משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ח:ה

2עד הגשמים – מי שנדר ממשהו בלשון "עד הגשמים" כוונתו: עד שיהיה גשמים - ומי שנדר בלשון: עד שתרד רביעה שנייה – רביעה היא עונת הגשם. בארץ ישראל הגשם הראשון יורד בטפטוף, ורק הגשם השני יורד בעצמה ובכמות ממשית. בספרותנו "רביעה שנייה" היא הזמן הסכמטי למעבר לתקופת החורף ולסוף עבודות השדה. כך, למשל, מהרביעה השנייה אסור למשוטטים להיכנס לשדות ומתחילה השנה החקלאית החדשה 18 ראו משנה, שביעית פ"ט מ"ו ומ"ז; פאה פ"ח מ"א; בבלי, תענית ו ע"ב; תוס', טהרות פ"ז ה"ח, עמ' 668, ועוד. . מי שנדר בלשון זאת כוונתו לזמן של הרביעה השנייה.

3רבן שמעון בן גמליאל אומר עד שיגיע זמנה שלרביעה – הנדר אינו תלוי בירידת הגשמים אלא בזמן שבו רגילים לרדת הגשמים. התנא אינו נוקב זמן זה אף על פי שהוא ידוע. עם זאת, בארץ ישראל אין זמן קבוע לירידת הגשמים, ויש שינויים רבים בין שנה לשנה. יתר על כן, לוח השנה היהודי אינו מתאים במדויק לשנת השמש שהיא הטבע, וממילא לפי לוח זה הפערים בין השנים עשויים להיות גדולים. על כן לא ברור לְמה התנא קורא "זמנה" הקבוע של רביעה. במסכת תענית נקבע שאם הגיע זמנה של רביעה ראשונה ולא ירדו גשמים מתחילים להתענות. זמנה המדויק נידון במשנה שם (פ"א מ"ג) ובתוספתא (תענית פ"א ה"ב), והוא נע בין ג' מרחשוון לראש חודש כסלו. לאחר מכן התוספתא ממשיכה: "אי זו היא רביעה שנייה? משתגיע זמנה של רביעה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים משתרד רביעה שנייה, רבי יוסה אומר כל התלוי ברביעה משתגיע זמנה של רביעה, וכל שאין תלוי ברביעה משתרד רביעה שניה" (תענית פ"א ה"ד). בתוספתא שם אין הסבר לשם מה נחוץ להבין מה זמנה של רביעה. הבבלי הכיר את התוספתא במיקומה 19 זו עדות חשובה לשאלה האם הכיר הבבלי את עריכת התוספתא. התלמוד מצטט לעתים קרובות ברייתות הנמצאות בתוספתא. במקרה זה הוא מצטט את הברייתא משום שהכירה בלקט ברייתות הדן במשנת תענית. ייתכן שזו עדות לכך שהכיר טופס קדום של התוספתא הקרוב לנוסח שלפנינו. שאלה זו של היחס בין התלמוד לתוספתא העסיקה חוקרים, ולא כאן המקום לפרוש את התמונה. , שואל לשם מה נשנתה הברייתא ומונה את ההלכות שלהן חשובה הגדרה זו של רביעה שנייה; ביניהן הוא מונה את משנתנו והלכות נוספות שנרמזו בהערותינו לעיל. ייתכן, אפוא, שהברייתא היא הסבר למשנתנו, או לפחות שהיא חלה גם על משנתנו. דברי רבי מאיר מתאימים לעמדתו של רבן שמעון בן גמליאל אצלנו, וחכמים אצלנו הם חכמים שבתוספתא. אותה ברייתא מצוטטת גם בירושלמי:

4"תני רבי יוסי אומר כל דבר שתלוי ברביעה עד שתרד רביעה שנייה, ושאין תלוי ברביעה עד שיגיע זמן רביעה. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר שבעת ימים שירדו בהן גשמים ולא פסקו ויש בהן כדי רביעה שנייה..." (ירו', מ ע"ג; שביעית פ"ט ה"ה, לט ע"א). נוסח זה הוא נוסח ביניים בין משנתנו לתוספתא תענית.

5רבי יוסי נוקט עמדת ביניים. הוא רואה לפניו את כל רשימת ההלכות שבהן נזכרת הגדרת הזמן של רביעה שנייה, ולפיו במשנתנו "רביעה שנייה" הוא זמנה של רביעה זו.

6עד שיפסקו הגשמים – אם נדר בלשון "עד שיפסקו גשמים", עד שיצא ניסן דברי רבי מאיר ורבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח – המחלוקת היא מתי סוף זמן גשמים. בארץ ישראל הגשמים העיקריים נגמרים לפני ראש חודש ניסן, אבל לעתים פורצים ימי גשם גם בראשית הקיץ. בתוספתא: "עד שיפסקו גשמים – עד לילי יום טוב הראשון של פסח. עד שייעקרו סוכות – אסור עד לילי יום טוב האחרון של חג" (פ"ד ה"ז). זו אפוא דעה שלישית, מעין דעת ביניים.

7קונם יין שני טועם השנה – ש"איני טועם" או ש"אני טועם" 20 ראו לעיל פירושנו לפ"א מ"א. , נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה – ההלכה מתאימה לכל נדר המוגבל בשנה. הדוגמה של יין היא מקרית. הכלל הוא ששנה היא יחידת זמן הכוללת את חודש העיבור. יש לזכור שבתחילת השנה הנודר עדיין אינו יודע שהשנה תהיה מעוברת, שהרי הדבר תלוי בהכרעת בית דין. עם זאת יכול היה לשער שיעברו את השנה, שכן העיבור אינו הפתעה מוחלטת וההחלטה תלויה בשאלה מתי היה העיבור הקודם. המדיניות בנושא לא הייתה אחידה. גאולת בתים היא במשך "שנה תמימה", ובמסכת ערכין נקבע ששנה זו כוללת את העיבור, אלא שייתכן שרבי שם חולק (ערכין פ"ט מ"ב). לעומת זאת בדיני ממונות נקבעה הלכה אחרת: "המשכיר בית לחבירו לשנה, נתעברה השנה נתעברה לשוכר. השכיר לו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר. מעשה בצפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהב לשנה מדינר זהב לחדש ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי ואמרו יחלוקו את חדש העבור" (משנה, בבא מציעא פ"ח מ"ח). אם כן, לפי התנא הראשון "שנה" כוללת את העיבור, אך לפי רבן גמליאל ורבי יוסי המצב בספק. התלמוד הבבלי בדרכו שואל "מעשה לסתור?" ומנסה להסביר את המעשה כך שלא יסתור את הרישא (קב ע"א). לעומת זאת הירושלמי מקבל את המחלוקת ומדגיש ששני התנאים חולקים על משנתנו, או שאין אחידות בהלכה ואין דין נדרים דומה לדיני ממונות. אין זה המקום לברר את משנת בבא מציעא, אך מן הראוי להעיר שתופעה זו של מעשה השונה מההלכה העקרונית שבראשית המשנה הוא תופעה תדירה. הבבלי בדרכו מנסה לתרצה, אבל כפשוטו אכן המעשה סותר את ההלכה ומביע דעה חולקת. הדעה החולקת התהוותה לפני ההלכה העקרונית, או שהיא תוצאה של המפגש בין ההלכה העקרונית וחיי המעשה 21 ראו פירושנו לברכות פ"א מ"א; פ"ב מ"ה; פסחים פ"ז מ"ב; ביצה פ"ג מ"ב; סוכה פ"ב מ"א; שם מ"ה; שם מ"ז; שם מ"ח; מעשרות פ"ב מ"ה, ועוד. בחלק מהמקרים הבבלי שואל "מעשה לסתור?" ומתרץ בדרכו. . כך גם במקרה שלפנינו אין צורך להידחק ולפרש את המעשה שלא כפשוטו. המעשה מבטא מחלוקת, או לפחות גמישות בתנאי החיים היום-יומיים.

8עד ראש [ חודש ] – נוסף מעל השורה בידי מעתיק מאוחר, אדר הראשון – בצד נכתב "עד ראש חודש", עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון – הנוסחה משובשת ותוקנה, ולפנינו כמה נוסחאות עיקריות:

91א. "עד ראש אדר – עד ראש אדר הראשון, עד סוף אדר – עד סוף אדר הראשון", כלומר אם נדר בלשון "עד ראש אדר" הנדר חל עד ראש חודש אדר הראשון, ואם נדר בלשון "עד סוף אדר" גם אז הכוונה לאדר הראשון. כך בדפוסים שלפנינו וכן ברוב עדי הנוסח, כולל פ, נ.

101ב. "עד ראש חדש אדר – הראשון. עד סוף אדר – הראשון". נוסחה זו זהה מבחינה הלכתית לנוסחה הקודמת.

112. "עד ראש (חדש) אדר, (או) עד סוף אדר, עד סוף אדר הראשון", בין אם נדר מראש אדר ובין אם מסוף אדר תמיד הכוונה לאדר הראשון. נראה שכך גרס בעל כתב יד קופמן לפני כל התיקונים. המילה "חודש" (חדש) אינה מוסיפה הרבה והוסיפה המעתיק, וכן היא נמצאת ב- ז, אבל שם בגיליון בסוף "השני", והוא כנוסחה הבאה.

123. "עד ראש חדש אדר, עד ראש חדש אדר השני", כך ב- ב, ג9 (בשינוי קל).

134. "עד ראש אדר הראשון, עד סוף אדר הראשון", כך ב- מ; נראה שזו נוסחה מקוצרת, והיא קשה. יש להבינה לאור התוספתא האומרת: " 'עד אדר' – הראשון, ואם היתה שנה מעוברת – אסור עד אדר שיני" (פ"ד ה"ז). כלומר אם נדר מסתם אדר כוונתו לאדר הראשון, ואם עיברו את אדר הרי שהנדר חל עד ראשית אדר השני, שהוא סוף אדר הראשון.

14השאלה היא האם סתם "אדר" הוא אדר ראשון או שני, והנוסחה "שני" הייתה לפני ראשונים רבים 22 ראו בהערות למהדורת הש"ס השלם על אתר. . כאמור גם התוספתא מבינה כן, אלא שהיא מדגישה שכך הדין רק אם הייתה השנה מעוברת. ברור שאם אין השנה מעוברת אין גם אדר שני, וכל השאלה נעלמת. הבבלי מפרש את הברייתא שמדובר כשידע שיש אדר שני (סג ע"ב).

15הבבלי מוסיף שמשנתנו היא כרבי יהודה שסתם אדר הוא אדר הראשון: "אדר הראשון כותב אדר הראשון אדר שני כותב אדר סתם, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר אדר הראשון כותב סתם אדר שני כותב תיניין" 23 הברייתא מופיעה גם בירו', מא ע"א; שקלים פ"א ה"א, מו ע"א; מגילה פ"א ה"ה, עא ע"א. . הבבלי מנסה להעמיד את משנתנו גם כרבי מאיר, אבל התירוץ דחוק. מכל מקום התוספתא כרבי מאיר, ומעט עדי נוסח המהלכים בדרך זו מושפעים מנוסח הבבלי. הירושלמי מבחין בין כתיבת שטרות לנדרים, שבשטרות כותב במפורש אדר הראשון ואדר השני "אלא שכותבין אדר השני תניין", כלומר השטר כתוב בארמית 24 כל השטרות המצוטטים בספרות חז"ל נכתבו בארמית, ראו הנספח למסכת שקלים. ואין כותבים "שני" אלא בארמית, "תניין". רבי יהודה שם מסתפק באות ת' כקיצור ל"תניין".

16מן הראוי להעיר שבאוסטרקונים הארמיים הבאים כנראה מאידומיאה מופיע התאריך של חודש אדר פעמים מספר בסתם ופעמים בודדות גם "אדר אחרי", אבל לא מצאנו אדר ראשון, כלומר סתם "אדר" במסמכים אלו הוא אדר ראשון 25 אפעל ונוה, אוסטרקונים, 11 שורה 1; 28 שורה 3. האוסטרקונים הם קבלות, מעין שטרות, אם כי טיבם הכלכלי אינו ברור. כל האוסטרקונים שבידינו הם מסוף המאה הרביעית לפני הספירה, או מראשית המאה השלישית. רבים מהם טרם פורסמו והממצא שסיכמנו אושר בידי פרופ' ב' פורטן העוסק בנושא, ותודתנו לו. . בכתובות צוער, שהן כתובות קבר מהמאות הרביעית והחמישית, פעמים מופיע "אדר" סתם ופעמים "אדר קדמיתא". אפשר שסתם "אדר" הוא אדר שני, אבל סביר יותר שבשנה רגילה כתבו "אדר" סתם ואילו בשנה מעוברת היה סתם "אדר" אדר השני, ואדר הראשון נקרא במפורש הראשון ("קדמיתא") 26 אדר הראשון – כתובות 12, 21; אדר סתם – כתובות 13, 22. המניין לפי ספירתו של נוה. ראו נוה, צוער; שטרן, לוח, עמ' 97-87. נוה חזר להידרש לכתובות נוספות; חלקן פורסמו על ידי שטרן ועל ידי משגב, ולא באנו לפרטן. . באוסטרקונים שנמצאו במצדה מופיע סתם "אדר", ופעם אדר "אחרן". יש לפרש שסתם "אדר" הוא אדר ראשון או אדר בשנה שאיננה מעוברת, ובשנה מעוברת אדר השני נקרא "אחרן". אוסטרקונים אלו הם כרבי יהודה, וכמנהג אידומיאה הקדום 27 ירדני, תעודות, עמ' 203. . המחלוקת במשנה משקפת היעדר אחידות, כשם שהממצא משקף היעדר אחידות. האוסטרקונים מאידומיאה משקפים את הנוהג כרבי יהודה, וכתובות צוער קרובות לדעת רבי מאיר (אף על פי שהן נכתבו 300-200 שנה אחריו). עם זאת, הפער בין שני המכלולים האפיגרפיים הללו הוא קרוב לאלף שנה, ואולי רבי יהודה משקף את הנוהג הקדום ורבי מאיר משקף נוהג עדכני יותר. מכל מקום, הממצא השונה במכלולים האפיגרפיים מעיד שדברי הירושלמי אינם בהכרח תירוץ דיאלקטי אלא נראה שמשוקעת בהם מסורת חיה. לצערנו לא השתמרו שטרות נוספים מחודש זה (בשנה מעוברת), ואיננו יודעים כיצד נהגו הלכה למעשה. אבל בתוספתא נזכר פעם אחת התאריך "בחמשה באדר השני" (אהלות פי"ח הי"ז, עמ' 617), כלומר סתם "אדר" הוא אדר ראשון. שאלה זו של הגדרת "אדר" כרוכה בשאלה האם התוספת (העיבור) היא באדר הראשון או באדר השני.

17רבי יהודה אומר קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד לילי הפסח – זהו נוסח שונה וחולק על משנה ב לעיל. שם נאמר שהנוסחה "עד שיהא" משמעה עד שיצא הפסח. אפשר שמשנתנו היא מסורת עריכה שונה. אבל נוסחת המשנה דומה מאוד למשנה ב, על כן נראה שמשנתנו אינה אלא המשך של משנה ב. העורך בחר לחלק את משנה ב ולשבץ באמצע המחלוקת מחלוקת אחרת על הנוסחה "עד פני", ולאחר מכן לפתח את הדיון על הנוסחה "עד ש..." ולדקדק אם מדובר בזמן קבוע או בזמן שאינו קבוע. הסבר זה קשה, ולא מצינו דוגמה לפיצול כזה של משנה מגובשת. ברם, כל זאת אם הנוסחה הנידונה במשנה ב היא "עד שיהא". אבל אנו הצענו שהנוסחה הנדונה שם היא "עד שיהא אסור", ואם כן רבי יהודה מעלה נוסחה חדשה. סדר המשנה הוא, אפוא:

181. עד ש... (מ"ב).

192. עד שיהא אסור (מ"ב).

203. עד ש... ועד שיהא אסור בדבר שאין זמנו קבוע (מ"ג-מ"ה).

214. עד שיהא (מ"ו).

22שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין – רבי יהודה לשיטתו שפרשנות הנדר תלויה בהקשר של הנודר, "הכל לפי הנדר" (לעיל פ"ז מ"ג). אם נדר משתיית יין עד שיהא הפסח התכוון לנדור עד המועד שבו הכול שותים יין, ו"עד" אינו בכלל. אפשר שיש להבין את דברי רבי יהודה באופן שונה. עד משנה זו עסקו התנאים בנוסחאות וניסו להבין כל אחת לפי תוכנה. רבי יהודה אינו מתחשב כלל בנוסחאות, אין הבדל בין "עד פני", "עד ש...", "עד שיגיע", "עד שיהא" וכיוצא באלו. לדעתו הנדר קשור רק בהקשר. על כן הובאו דבריו בסוף הדיונים על נוסחאות הנדר, ואין להקיש ממשנתנו על משמעותה של הנוסחה במשנה ב. רבי יהודה חולק על כל השיטה לפרשנויות נדר.

23פסח הוא מועד שבו שתיית היין חובה. אפילו עני שבישראל חייב בשתיית ארבע כוסות של יין, וגבאי הצדקה חייבים להעמיד יין זה לרשותו. גם נשים שהשתתפו בסעודת הפסח שתו ארבע כוסות, אף שבדרך כלל נמנעו משתיית יין 28 ראו פירושנו לפסחים פ"י מ"א; ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 47-46. . משנתנו מדגישה עד כמה שתיית היין בפסח הפכה למאפיין חברתי ונפוץ.