משנת ארץ ישראל על משנה נדה א:ג

1רבי אליעזר אומר: ארבע נשים רבי אליעזר הוא ממשיכם של בית שמאי. במשנה זו הוא חולק מעט על שמאי הזקן שאמר שכל הנשים דיין שעתן ומטמאות טהרות רק משעה שראו, ומחריג מדברי שמאי את האישה הרווחת, הנשואה, בגיל הפריון, שהיא, לשיטתו, טומאתה מעת לעת או מפקידה לפקידה, ולא כשמאי המקל. משניות רבות מתחילות במספר. לעתים המספר מאוחר לרשימה והוא ספרותי ונוסף בדיעבד, כדי להקל על הזיכרון. במקרה זה עושה רושם שאכן יש למניין מגמה ספרותית. בדרך כלל ארבע הוא מספר המבטא את כל הפנים והצדדים של השאלה. אבל במקרה זה חסר העיקר מן הרשימה, האישה הרגילה בגיל הפריון. אבל התנא רוצה להציג את "דייה שעתה", שהיא המסורת המקודשת של שמאי הזקן, כאילו היא אכן המקרה הרגיל. הראיה לכך היא שהמשנה אינה מדגישה נשים נוספות שדיין שעתן, כגון הרואה מאונס וגיורת. שתי אלו מנויות בתוספתא (פ"א ה"ג-ה"ד, עמ' 641). כך לדעת רבי יהודה, תלמידו המובהק של רבי אליעזר. רבי יוסי חולק וסובר שאף נשים מיוחדות אלו מטמאות מעת לעת ומפקידה לפקידה, כמו "חכמים" במשנה א.

2בתוספתא מובא המשך הדיון בין שני החכמים: "אמר לו רבי אליעזר: אין אומרים למי שלא ראה את החדש יבוא ויעיד, אלא למי שראה. אתה לא שמעת, ואנחנו שמענו. אתה שמעת אחת, ואנחנו שמענו ארבע. כל ימיו של רבי אליעזר היו העם נוהגין כדבריו, אחר שמת רבי אליעזר החזיר רבי יהשע את הדברים ליושנן. והלכה כרבי אליעזר" (נידה א, ה [עמ' 641]). רבי יהושע נימק את התנגדותו בכך ש"לא שמענו", ורבי אליעזר טען ש"לא שמענו" אינה ראיה, 18 ראו עדיות פ"ב מ"ב, לעניין אחר, ובדיון במבוא הכללי. וזלזל במי שלא שמע, כיצד הוא מעז להתערב בוויכוח. ברם מההמשך משמע שרבי יהושע שמע אף שמע, אלא שהוא שמע רק "בתולה", וטיעונו של רבי אליעזר מזלזל ואולי אף פוגע, אבל אינו משכנע. ההמשך אינו ברור, ואפשר להבינו בשתי צורות (ההשלמה מודגשת):

31. כל 19 כן הציעו בעל חסדי דוד וליברמן, תוספת ראשונים, על אתר. ימיו של רבי אליעזר היו העם נוהגין כדבריו של רבי אליעזר. אחר שמת רבי אליעזר החזיר רבי יהושע את הדברים ליושנן – לדעתו . והלכה כרבי אליעזר – זו דעת עורך התוספתא, המצטט את המשנה .

42. כל ימיו של רבי אליעזר היו העם נוהגין כדבריו של רבי יהושע. אחר שמת רבי אליעזר החזיר רבי יהושע את הדברים ליושנן – לדעתו של רבי אליעזר, שכן גם לדעת רבי יהושע הלכה כרבי אליעזר .

5לפי ההסבר השני, רבי יהושע נוהג באצילות מופלגת, ולאחר מות יריבו מודה בטעותו. לפי פרשנות זו, אכן ההלכה הקדומה הייתה כשמאי לפי פרשנות רבי אליעזר, ולאחר מכן שונתה. 20 ביטויים כאלה של כבוד לדעת החולק מופיעים בספרותנו. כך למשל מסופר: "נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו של רבי אליעזר: רבי אלעזר בן עזריה ורבי יוסי הגלילי ורבי טרפון ורבי עקיבה. אמר להן רבי יהושע: אין אתם משיבין את הארי לאחר מיתה" (ירושלמי גיטין פ"ט ה"א, נ ע"א). לפי הירושלמי, גילוי כבוד זה לא מנע את הדיון, ולפי הבבלי, הטיעון בא בסוף הדיון, וההעמדה הספרותית היא שבכך הסתיים הדיון. במקרה זה, הדיון בא לשנות נוהג קיים, ואילו במקרה שלנו (לפי ההסבר השני) הוא בא לשנות את המצב ולהשיב אל הנוהג את דברי החכם שמת. השוו מנהגו של רבי יהושע במקומות אחרים, שבהם נהג כדברי בית שמאי: בבלי חגיגה כב ע"ג (ובמקבילה, תוספתא, אהלות ה, יב [עמ' 603]); נידה טז ע"ב. ראו גם רבינוביץ, ינאי, עמ' 437], על פסיקות נגד בית הלל.

6התלמודים הבינו את התוספתא כפירוש השני. 21 ראו גרסת כ"י וינה: "שהלכה כר' אליעזר", ואולי בהשפעת התלמודים. ראו ליברמן, תוספת ראשונים, עמ' 257. בעל חסדי דוד (על אתר) מעיר שהסיומת חסרה בברייתא שהובאה בבבלי, "ואולי דהכא נמי טעות סופרים הוא". הירושלמי מתקשה בהבנתה של מחוות הכבוד: הרי זו שאלה הלכתית, וכיצד משַנה חכם את דעתו? הירושלמי מתרץ בדוחק שרבי יהושע השתכנע בצדקת דרכו של רבי אליעזר. 22 ראו לעיל הערה 2. עוד ראו הערת ליברמן, תוספת ראשונים על אתר; חסדי דוד, עמ' קפה, הערה 2, המתבסס על מדרש קהלת רבה יב, יא, שהמנהג הקדום היה כדברי רבי אליעזר. להערכתנו אין כאן שינוי דעה ולא ניגוד הלכתי בעל תוקף אלא מחווה של הוקרה בין עמיתים שהם גם בעלי פלוגתא. התוספתא רוצה להדגיש את רעיון תרבות המחלוקת והידידות, ואין לשאול על כך שאלות משפטיות. גם הבבלי הבין כך את התוספתא (נידה ז ע"ב), ופירש שרבי יהושע שינה דעתו משום כבודו של רבי אליעזר, אולם לא יכול להחיל את הלכתו של רבי אליעזר בחייו, משום ש"רבי אליעזר שמותי הוא".

7הביטוי "הלכה כ..." אינו סיכום כללי. בספרות התנאית מצינו ניסיונות רבים של חכמים לפסוק: "הלכה כדברי רבי פלוני", 23 כגון מנחות פ"ד מ"ג; תוספתא, עירובין פ"ה ה"כ ועוד. "וכן הלכה", 24 תוספתא, אהלות ה, ו (עמ' 602). "נראים דברי פלוני" 25 כתובות יג, ג-ה; ערכין ח, ה; תוספתא, חולין ב, ה (עמ' 502); כלאים ג, י, ורבים אחרים. מונחי פסיקה אלו נדירים במשנה ותדירים בתוספתא, בעיקר בפי רבי, אך גם בפי תנאים קדומים כרבי יוסי, כרבן שמעון בן גמליאל וכאחרים. ראו ירושלמי, יבמות ד יא, ו ע"א; ברנדס, ראשיתם, עמ' 49-46, 164-93, וראו בהרחבה ספראי וספראי, תרבות המחלוקת. ו"אני אכריע". 26 ספרי, במדבר ח (עמ' 15); מהדורת כהנא, עמ' 34. ההכרעות הללו הן לעולם עמדתו האישית של חכם פלוני, הווה אומר, אין זו הכרעה כי אם נקיטת עמדה בוויכוח. במקרה זה, לפי הפירוש השני בתוספתא, "הלכה כרבי אליעזר" הם דברי רבי יהושע, ואולי גם דעת עורך המשנָה, ולפי ההסבר הראשון זו דעת העורך בניגוד לדעת רבי יהושע. עם זאת, משנה א מותירה בעריכתה את הרושם שהלכה כחכמים, והמשניות הבאות מניחות שההלכה היא "מעת לעת".

8במשנתנו, המחלוקת היא בדור יבנה, אולם במקבילות נשמעות דעות נוספות: "ארבע נשים שאמרו חכמים דיין שעתן – כתמן טמא למפרע, חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, מפני שאין לה כתמין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: ארבע נשים שאמרו חכמים דיין שעתן, כתמן טמא למפרע, אבל תינוקת שהגיע זמנה לראות – כתמה כראייתה. מה ראייתה דייה שעתה, אף כתמה דייה שעתה" (ירושלמי, נידה א א, מט ע"א). לפנינו ביטוי מובהק לתהליך של החמרה באמצעות פרשנות יוצרת. רבי מאיר "מפרש" את דברי רבי אליעזר כדעת הלל או כדעת רבי יהושע (או כדעה של "מעת לעת") ומסביר שרבי אליעזר אמר את דבריו רק על תינוקת. כפי שנראה להלן, "תינוקת" ו"בתולה" בהקשר זה הן מילים נרדפות. אם כן, אולי הלכה כרבי אליעזר, אבל רבי מאיר ועורך הברייתא אינם מקבלים זאת. רבי מאיר וחכמים אומרים אותה דעה בניסוחים שונים. שינוי הניסוח מלמד על תופעה היסטורית-ספרותית. כל תנא שנה את הלכתו בבית מדרשו, ובשלב הראשון לא נקבע ניסוח אחיד. עורך המשנה שנה את שני המונחים כאילו הם מחלוקת, אבל אין כאן מחלוקת אלא כל אחד ניסח את דעתו, והעורך לא רצה לוותר על הניסוח השונה. הר"ש משאנץ על משנת פרה ב, ה, מסביר "שאדם חייב לומר בלשון רבו", ובשפתנו: העורך לא ערך ואיחד את המשנה אלא הביא את שני הניסוחים המקבילים. אמנם בדרך כלל הסגנון הוא שהתנא הראשון (תנא קמא או "חכמים") מביא ניסוח סתמי, ואחר כך, כשנאמר "רבי פלוני אומר...", זהו סגנון של מחלוקת. אולם לפעמים אין אלו אלא ניסוחים שונים. בדרך זו ביארנו, או הצענו לבאר, משניות וברייתות אחרות שבהן אפשר להבין שאכן במחלוקת עסקינן. 27 ראו במבוא הכללי; להלן ט, ט; סוטה ח, ז; גיטין ט, ג; זבחים ב, א (שם הוסבר שהמסורות חולקות); מנחות ה, ח; כלים טו, א; טז, ו; כא, ג; כח, ז; פרה ז, ט; יא, ז; טהרות ג, ג; מקוואות ה, ה; ו, י, ואולי גם ערכין ט, ג; תוספתא, זבחים יג, יב (עמ' 499); כלים בבא מציעא א, ח (עמ' 579) (בניגוד להגהת הגר"א); ז, ג (עמ' 586), כפי שנפרשה בפירושנו לכלים יז יב; תוספתא, פרה ז, ג (עמ' 636); יא, ז (עמ' 640), ועוד.

9בבבלי אנו מוצאים הסתייגות אחרת: "רבי אליעזר אומר: ארבע נשים דיין שעתן – בתולה, מעוברת, מניקה וזקנה. רבי דוסא אומר: כל אשה שיש לה וסת – דיה שעתה!" (נידה ד ע"ב). אם כן, רבי דוסא חוזר לעמדתו המקורית של שמאי הזקן, ששום אישה אינה מטמאת למפרע, פרט לנשים חריגות, המדממות לא במועד פחות או יותר קבוע (לפי זה יש לפרש שמשמעות אין להן "וסת" היא שאין להן ויסות. אין להן מועד קבוע, והן מועדות לדמם בכל זמן נתון), ורק באלו הוא מודה לחכמים בניגוד לדעת שמאי. בהמשך מצטט הבבלי תנא נוסף: "דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי חנינא בן אנטיגנוס: כל הנשים כתמן טמא למפרע, ונשים שאמרו חכמים דיין שעתן, כתמן כראייתן, חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, שאפילו סדינין שלה מלוכלכין בדם אין חוששין לה" (שם ה ע"א). רבי חנינא מצטרף אפוא לעמדתם של רבי מאיר ורבי יהושע.

10התוספתא מרחיבה את ההלכה שבמשנה: "ארבע נשים שאמרו דיין שעתן, כיצד? ראתה כתם ואחר כך ראתה דם – דייה שעתה. הפסיק שלש עונות בין ראייה לראייה ולא ראתה, ואחר כך ראת – דיין שעתה. הפסיקה שלש עונות בתוך ימי טהרה ולא ראתה ואחר כך ראת – דייה שעתה" (נידה א, יב [עמ' 642]). אם כן, גם הפסקה זמנית (כזו שתתברר לימים כזמנית) דייה שעתה. ממילא, כמעוברת נחשבת גם אישה בתחילת ההיריון, שהרי הוא כרוך בהפסקת נידתה. מבחינה מעשית זו הרחבה רבה של ההלכה, גם אם לא כך מבחינה משפטית. עצם הדיון בארבע נשים בברייתות ובמשנה הבאה מלמד שלדברי רבי אליעזר היה המשך והשפעה לדורות.

11לפנינו אפוא תהליך מעניין. בתקופה הקדומה שררה עמדת שמאי (כפי שהערנו במשנה ב); רבי דוסא, שהיה כבר זקן בדור יבנה, 28 ראו פירושנו ליבמות א, א (טרם נדפס) ובמבוא הכללי. מאשר את דבריו; דור אחד אחריו, רבי אליעזר, המהלך בשיטת שמאי, מצמצם את הגישה המקלה ורבי יהושע מצמצמה עוד יותר, אבל אף שהוא ממשיכו המובהק של הלל הוא מסכים עם גישה העקרונית של שמאי. עם כל זאת, מאוחר יותר, בדור אושא, מופיעות דעות מחמירות יותר, המתקבלות על ידי התלמודים.

12המעוברת היא מעוברת שראתה דם, והיא גם זו המכונה "המקשה בלידתה ארבעים חמישים יום" (ראו להלן ד, ד-ה). ואכן, בתשובות גאוני ארץ ישראל נמצא: "ממעוברת שראתה דם צריכה לשב עליו שבעה נקיים" (תשובות הגאונים אסף, תש"ב, עמ' 122-121), כלומר, כנידה או כזבה, והרי זו מסקנת המשנה, אך בתוספת של תקנת רבי זירא, והשאלה אם היא נידה או זבה, משנית. אבל במשנה, לפני תקנת רבי זירא, ההכרעה אם היא נידה או זבה גדולה, משמעותית 29 לתקנת רבי זירא ראו במבוא למסכת. .

13איננו יודעים מה סבורים "חכמים" של משנה א בנוגע לארבע נשים אלו. האם לדעתם אין הבדל בין ארבע אלו לבין סתם אישה נידה? ואולי בנוגע אליהן, שתופעת הדימום אצלן נדירה, הם יסכימו עם שמאי כדעת רבי אליעזר? משנת זבים ב, ג קובעת בפשטות שהמקשה לילד טמאה מעת לעת. 30 ראו פירושנו לזבים ב, ג (טרם נדפס), ולהלן ד, ד, שם לא נאמר מה דינה של מקשה לילד סתם אלא רק של מקשה שהפסיקה לדמם. אבל אפשר ללמוד שאם לא הפסיקה לדמם ("שפְתה" בלשון המשנה) היא טמאה כזבה. לא נאמר שם ממתי היא טמאה: מהיום הראשון (כנידה) או רק מהיום השלישי (כזבה גמורה). כפי שנַראה בפירושנו שם, המשנה עוסקת במצב רגיל: מקשה שלא הפסיקה לדמם. מקשה היא מעוברת בסוף היריונה. מעתה שתי אפשרויות לפנינו:

14א. המשנה בזבים מראה שהמקשה טמאה, ולמשנה בזבים לא חשוב אם היא טמאה כזבה או כנידה, ומטמאת למפרע מעת לעת. כלומר, דעת החולקים על רבי אליעזר (האומר שמעוברת ומקשה "דיין שעתן", כלומר, אינן טמאות למפרע). 31 כך גם בתשובות המיוחסות לרב נטרונאי גאון (ברודי, רב נטרונאי, יורה דעה רמז).

15ב. דין המקשה שונה מדין מעוברת שראתה דם. "מעוברת" היא מי שמדממת בתחילת ההיריון כתוצאה מבעיה הריונית או משאריות של המחזור שלא פסקו, ועליה אמר רבי אליעזר ש"דייה שעתה", ואיננו יודעים מה עמדת חכמים בנושא. אבל במקשה יודו כולם שמטמאת למפרע מעת לעת.