משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ט:ה
משנת ארץ ישראל על משנה נדרים · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Nedarim 9:5
Open in the reader →2פותחין לאדם בכתובת אשתו – אם אדם נדר שלא ייהנה לאשתו ולפיכך עליו לגרשה. כתובת האישה היא בוודאי נתון ידוע, אלא שבשעת כעסו אין אדם לוקח בחשבון שלכעסו יש מחיר. נדרים רבים הם בין אדם לאשתו, ואף מצינו נדרים רבים שנדרו במסגרת תהליך הגירושין. או שאדם נדר לעצמו לגרש את אשתו, או שבכך הגיב לשידולים והפצרות של הסביבה לבל יגרשה.
3מעשה באחד שנדר מאשתו הנייה – ולכן עליו לגרשה. במשניות אחרות נדונו הפרטים. לא תמיד חייב אדם בגירושין, אבל מי שנדר שלא ייהנה את אשתו תמיד "יוציא ויתן כתובה" (כתובות פ"ז מ"א). אף נדרים קלים יותר הם עילה לגירושין וחייב בכתובתה (שם מ"ב-מ"ה; פ"ד מ"ו, ועוד).
4והייתה כתובתה ארבע מאות זוז – כתובה רגילה היא של מאתיים דינר (זוז הוא דינר כפי שברור מההמשך), וכתובת האמידים ארבע מאות דינר 31 ראו פירושנו לפ"א מ"ב. . הסך של ארבע מאות זוז עשוי להיות מקרי, אך בהקשר זה הוא בא לבטא כתובה יקרה במיוחד, פי שניים מכתובה רגילה וכתובה זהה לכתובתן של מיוחסות (בנות כוהנים), ובאת לפני רבי עקיבה וחייבו ליתן לה כתובתה – לפי ההלכה הברורה והפסוקה.
5אמר לו רבי שמונה מאות דינר היניח אבא ונטל אחי ארבע מאות ואני ארבע מאות – זו חלוקה שווה, אין בה ביטוי לדין תורה שבכור נוטל פי שניים, ואכן בתקופת התנאים לא הקפידו על הנחיות התורה בנושא 32 נעסוק בכך בהרחבה בפירושנו לבבא בתרא פ"ח, ובעיקר שם מ"א ומ"ה. כל זאת אם יזכנו החונן לאדם דעת. , לא דייה שתיטול היא מאתים ואני מאתים אמר לו רבי עקיבה אפילו את מוכר שער ראשך את נותן לה כתובתה – הביטוי הוא מוגזם ובא לבטא חובה מוחלטת לתשלום הכתובה. הבבלי כדרכו מעלה שאלות הלכתיות האם אכן השֵער שהוא בבחינת מטלטלים ערב לכתובה (ירו', מא ע"ג; בבלי, סה ע"ב) 33 לשאלה הפורמליסטית האם השֵער נחשב כמחובר או כתלוש ראו עוד בבלי, סנהדרין טו ע"א. . אפשר גם לשאול שאלה רֵאלית: האם שֵער הגבר עשוי להיות שווה סכום כה רב? אלא ששאלות אלו דקדקנות יתר יש בהן. הסיפור בא לבטא מחויבות מוחלטת, ואין לדקדק בפרטיו.
6אמר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר והיתירו – בכמה עדי נוסח "והתירה", רבי עקיבה – הבעל היה סבור שמצבו הכלכלי ה"קשה" 34 ברור שהאיש הוא אמיד שהבטיח לאשתו כתובה של עשירים. תשלום הכתובה קשה לו, אך ספק אם יגרום להתרוששותו. הוא עילה שלא לשלם את מלוא הכתובה. הכתובה נתפסת לא כהתחייבות סופית אלא כמעין בסיס למשא ומתן. במבוא למסכת כתובות עמדנו על כך שהכתובה הייתה מסמך דתי, ובעצם מסמך שאינו מחייב. מה שמחייב היו ההבנות בעל פה והנוהג המקומי. כאן רבי עקיבא נצמד ללשון הכתובה, אך הסיפור מעיד שהכתובה ככללה נתפסה בציבור כמסמך שאינו מחייב. רבי עקיבא מחייבו במלוא הכתובה, וקשה לדעת האם הדבר נובע מכך שההתחייבות בכתובה היא התחייבות מוחלטת, או שמא רצה רבי עקיבא לשדלו שיוותר על הגירושין, כפי שגם הצליח.
7מעבר לסיפור על משמעות הנדר ודרכי הפתיחה, יש בסיפור מסר של שוויון וחיבה לאישה. רבי עקיבא מגן על זכויותיה כנגד בעל חמדן הרוצה לקצץ בהן. סיפור זה משתלב בדרכו ההלכתית והמחשבתית של רבי עקיבא המצטייר כלוחם למען שוויון האדם באשר הוא.
8שלושה סיפורים הקשורים לערכו של השֵער קשורים לרבי עקיבא. האחד הוא הסיפור הידוע: "אמר רבי עקיבא, אפילו עניים שבישראל רואין אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, שהם בני אברהם יצחק ויעקב. ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק, באת לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז. אמר לו רבי תן לי זמן, ונתן לו זמן, שמרה עומדת על פתח חצרה ושבר את הכד בפניה, ובו כאיסר שמן. גלתה את ראשה והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה, העמיד עליה עדים, ובא לפני רבי עקיבא. אמר לו, רבי, לזו אני נותן ארבע מאות זוז? אמר לו לא אמרת כלום" (משנה, בבא קמא פ"ח מ"ו). הקרבה בין הסיפורים באה לידי ביטוי בפרטים משניים (ארבע מאות זוז, שֵער) וגם במוטיב העיקרי, רצונו של הגבר שלא לתת מהונו לאישה שאינה "ראויה" לממון כה רב, כל זאת בניגוד לחוק הברור, והגנתו של רבי עקיבא על זכות האישה ומעמדה. סיפור שלישי הוא על רחל, אשתו של רבי עקיבא, שבעלה היה מלקט תבן מתוך שערה (בבלי, כתובות סב ע"ב). סיפור זה מופיע רק במקורות בבליים, וחסר במקבילות הארץ-ישראליות המתארות גם הן את קשיי הלימוד של רבי עקיבא. גם הקשר שלו לסיפור במשנתנו שולי. הבריח המאחד את שלושת הסיפורים הוא מוטיב השֵער, ונראה ששלושת הסיפורים רומזים זה לזה.