משנת ארץ ישראל על משנה נדה י:ה

1האשה שמתה ויצא ממנה רביעית דם – לאחר מותה. באופן עקרוני, דם היוצא קודם המוות אינו טמא, כדברי המשנה: "המת שדמו מנטף ונימצא תחתיו רביעית דם – טהור. רבי יהודה אומר: לא כי, אלא שותת טהור ומנטף טמא" (אהלות ג, ה). ה"מת" אינו הצלוב המוזכר ברישא של משנה זו אלא מת רגיל, וכמות הדם היוצאת מפצעיו קטנה יותר. יש להניח שהמוות גרם לעצירת זרימת הדם. הלב אינו מזרים דם בעורקים והדם בווריד הפתוח נקרש לאט לאט (בזכות שרידי חומרי הקרישה), ולפיכך יש להניח שהדם יצא בעוד הנפטר חי, ובמשנתנו, בעוד האישה חיה, אינו מטמא. רבי יהודה חולק, אבל לא משום שלדעתו דם שיצא קודם המוות טמא אלא מחשש של ערבוב עם דם טמא (דם שנטף לאחר המוות) ומהערכת המציאות מתי יצא הדם שלפני המת או הצלוב (הנזכר בראשית המשנה שם).

2משנתנו אינה עוסקת בפצע סתם אלא בדם נידה. היינו, דם שיצא מרחם האישה לאחר מותה. דם כזה מטמא כמובן גם כשהאישה חיה, והחידוש במשנתנו הוא שהוא מטמא גם כשהיא מתה. בכלשהו לטומאת נידה במגע ובמשא, וברביעית לטומאת מת באוהל, וזוהי דעת תנא קמא.

3מטמא משם כתם ומטמא באהל – מוטלות עליו חומרות חיים וחומרות מתים. הדם מטמא בנידה כאילו יצא בשעת נידתה, ולפי השיטה ההלכתית המיוחסת לרבי מאיר, שהכתם מטמא בזוב (לעיל ו, יג).

4רבי יהודה אומר: אינו מטמא משם כתם, לפי שנעקר משמתה – שני חלקים למשפט. הראשון הוא בוודאי מסורת המיוחסת לרבי יהודה, והשני הוא הנימוק המיוחס לו או שזו תוספת עריכה. רבי יהודה חולק, ואומר שדם רחמי שיצא לאחר שהאישה מתה אינו מטמא בטומאת נידה אלא אם כן החל לצאת כאשר האישה הייתה חיה.

5לדעת חכמים החולקים על רבי מאיר, כתם אינו מטמא כלל אלא אם כן נבדק ונמצא שהוא ממקור טומאה. אפשר ש"חכמים" החולקים על רבי מאיר הם רבי יהודה, בר הפלוגתא הרגיל של רבי מאיר. ייתכן אפוא שהנימוק ניתן על ידי העורך, שחיפש טיעון אליבא דרבי מאיר. על כל פנים, הנימוק במשנה הוא שהדם שבכתם יצא לאחר מיתה, ולכן הוא מטמא באוהל כמת, אבל לא כנידה או בזוב.

6[ו]מודה 84 כפי שהערנו פעמים רבות, הוי"ו בתחילת משפט תדירה. בעדי נוסח רבים היא עולה ונופלת, ואין לכך משמעות תוכנית. רבי יהודה ביושבת על המשבר ומתה ויצא ממנה רביעית דם שהוא מטמא משם כתם – כאן, רגליים לדבר שהכתם או הדם יצא מהמקור, ובחיי האישה. רבי יהודה אינו מקבל את עמדת בית שמאי, שנשים מתות נחשבות נידות תמיד, אבל מודה בכך שאם האישה הייתה באמצע לידה ויצא ממנה דם, דמה טמא. רבי יהודה מתבסס על דין המקשה לילד, הקובע שדם לידה מטמא כדם נידה (לעיל פרק ד, משניות ד, ו). עם זאת, המשנה שם מגבילה את ההלכה למקרה שבו האישה הקשתה בלדתה במשך כמה ימים. גם שם גם כאן חסרה אפוא אותה הגבלה הלכתית רגילה שכדי להיטמא בטומאת נידה צריך הדם להיראות במשך כמה ימים.

7בפירוש המשנה שם טענּו שההלכה אינה הולמת לא את ידיעות הרפואה של חכמים עצמם ולא את המסגרת ההלכתית השיטתית ושיֵש לראות בה הלכה לא לכידה לכל המערך ההלכתי, הלכה היונקת מחרדת הטומאה והסיאוב מדם היוצא ממקום הערווה גם אם אינו דם נידה מבחינה ביולוגית.

8אמר רבי יוסה: לפיכך אינו מטמא באהל – וכן בתוספתא (נידה ט, טו [עמ' 651]). רבי יוסי קובע שאכן זה דם נידה שיצא בחיי האישה ולכן אינו מטמא כדם מת, שכן דם זה יצא לפני רגע המוות, ומסקנה זו פשוטה. מבחינה כרונולוגית, המשנה נערכה כנראה עריכה כפולה. מי שהביא אותה מאוחר לרבי יהודה, שכן הוא מתייחס לדבריו. אחר כך הובאו דברי רבי יוסי, המתייחס למחלוקת תנא קמא ורבי יהודה.

9משנה זו היא לקח ללומדים. אין ספק בכך שהיא מכנסת דורות שונים של לימוד שבהם האחד מגיב על דברי קודמיו (או אינו מגיב אבל העורך ראה בכך תגובה), אבל הרבדים הכרונולוגיים מעורבים, והעורכים לדורותיהם ניסחו, ערבבו ו"התאימו" את המסורות שלפניהם. לפיכך, התאוריה המשוכללת והלמדנית שהציג מורנו א' גולדברג בזמנו, 85 גולדברג, שבת; הנ"ל, אהלות; הנ"ל, בבא קמא. בעקבות י"נ אפשטיין, 86 אפשטיין, מבואות, עמ' 246 ואילך. ואשר הפכה אבן פינה בלימודם של חוקרים רבים – מעורערת. גולדברג ניסה לשחזר את הרבדים ההיסטוריים גם במקומות שבהם אין לכך ראיות כרונולוגיות. אנו משוכנעים שאכן ישנם רבדים למדניים שונים שנוצרו זה על גב זה (זו דרך הלימוד האנושית), אבל העורכים לא שימרו את הרבדים הכרונולוגיים השונים אלא ניסחו יחידות שלמות וניסחו מחדש את דברי קודמיהם בסגנון המשנאי הרגיל. על כן אנו יכולים לשחזר התפתחות היסטורית רק במקומות שבהם נשמרה לכך עדות בדברי המקורות. במקרה שלנו, הרובד המאוחר, המסביר את דברי רבי יהודה, שולב לתוך דבריו, ארוג לתוך דברי תנאים מדור אושא, ואינו מוצג כרובד כרונולוגי נפרד.