משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ט:ט

2פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו – המונחים יבוארו להלן, ואומרין לו – המשנה מסבירה מהו כבוד עצמו, מעין "כיצד?" שבמשניות הקודמות, אילו הייתה יודע שלמחר יהוא אומרין עליך כך וסתו שלפלוני מגרש את נשיו – הנדר מבזה את האדם, ואין זה מכובד וראוי לגרש אישה. המשנה מדברת על מקרה קיצוני, של מי שנדר לגרש את אשתו, או שנדר ממנה הנאה ולכן צריך לגרשה, כמו במשנה ה לעיל. אין לדעת עד כמה מוכן היה התנא להרחיק בטיעון זה. האם גם מי שנדר הנאה מחברו גרם לביזיון חברתי? האם יחילו חכמים טיעון זה גם על מי שנדר נדר של סיגוף מיראת שמים? ועל בנותיך יהו אומרין בנות גרושה הן – "בנות גרושה" הן ביזיון חברתי, מה ראתה אימן שלאילו להיתגרש – התנא מצטט את שיחות השכנים אשר בעת שיחה בטלה יספרו את המעשה, ויש בכך ביזוי לבנות. ההנחה היא שהגירושין מעידים שהאישה סרחה, והשכנים יתארו לעצמם מה זו עשתה כדי ש"תזכה" בכבוד מפוקפק זה. ניסוח המשנה מעיד על ראיית הגירושין מנקודת המבט של הגבר. אִמם עשתה מעשה שבגללו התגרשה, או נכון יותר גורשה. הגירושין הם באשמתה, והוא שהחליט לגרשה אינו נושא באשמה. כאמור במשפט הקודם מגנים גם אותו על המעשה, ושם הנדר מוצג כגחמה שלו.

3אמר אילו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר הרי זה מותר – אם הוא מגלה סימני חרטה זו עילה לביטול הנדר. בירושלמי נוספו דברי רבי יהודה בן בתירא שאין פותחין אלא "בכבוד עצמו" (מא ע"ג), ומסופר מעשה ברבי יוחנן שהשתמש בנימוק זה של כבוד הבת, כמשנה ובניגוד לרבי יהודה בן בתירא.

4המשנה משקפת אפשרות תדירה של החזרת הגרושה, וכן יוצא מהמשנה לעיל (מ"ה), ונרחיב בכך מעט להלן (פי"א מ"ט). מעבר לכך, שתי ההלכות שבפרקנו מדגימות שמעבר לנוהג הרווח עמלו גם חכמים ליצור אווירה שתקל על החזרת הגרושה, ואולי אף הגמישו את ההלכה לשם כך.