למשנתנו, וכן רע"ב). אבל מבחינת ההלכה הסבר זה אינו מספק; מעולם לא הוגדר כלי כגדול מ... או כקטן מ..., אלא לכל כלי הוצמד הסבר עצמאי המאפשר לזהותו כשלעצמו. לכן חיפשו חכמים הבדלים נוספים בין שני הרהיטים. באיור 74 מוצגים מיטה ודרגש כאלה. המיטה מלופפת בחבלים ואת קצות החבלים הקצרים רואים מחוץ למיטת השכיבה. בצד נראה פועל מביא את הדרגש ש"סירוגו מתוכו" (בבלי, מועד קטן כז ע"א), והם כנראה מעור, כפי שמדגיש גם בעל תשובות הגאונים שערי צדק (שער ד סימן א) בשם ר' הלאי: "ודרגש מטה של עור".

9אם כן, לפי התלמודים "דרגש" הוא ממש מיטה אלא שעשוי טוב יותר. הוא נמוך מהמיטה ומשמש לעלייה עליה. השאלה במשנה היא האם הנודר ממיטה התכוון גם למיטות מסוג שונה במקצת, ולמתקן שהוצב לפני המיטה כדי לעלות עליה, ובכך נחלקו התנאים. מן הראוי להדגיש שבציורים רומיים המתארים את המיטה מופיע לעתים קרובות דרגש לפני המיטה. ואכן צורתו של הדרגש הייתה כשל מיטה, אך כאמור היה קטן יותר ושימש כמעין הדום לרגליים. אבל בבבל התפרש המונח "דרגש" מעט אחרת, בהתאם לנוהגי המזרח.

10הנודר מן הדרגש מותר במיטה – אבל אם נדר מדרגש התכוון דווקא לדרגש, ואין המיטה נכללת בנדר. "מיטה" היא אפוא כינוי לכל הרהיט, על כל חלקיו, ו"דרגש" כינוי לדרגש בלבד.

11הנודר מן העיר מותר ליכנס בתחומה – ה"עיר" היא תחום השטח הבנוי. ה"תחום" הוא כנראה השטח הקרקעי השייך לתושבי העיר. על שטח זה חלים חוקי העיר ונוהגיה, ולהלן נרחיב בכך.

12ואסור ליכנס לעיבורה – עיבור העיר מופיע בהלכה אחרת: "הנותן את ערובו בעיבורה של עיר לא עשה ולא כלום" (משנה, עירובין פ"ה מ"ז). כפי שפירשנו שם, עיבור העיר הוא המבנים והקרפיפים שמחוץ לעיר. בעל מדרש תנחומא מסכם את ההלכה: "מהלך את כלה ועבורה וחוץ מעבורה אלפים אמה לכל רוח, ומהו עבורה חנויות ופונדקאות שהן חוץ למדינה על הדרך" (תנחומא בובר, במדבר ט, עמ' 8; תנחומא, במדבר ט), ואכן הבתים הנוספים שכנו לעתים קרובות על הדרך. תופעה זו מכונה כיום "זחילת היישוב": אנשים בונים בתים מחוץ לקו היישוב או לאורך הדרך כדי ליהנות משירותי הדרך. המניח את העירוב בעיבור העיר לא הרוויח כלום, שכן העיבור הוא חלק מהעיר לכל דבר.

13אבל הנודר מן הבית אסור מן האגף ולפנים – הגדרת הבית היא מה"אגף" ולפנים. האגף הוא הדופן של הפתח. המדובר בקירות עבים, ולכן יש לקבוע מה דינו של מי שעומד בפתח. לצורך הגדרת גבולות ירושלים קבעו חז"ל שהאגף הוא גבול החומה, ומי שעבר אותו יצא מהתחום המקודש 47 ראו משנה, פסחים פ"ז מי"ב ופירושנו לה. . כן נקבע ה"אגף ולפנים" כגבול הבית לעניינים הלכתיים נוספים 48 כגון תוס', בבא מציעא פ"ב הי"ג; בבא קמא פ"ו הכ"ח. .

14תחום אנשי העיר

15מעתה עלינו לחזור ל"תחום" העיר. לאנשי העיר היו אדמות סביב היישוב, אך היו להם גם אדמות ביישובים אחרים, על כן הגדרת תחום העיר כשטח החקלאי של אנשי העיר מטעה במידת מה. משמעותו העיקרית של התחום הייתה בתחום המסים. השיטה שבה חולק נטל המסים באימפריה הרומית הייתה כזאת: בשלב ראשון בוצע "קנסוס", שהוא מפקד דמוגרפי מדוקדק ורישום הרכוש האישי. בשלב שני נקבעה שומת מס כללית לכל האימפריה. שומה זו חולקה לפרובינציות; הערכת יכולתה של הפרובינציה התבססה על ה"קנסוס", והנציב חילק את שומת המס לערים השונות לפי אותו מפקד. הנהגת העיר חילקה את שומת המס והטילה אותה על הכפרים השונים. היחיד לא היווה כתובת פרטית לתשלום המס, ומבחינתו של השלטון היו הנהגת הכפר והנהגת העיר הגורם הנישום. ההנהגה או הפקידים חילקו את עול המס לתושבים, אך היחידה הפיסקלית הייתה הכפר. מבני שדה ואחוזות קטנות נכללו בתחום הכפר. על כן הייתה קביעת התחום של הכפר ושל עיר הפוליס חיונית.

16כתובות של סימון גבולות בארץ נדירות. הדוגמה הבולטת ביותר היא סימון הגבולות שסביב גזר. בכתובות נאמר "תחם (תחום) גזר" בעברית, ובצד השני "של אלקיוס" ביוונית 49 רייך, תחום גזר, ועוד. . התאריך שבו הוצבו האבנים אינו ברור, מכל מקום הגבול הוא בין תחום הכפר ותחום של אחוזה פרטית. נראה שהאבן הוצבה כדי לסמן את הגבולות לצורך תשלומי המס. השלטון הטיל את המסים על הכפר כיחידה מנהלית, והכפר חילק את המס בין תושביו. על כן תשלום המס הוא סיבה מצוינת, ולמעשה היחידה, לסימון גבולות הכפר (איור 76).

17בסוף המאה השלישית הורה דיוקליטינוס על מדידה מחודשת של הקרקעות ושומה מחודשת שלהם. במסגרת זו הוצבו אבני גבול בין הכפרים השונים, בין תחום הפוליס ובין תחומי הכפרים. אבנים מעין אלו נמצאו בגולן, בחורן ובערביה 50 אהרוני, אבני גבול; אהרוני, עוד אבני גבול; גרג ואורמן, גולן, מס' 11-10; 43-42; 92; 104; 141; 209; 240. מדי פעם מתווספות אבנים נוספות לסדרה זאת, ולא כאן המקום לרשימה מלאה. . בתחומי יהודה מספר האבנים מעין אלו קטן יותר. אבן אחת נמצאה ליד כפר חרוב 51 פורת, אבן גבול. , אבן אחרת, אולי מאותה סדרה, נמצאה בין שרידי מנזר ליד ירושלים 52 SEJ VIII, מס' 233. . אבן אחרת נמצאה במישור עכו, אך באזור השייך לסוריה 53 אפלבאום וחבריו, כתובות, עמ' 134; כתובות ב, עמ' 98. . אבן גבול נוספת, שטרם פורסמה, נמצאה ליד אכזיב שאף היא מחוץ לתחומי יהודה-פלשתינה 54 פרנקל וגצוב, סקר, מס' 6.1. . באזורים שבהם בוצעה חלוקת קרקעות מאורגנת סומנו החלקות על ידי אבנים, ולעתים נכתבו עליהן כתובות המציינות את מספר החלקה. אבן אחת כזאת נמצאה בעמק יזרעאל והיא מציינת חלוקת קרקעות רגילה, או חלוקה בתוך שטח שהיה טריטוריה של הלגיון 55 אדמות לגיון הן תופעה רגילה במנהל הרומי. בשלב זה אין ראיה בטוחה לאדמות כאלה ביהודה. אדמת הלגיון שייכת ללגיון המקומי, ומתופעלת ישירות על ידי מפקדי הצבא המפקחים על האריסים, או שהחיילים עצמם מעבדים אותה. כל הכנסותיה קודש לתחזוקת הלגיון, והספקת המזון לו. (איור 77).

18ברחבי המזרח התיכון נמצאו עוד אבנים רבות. חלקן הוצבו במסגרת מפעלו של דיוקליטינוס, וחלקן הוצבו על ידי גורמים אחרים בזמנים אחרים 56 ג'לברט ומוטיארד, כתובות, מס' 4055; בקון, אבן גבול; צ'לנקו, כפרים, כתובות מס' 8, B8, D8, 9; פרנטיס, כתובות, 28, 66, 1062; שם כרך ג, מס' 28, 29, 75, 350; קמפבל ואחרים, אנטיוכיה, מס' 157, 244, 245; מיטצ'ל, כתובות, מס' 207; 208, ועוד. .

19אם כן, הצבת אבני גבול לציון אדמות כפר היא תופעה רגילה, ומן הסתם גם בארץ תימצאנה כתובות נוספות. ייתכן שבימי דיוקליטינוס הוצבו אבנים בעיקר בגבולות מנהליים, והדבר עדיין מחייב בירור.

20בחרנו להסביר את המשנה על רקע כלכלי, אך המונח "תחום" עשוי להתייחס גם לתחום שבת, שהוא גבול הלכתי קבוע (2000 אמה מבתי היישוב) ללא קשר למציאות רֵאלית.

21שני התלמודים מוצאים סיוע מקראי לכך שעיבור העיר נקרא העיר עצמה. הסיוע אינו משכנע, ולפי אותו לימוד ניתן היה להסיק שגם תחום העיר נקרא העיר עצמה (ירו', מ ע"ג; בבלי, נו ע"ב). הירושלמי מוסיף: "רבי מנא בעי, לית הדא פליגא על רבי יוחנן. דרבי יוחנן אמר 'הילכו בנדרים אחר לשון בני אדם', לית אורחיה דבר נשא מיחמי חבריה בפומא בעי מימר בטיבריה חמתיה?!" (מ ע"ג). את כל המשפט יש לקרוא בניחותא, ותרגום הקטע לפי זה: "אין זה חולק על רבי יוחנן שאמר 'הילכו בנדרים אחר לשון בני אדם'. שכן האם אין דרך בן אדם שרואה את חברו ב'פומא' לאמר בטבריה ראיתיו?!". "פומא" הוא "פה"; הכוונה לכניסה אל העיר שהיא כנראה בעיניהם עיבור העיר.