משנת ארץ ישראל על משנה נדה א:ב

1כיצד דייה שעתה – זו משנה המכונה על ידינו "משנה תוספתא", 15 ראו ויס, משנה תוספתא. המסבירה מונח ממשנה קודמת, וממילא מאוחרת לה. במקרה זה היא מסבירה את המונח שבו השתמש שמאי. יש להניח שהשאלה מתעצמת נוכח העובדה שמונח זה יחידאי למסכת נידה. הדיון בהסבר דברי שמאי, במשנתנו ובמשניות ו-ז, מצביע על כך שבשלב הלימוד נחשבה דעתו להלכה המקובלת ועל כך שלפנינו אותו תהליך של החמרה, בדומה למשנה הקודמת. בתקופה הקדומה שררה עמדת שמאי, אחר כך התקבלה והתפשטה עמדת הלל באופן כללי, ו"חכמים" (רבי יוסי) של משנה א דנים באופן פרטי במקרה זה.

2היתה יושבת במיטה ועסוקה בטהרות פרשה וראת, היא טמאה וכולם 16 הרמב"ם מדגיש שרק הטהרות טהורות, אבל לא המיטה. אלא שאין לכך נפקא מינה רבה. המיטה טמאה, ואין זה חשוב ממתי, ואילו הטהרות, חשוב ממתי נטמאו. נעיר שדבריו אלו קשים, והם לא כדברי הבבלי, נידה ה ע"ב, ולא כדברי הרמב"ם עצמו בהלכות מטמאי משכב ומושב ג, ה, ראו ספר המפתח שם. להלכה, אישה שיש לה וסת קבועה "דייה שעתה" ואף המיטה טהורה. טהורות – המשנה מתארת מקרה מיוחד. האישה יושבת על המיטה, ובקומה רואה שיצא ממנה דם נידה. לוּ הייתה יושבת במקום אחר הייתה ההלכה פשוטה יותר: היא הייתה בודקת את מקום הישיבה. אם הוא נקי, מן הסתם החל הדימום לאחר שקמה; אם הוא מלוכלך בדם, ודאי נטמאה עוד בלילה. במקרה הנוכחי, בדיקה זו אינה אפשרית. האישה המשיכה לשבת על המיטה יחד עם חברותיה ועסקה בעבודה (כגון אריגה או טווייה), ואין לה כל ראיה לכך שהיא הייתה טהורה, אבל גם אין ראיה מתי נטמאה. הבבלי מדייק מהלשון "יושבת במיטה" הלכות נוספות, ובדרך זו הולך גם הרמב"ם. גם אנו הסברנו שהמשנה מדגישה מקרה זה שבו אין ראיה לטהרת האישה, אבל בתוספתא מובא: "וכיצד דייה שעתה? ישבה על גבי מטה, על גבי כסא ועל גבי ספסל, ונתעסקה בטהרות ושמשה את ביתה, ופרשה וראתה – היא טהורה והטהרות טהורות" (נידה א, ד [עמ' 641]). התוספתא מניחה שאין זה משנה היכן ישבה האישה, על מיטה או על גבי ספסל. זו דוגמה נאה לכך שאין לדקדק בלשון המשנה אפילו כשאפשר להסיק מהדיוק מסקנות ישירות. ההלכה שבתוספתא, קשה. בעל חסדי דוד והגר"א תיקנו: "היא טמאה", כמו במשנה, בהתאם לדרכם, המנסה ליצור מצג של אחידות. ליברמן גרס: "הוא טהור והטהרות טהורות", 17 ליברמן, תוספת ראשונים על אתר, עמ' 257-256, ראו שם, עמ' 262 והפנייתו לחסדי דוד, עמ' קפה הערה 3. ואולי יש לתקן: "היא היתה טהורה", או: "טהורה למפרע", כלומר, האישה טהורה עד שעת הגילוי. לפי פירוש זה, התוספתא עדיין חולקת על המשנה, שכן היא תולה את טהרת האישה בכך ששימשה ולא הבחינה בדם. אבל אם לא שימשה אין לה ראיה זו, וטמאה.

3אפ על פי שאמרו – בדרך כלל, "שאמרו" או "ולמה אמרו" מפנה למשנה קדומה שלעתים אבדה לנו. קטע זה שב לרישא של המשנה, הדן באישה שאין לה וסת קבועה, ובמקרה זה היא מטמא מעת לעת – לפנינו עמדה רביעית, שלפיה האישה מטמאת מעת לעת (בניגוד לדעות הלל ושמאי כאחת. בניגוד לדעת הלל, שלפיה האישה מטמאת מפקידה לפקידה, ובניגוד לדעת שמאי, שדייה שעתה. יש להניח אפוא שבמילים "אף על פי שאמרו" מתחיל ציטוט (או סיכום) של משנה ממקור שונה.

4אינה מונה אלא משעה שראת – הטהרות טמאות מעת לעת, אבל האישה סופרת שבעה לנידתה רק מרגע הגילוי. נמצאנו מחמירים מספק – הטהרות טמאות למפרע, אך ספירת ימי הטומאה (והטהרה שבסופם) מתחילה רק מגילוי הדם, ולא למפרע. ברור שלפנינו מקרה של ספק ברשות היחיד, ולא זו בלבד שמחמירים, מחמירים מכל הכיוונים (ולא נוקטים את הכלל המקובל של "ממה נפשך", שכן אם אתה בא להחמיר לטמא טהרות מעת לעת, כלומר, למפרע, על כורחך אתה חייב להתחיל אז גם את ספירת השבעה לנידה, ובשל כך להקדים את מועד טהרת האישה. ואם אתה בא לספור שבעה לנידה מרגע גילוי הדם, על כורחך אתה חייב גם להקל ולטמא קודשים רק מרגע זה של גילוי הדם). ההלכה המטמאת מעת לעת חוזרת גם במשניות להלן (משניות ד, ו), ולפנינו שתי אפשרויות להסבר. האחת היא שזהו קיצור של עמדת חכמים, ובדרך כלל "מעת לעת" הוא זמן קצר מאשר "מפקידה לפקידה"; האחרת היא שזו עמדה רביעית, המטמאת מעת לעת, ו"חכמים" של משנה א הקלו, ובחרו משני הזמנים ("עת לעת" ו"פקידה לפקידה") את זה הקצר יותר (או החמור יותר).