משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ח:ד

2עד הקיץ – ה"קייץ" או ה"קיץ" הוא מונח כללי לקטיף כל הפרות (כגון משנה, שקלים פ"ד מ"ד), אך התייחד לקטיף התאנים 9 משנה, שביעית פ"ט מ"ד; תוס', פ"ז הט"ו; תרומות פ"ד מ"ו; בבא בתרא פ"ג מ"א. במקור האחרון קיץ עשוי להתייחס גם לשאר פרות, אך לא לזיתים הנזכרים שם במפורש. . לעתים "קיץ" הוא גם שם של עונת החום, ומשנתנו מניחה שלא זאת הכוונה. התלמודים מסיקים אף הם שמדובר בתאנים מתוך ההמשך העוסק בכלכלה ובמקצועות, וכפי שנפרש להלן (ירו', מא ע"א; בבלי, סא ע"ב). "עד הקיץ" הוא זמן "שאינו קבוע", כל אזור לפי הנהוג בו. במיוחד אמורים הדברים בתאנים שבהן הבשלת הפרי איננה אחידה, ובזמן שעץ אחד גמר את תקופת ההנבה האחר עדיין באמצעה. המשנה הקודמת עסקה בשאלה כזאת וקבעה שהנדר חל מתחילת המועד. החידוש במשנה הוא הקביעה מהי תחילת הקיץ. נראה שמשנתנו מלוקטת מעריכה שונה מזו שבמשנה הקודמת. שם הרשימה כללה קציר, בציר ומסיק, ובמשנתנו קיץ וקציר. אלו שתי עריכות ספרותיות שונות לאותה הלכה.

3עד שיהא הקיץ – אם נדר בלשון "עד שיהא הקיץ" דינו כאילו נדר "עד הקיץ", כמו שנקבע במשנה הקודמת. להלן נראה את ההבדל בין משנתנו למשנה הקודמת.

4עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות – התאנים מבשילות אט אט. בתחילה תאנים בודדות מבשילות על כל עץ, לאחר מכן ניתן לקטוף מכל עץ תאנים מספר. את התאנים מניחים בכלכלה, היא סל קש מאוורר. תחילת ה"קיץ" היא כשמתחילים להביא את הכלכלות לאזור היישוב. אין זו התחלת הקטיף ממש אלא שלב מעט מתקדם יותר, ובכך יש הבדל בין משנתנו למשנה הקודמת.

5בתוספתא נוסף: "הנודר מן הקייץ בגליל וירד לעמקים, אף על פי שהגיעו הקייץ בעמקים 10 בעמקים החמים הקיץ מתחיל מוקדם יותר, ופרות מבשילים מוקדם יותר. אסור עד שיגיעו הקייץ בגליל" (פ"ד ה"ז). הדין בתוספתא הוא מעין קומה שנייה למשנה, הוא מקבל את הנחת המשנה ודן במקרה פרטי של מעבר מאזור לאזור. דינים דומים נקבעו בהלכות אחרות שיש בהן משמעות לאזור, כגון ביעור מעשרות והפקר פרות שביעית.

6כלכלה

7הכלכלה ככלי שמביאים בו את התאנים נזכרת במקורות רבים: "בשלשה פרקים משערים את הכלכלה בבכורות ובסיפות ובאמצע הקיץ" (משנה, תרומות פ"ד מ"ו). המדובר בתאנים, שכן רק פרי זה נקטף במשך זמן ממושך, ו"משערים את הכלכלה" משמעו מעשרים. כמו כן: "אמר לו צא ולקט לך תאנים מן התאנה, אוכל מהן עריי, ומעשרן ודיי. צא ומלא לך כלכלה זאת, אוכל מהן עריי ומעשרן דמיי..." (תוס', מעשרות פ"ב ה"ה; ירו', פ"ב ה"ו, מט ע"ג; בבלי, גיטין ל ע"ב). המחלוקת היא על מקרה שבו נתן אדם לחברו פרות, והשאלה היא האם עישר עליהם בעזרת פרות ממקום אחר. הנחת המשנה היא שההנחה בכלכלה היא גמר המלאכה של הפרות. כן מתואר גמר מלאכה של קטיף פרות: "כלכלה עד שיחפה ואם אינו מחפה עד שימלא את הכלי ואם אינו ממלא את הכלי עד שילקט כל צרכו" (משנה, מעשרות פ"א מ"ה), וכן יוצא ממקורות נוספים (כגון קידושין פ"ב מ"ז ועוד). לעתים במקום כלכלה משתמשים במינוח "סל" שהוא כללי יותר (איור 81).

8עד שיעבור הקיץ עד שיכפילו המקצועות – "עד שיעבור" הוא המינוח לסוף הקטיף. הכפלת המקצועות היא סוף הקיץ, והבבלי מתקן ל"רוב המקצועות" (סא ע"ב). בכתב היד "יקפילו מקצועות" או בנוסח דומה, וכן בחלק מעדי הנוסח 11 א, ז, ט, כ, נ, פ1, ת, ף10, ג4, ג5. . ביתר העדים: "יכפלו המקצועות". ל"מקצוע" שני מובנים. האחד הוא סכין חד שחותכים בו פרות במסגרת קטיף. כך נזכרת המקצוע של הדבלים (תוס', שבת פי"ד ה"א), ולפי ההקשר זהו כלי קטן. כך גם "המקצע" הוא מי שחותך (משנה, כלים פכ"ז מ"ד), וכן משמע מסוגיית הבבלי (בבא קמא סו ע"ב).

9הפירוש השני הוא המחצלת שפורשים עליה את התאנים לייבוש: "אמר רבי ישמעאל בירבי יוסי אבא היה נוטל עשר גרוגרות מן המוקצה על תשעים תאנים שבכלכלה" (ירו', תרומות פ"ב ה"ד, מא ע"ד; בבלי, מנחות נד ע"ב - נה ע"א). כאן המוקצה הוא מקום, בניגוד לכלכלה. ה"מקצוע" שייך למונח "קציעות" שהן תאנים מיובשות, ולכן נקראת המחצלת שמייבשים אותם עליה בשם "מקצוע" או "מקצע" 12 לפי פירוש זה "מקצוע" ו"מוקצה" הן שתי צורות, לכל אחת שתי משמעויות. ייתכן שבמקור יוחד כל מונח לתפקוד מסוים, אבל בעדי הנוסח הם התערבו לבלי הפרד. .

10"לקפל" (או "לכפל") משמעו בדרך כלל לקפל בגד, כמו בעברית בת זמננו 13 משנה, שבת פט"ו מ"ג; מכות פ"ג מי"ב; מנחות פי"א מ"ה; תמיד פ"א מ"א. . קיפול המקצועות מתאים יותר לפירוש שהכוונה למחצלת שמקפלים אותה ובכך מסיימים את ייבוש התאנים. נראה שאת התאנים האחרונות נהגו לייבש משום שערכן היה נמוך וכפרי טרי לא היו להן קונים.

11הירושלמי דן בשאלה האם "הקיץ" הוא בתאנים או בענבים, ומסיק שמדובר בענבים משום שאין מקצועות בענבים. כראיה הוא מביא את הסיפור הבא: "חד טעין צימוקין עאל לטיבריא. שאל גמליאל זוגא לרבי בא בר זבדא אמר ליה אין כל ארץ ישראל עושה משאוי אחד צימוקין. אלא כן אמר ליה אין מקום בארץ ישראל עושה משאוי אחד צימוקין" (ירו', מא ע"א). סוחר אחד הגיע לטבריה עם מטען צימוקים, ורבי גמליאל זוגא 14 חכם זה נשאל כמה שאלות בענייני מעשרות, ונראה שהפך למומחה ידוע בנושא. שאל על כך את רבי בא. רבי בא (או רבי גמליאל) אמר לו שאלו צימוקי יבוא, משום שבארץ ישראל אין מייצרים כמות כזאת. לאחר מכן מתקנים את התירוץ שיש בארץ ישראל כמות כזאת של צימוקים, אך לא ממקום אחד. מכל מקום, הנחת התלמוד היא שבארץ כל המקצועות הם לתאנים ואין ייבוש של ענבים בארץ, ולכן כל מטען של צימוקים הוא מטען יבוא. ברור, אפוא, שהמקצועות הן מחצלות לייבוש ולא סכין לחיתוך.

12עם זאת, מצינו גם "לקפל" במשמעות של חיסול והנחה במקום. כך, למשל, בבבלי שבת קכ ע"א נעשה שימוש במונח זה במשמעות של "להניח". לפי פירוש זה קיפול המקצועות הוא הנחת כלי החיתוך שבעזרתם חותכים את הקציעות. אם כן, שני שימושי לשון ל"מקצועות" ושני פירושים למונח "לקפל", והפירוש שהמקצוע הוא המחצלת רווח יותר.

13ההנחה שקיפול המקצועות הוא הסימן לסוף קיץ התאנים עולה מסיפור נוסף: "הבכרות והסייפות בגנה חייבות, בבקעה פטורות. אלו הן הבכרות, עד שלא ישיבו שומר, הסייפות משיקפלו המקצעות" (תוס', דמאי פ"א ה"ג). התאנים הבכורות שמבכירות ראשונות אין מציבים עליהן שומר, ולכן גם אין מפרישים מהן מעשרות, שכן פרי שאין שומרים עליו אין מפרישים ממנו מעשרות. הוא הדין לתאנים האחרונות. תאנים נחשבות למסויפות אחרי שקיפלו (כיפלו) את המקצועות. הירושלמי מוסיף על כך סיפור: "עולא בר ישמעאל בשם רבי יוחנן, רבי ורבי יוסי בירבי יהודה נכנסו לוכל במסוייפות, וצווח בהן השומר ומשך רבי יוסי בירבי יודה את ידיו, אמר לו רבי אכול שכבר נתייאשו הבעלים מהן. רבי יוחנן בעי, צווח ואת אמר הכן" (דמאי פ"א ה"א, כא ע"ג). על התאנים המסויפות אין שומרים, והבעלים התייאשו מהן, גם אם השומר במטע אינו מודע לכך. בבבלי המקביל למשנתנו יש סדרת סיפורים דומים (סב ע"א), חלקם כבר עיבוד של סיפורים אחרים, ולא נרחיב בכך.

14עד הקציר עד שיתחילו העם לקצור קציר חיטים אבל לא קציר שעורים – סתם קציר הוא קציר חיטים. כך היה המצב בגליל, אבל בדרום יהודה היה גם קציר השעורים תדיר ורגיל, ואז "עד הקציר" עשוי להתכוון לקציר השעורים. כן מפרש הירושלמי: "עד הקציר כתיב עד כלות קציר השעורים וקציר החיטים ואת אמר כן? מה דהוא קרייא בדרום היא מתניתא בגליל" (ירו', מא ע"א). השאלה היא מהפסוק המזכיר את קציר השעורים, והתשובה: הפסוק מדבר על הדרום והמשנה על הגליל. כן אומרת המשנה שיש לספק לאישה כמות מסוימת של חיטים (כתובות פ"ה מ"ח), ורבי ישמעאל נוקב את השיעור בשעורים. על כך אומר רבי יוסי: "לא פסק שעורים אלא רבי ישמעאל שהיה סמוך לאדום", כלומר בדרך כלל צריך אדם לספק לאשתו חיטים אבל רבי ישמעאל נקט במידה של שעורים משום שהוא סמוך לאדום 15 אלו שתי משניות שנערכו בגליל ומשקפות את מנהג הגליל ולא את הנוהג ביהודה. הוא הדין למשנה ו להלן. . הירושלמי (ל ע"ב) מסביר ש"אדום" היא "דרום", ואכן המונחים "אדומי" ו"דרומי" מתחלפים במקורות ובכך אין חידוש 16 שוורץ, יהודה, עמ' 41-33; ראו למשל פירושנו לפסחים פ"ג מ"א. . רבי ישמעאל חי ופעל בכפר עזיז הנמצא בדרום הר חברון (איור 82). אזור זה כונה "אדום" בימי בית שני ואחריו, ומאוחר יותר כונה גם "דרום". באזור זה משק הגשמים בלתי סדיר וגידול החיטה אינו כדאי, על כן מעדיפים חקלאי האזור לגדל שעורים, ורבי ישמעאל מתיר לבעל לספק לאשתו שעורים ולא חיטים. באזורים אחרים חייב הבעל לספק לאשתו מזון תקני, ואזי אל לא לתת לה שעורים. במצבור מזון מימי מרד בר כוכבא שנמצא בבית האחוזה שעל גדות נחל יתיר באזור זה נמצאו גם חיטים וגם שעורים 17 כסלו, מצבור. , אך זהו מצבור בודד, של איש אמיד, ועדיין אין להקיש ממנו על כלל החקלאים באזור.

15הכל לפי מקום נדרו אם היה בהר בהר ואם היה בבקעה בבקעה – זמן הקציר תלוי באקלים ובנוהג המקומי, והנדר מתפרש לפי הנוהג המקומי.