משנת ארץ ישראל על משנה נדה י:ו

1בראשונה היו אומרים: היושבת על דם טהור – אישה שילדה זכר, עומדים לרשותה, "נותנים לה" בלשון המקורות, שלושים ושלושה ימי דם טוהר שבהם היא טהורה לבעלה לאחר שתטבול בתום שבעת ימי הטומאה הראשונים שלאחר הלידה. אם ילדה נקבה עומדים לרשותה שישים ושישה ימי טוהר בתום ארבעה עשר ימי הטומאה הראשונים שלאחר הלידה. כל דם שתראה באותם ימי טוהר ייחשב דם טוהר (לעיל א, ז). ההבדל בין לידת זכר ללידת נקבה אינו נעוץ בנימוק פיזיולוגי־רפואי (במונחי רפואה מודרנית) אלא נקבע בתורה. מבחינה פיזיולוגית אין כל הבדל במתכונת הדימום, בכמותו, באופיו או במשכו בין לידת זכר ללידת נקבה. סיבות ההבדל חורגות מתחום הדיון הלימודי ונמצאות בתחום העיון בטעמי המצוות, שאינו במסגרת דיוננו.

2היתה מערה מים לפסח – ישנן שתי אפשרויות להבין את הפן הרֵאלי של ההלכה. האחת היא שהעדיפו שהאישה היא שתערה את המים לקרבן הפסח. כלומר, זה היה המנהג הרגיל; השנייה היא שיהיה מותר לה לעשות זאת. את קרבן הפסח יש לאכול בטהרת קודשים, שהיא הטהרה החמורה ביותר (חגיגה ג, א) חוץ מטהרת חטאת (טהרה הנדרשת לטיפול במי חטאת. חגיגה ב, ה-ז; ירושלמי, נידה א א, מח ע"ב).

3במבוא למסכת פרה סקרנו את ההחמרות השונות שנקטו חכמים בתחום זה, החמרות שחלקן הגדול חורג ממסגרת ההלכה המשפטית ומבטא חרדת טומאה ויראת שמים רבה. כפי שראינו במבוא למסכת פרה, הגישה המחמירה – שרמזים לה גם במסכת שבת – היא שיטת רבי יהושע, ורבי אליעזר (בית שמאי) מסתייג ממנה. הדבר עומד בסתירה לדימוי שלפיו דעת בית שמאי נוטה לחומרא ורבי אליעזר הוא מייצגה הנאמן. לדעתו, אמנם טהרת חטאת חמורה, אולם רק במדרגה אחת מעל טהרה רגילה. הוא הטוען: "ולא חידשו טומאה בחטאת, דברי רבי אליעזר [...] ורבי יהשע אומר: אפילו טהור יש לו מדף" 87 כלומר, חלה עליו טומאת מדף. טומאת מדף היא טומאה רחוקה החלה על חפץ המחובר באופן ארעי לחפץ טמא. ראו במבוא למסכת פרה ופירושנו לפרה א, י. (תוספתא, פרה י, ב [עמ' 638]). רבי אליעזר סבור שטומאת מי חטאת היא במתכונת המשפטית הרגילה, ואילו רבי יהושע חולק עליו. כמו כן: "אמר רבי יוסי: והלא אין דברי רבי אליעזר בפרה אלא להקל! שרבי אליעזר אומר כשיַטֶּה ורבי יהשע אומר: כשישתה, מפני שהיא משקה פיו. ואם גירגר – כשר" (שם ט, ו [עמ' 638]). בפירושנו למסכת פרה 88 ראו מבוא למסכת פרה. הסברנו כיצד מסביר רבי יוסי את המחלוקת, אבל לענייננו חשובה הבנתו שרבי אליעזר הוא המקל.

4מכל מקום, בתקופת דם הטוהר שלה, האישה טהורה לבעלה, אבל בכל הנוגע לקודשים היא בגדר "טבול יום שלא העריב שמשו" (נגעים יד, ג). טבול יום הוא אדם שטבל לפנות ערב קודם רדת הלילה ("בא השמש" או "העריב שמשו"). במבוא למסכת טבול יום נדון במונח במפורט. טבול יום אסור לו לבוא אל הקודש, ומשמעות הדבר היא שאסור לו גם לאכול תרומה או קודש עד הלילה. וזו היא ששנינו במשנה הראשונה בברכות, שהכוהנים היו טובלים לפני סעודת התרומה שלהם.

5טבול יום

6מפסוקי התורה ברור שלסיום טומאה נדרשים שני תנאים: טבילה וערב, או "הערב שמש" בלשון חכמים, כלומר, ירידת החמה. תנאי זה חל על שתי הטומאות: טומאת שבעת ימים וטומאת יום אחד – שתיהן נגמרות בערב. לפני הערב על הטמא לכבס בגדיו או לרחוץ במים. חז"ל הבינו שרחיצה היא טבילה וכיבוס הוא הטבלת בגדים, והטהרה מתחילה תמיד רק אחרי הטבילה וירידת השמש.

7כמעט כל מסכת "טבול יום" עוסקת במעמדו של טבול יום. כלומר, מעמדו של אדם בין הטבילה לירידת הערב. במצב זה הוא בעצם טהור, אבל הטהרה עדיין לא חלה. יש להניח שבחיי היומיום השתדל אדם לטבול לפנות ערב, כך שמיד עם בוא הלילה כבר יהא טהור. אין איסור לטבול בלילה עצמו, אבל אז תידחה ארוחת הערב (שאותה הוא רוצה מן הסתם לאכול בטהרה).

8על כל פנים, בסעודת הקודש במקדש השתתפו כוהנים רבים. אגב אורחא אפשר לשער שהסעודות במקדש היו סעודות ממושכות, שהשתתפו בהן גברים רבים ושצריך היה להכין מתקנים מתאימים לכך. ההלכה אִפשרה להוסיף לבשר הקודשים תבלינים ומאכלים נוספים: "והנותרת ממנה כשירה יאכלו תאכל [יאכלוהו] אהרן ובניו – ריבה אכילתה בכל מאכל שירצה. 'יאכלוהו' – שיאכלו עמו חולים 89 חולין. ותרומה בזמן שהיא מועטת" (ספרא, צו פרשה ב, ז [ל ע"ד]). הדעת נותנת שהייתה זו סעודה חגיגית וקדושה כאחת (שני מונחים אלו חופפים). אמנם לא מצינו איסור מפורש על נשים להשתתף בה, אבל הדעת נותנת שבסעודה הטקסית (שהיא למעשה חגיגת קודש, כלומר, סעודה שאוכלים בה קודשים) השתתפו רק גברים, שהרי הציווי וההיתר לאכול הם "לאהרן ולבניו" (שמות כ"ט, כח, לב; ויקרא ב', י; ו', ט). במשנה זבחים שנינו: "כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר" (יב, א). אמנם במשנה שם מוזכרים גם כמה יוצאי דופן, אבל נשים מנועות מלעבוד וממילא מנועות מלאכול בשר קודשים. בסעודת הפסח, לעומת זאת, השתתפו נשים. 90 ראו במבוא למסכת קודשים. הפסח הוא קודשים קלים.

9כל הציבור שהשתתף בסעודה טבל לפנות ערב, ומן הסתם לא הייתה אפשרות שכולם יטבלו כאחד ברגע האחרון. יתר על כן, אפשר גם להניח שאותם כוהנים שהשתתפו בסעודה הם גם אלו שהכינוה. לפיכך היה צורך לברר בדיוק מה רשאי לעשות טבול יום במסגרת ההכנות לסעודת הקודש ומה אסור, ואפשר לעשותו רק משתחשך.

10יש להניח שמחוץ למקדש, השאלה הייתה פחות חריפה. בני אדם טבלו לפנות ערב היכן שטבלו, בביתם או מחוץ לעיר, ובאותו זמן בישלו הטהורים שבמשפחה את האוכל. ממילא, לא הגבר שומר הטהרה בישל את האוכל אלא אשתו, ואפילו אם וכאשר הייתה טמאה יכולה הייתה לבצע את רוב העבודות בלי לטמא את האוכל. 91 בכך עסקנו במבוא למסכת נידה. את העבודות האסורות על טמאה עשו נשים אחרות, טהורות. אבל במקדש התעוררה בעיה.

11הלכות טבול יום

12ההלכה העיקרית היא שטבול יום טהור רק בהערב שמש (משתחשך). לא השתמרו מקורות על הגדרת הזמן המדויקת, אבל אגב דיון אחר אנו שומעים שזמן קריאת שמע הוא משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתם (ברכות א, א). לפי המקבילות שביררנו בפירושנו לברכות שם, הכוונה היא לזמן צאת הכוכבים (תוספתא, ברכות א, א), כלומר, תחילת החושך. בפועל, גם זו אינה הגדרת זמן מדויקת. ההלכה המקובלת כיום, שלילה הוא משעה שייראו שלושה כוכבים, מופיעה לראשונה בירושלמי כמחלוקת שבה נקבע ששני כוכבים הם ספק לילה (ברכות א א, ב ע"ב), ולעניין אחר, אגדי במקצת, נקבע במפורש שלילה הוא משייראו שלושה כוכבים (שם א א, ב ע"ג), ורק בתשובות גאונים מופיעה ההגדרה של שלושה כוכבים כזמן חתוך וקצוב (תשובות הגאונים החדשות [אופק], קח טו).

13על כל פנים, טבול יום מותר בחולין ואסור בתרומה. בחלק מהמקורות הדברים מנוסחים כהבדל בין חולין לתרומה, כגון: "וטמא עד הערב – יכול לכל דבר? ת"ל: וטהר. או 'וטהר' יכול לכל דבר? ת"ל: יטמא עד הערב. הא כיצד? טהור לחולין מבעוד יום, ולתרומה, משתחשך" (ספרא, שמיני פרק ח, ט [נג ע"ג]). כמו כן: "מחוסר כפורים אסור בקדש ומותר בתרומה ובמעשר. חזר להיות טבול יום – אסור בקדש ובתרומה ומותר במעשר" (כלים א, ה), ובניסוח אחר בתוספתא חגיגה (ג, טז). לאותה הלכה ניסוחים נוספים. כך למשל במשנת טבול יום: "מפני שהיא שלישי, והשלישי טהור לחולין" (ד, א; ב, ב; טהרות ב, ג-ד). כלומר, טבול יום נחשב תמיד שני לטומאה, 92 גם אם היה בעברו טמא מת: "אחד טבול יום מטומאה חמורה ואחד טבול יום מטומאה קלה, ואפילו טבול יום מן הזב ומן הזבה ומשאר הטמאות שבתורה הרי הן כטבול יום מן השרץ" (תוספתא, טהרות א, ג [עמ' 661]). הנוגע בזב טמא עד הערב בלבד, כלומר, הוא שני לטומאה (ויקרא כ"ב, ו). ולכן, מה שנגע בו הוא שלישי לטומאה, ושלישי טהור לחולין ופוסל בתרומה. כלומר, אוכל שנגע בו טבול יום אסור לכוהן אבל אינו מטמא אותו.

14שני הניסוחים קרובים אבל אינם זהים. כך למשל, לדעת רבי אליעזר במשנת טהרות (ב, ז), שני בתרומה מטמא משקה חולין.

15העברת טומאה (לפי חכמים)

16העברת טומאה (לפי רבי אליעזר)

17ההבדלים בין העמדות השונות ברורים: לפי רבי אליעזר, טבול יום מטמא חולין והשלישי טהור לחלוטין, ואילו לפי חכמים, החולין נפסלים לאוכלי תרומה אבל אינם טמאים, ולמעשה, כל דין טבול יום אינו משפיע על אוכלי חולין.

18הבדל נוסף הוא שטבול יום שהיה קודם טמא מת או זב נחשב לפי חלק מהדעות טמא מת או טמא זב (בהתאמה), כלומר, הוא ראשון לטומאה. כן שנינו בבבלי: "אלא (אמר אביי) טבול יום של זב כזב דמי" (נזיר מה ע"א). לפי עמדת רבי יהושע הוא טהור לחולין, ולפי רבי אליעזר הוא עשוי לטמא גם חולין. על כל פנים, משניות רבות מתפרשות רק על רקע ההנחה שכל הלכות טבול יום חלות רק על אוכלי תרומה, וכמובן גם על אוכלי קודש, כמובא במשנתנו.

19זאת ההלכה הכללית והרווחת. אבל פה ושם אנו מוצאים את הדעה שטבול יום מטמא גם חולין או שחולין טבולי יום (כלומר האוכל עצמו היה טמא והוטבל) מטמאים מאכלים שנעשו מתוצרת תרומה. כן שנינו: "אבא שאול אומר: טבול יום תחלה לקודש. רבי מאיר אומר: טבול יום מטמא בקדש ופוסל בתרומה, וחכמים אומרים: כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי תרומה כך פוסל משקה הקדש ואוכלי הקדש" (תוספתא, טהרות א, ד [עמ' 661]; בבלי, מעילה ח ע"א; סוטה כט ע"ב).

20העברת טומאת טבול יום לפי תוספתא תרומות

21לפי אבא שאול, גם תרומה אינה נטמאת מנגיעה של טבול יום, אלא רק קודש. כלומר, כל הלכות טבול יום חלות רק בזמן המקדש, ואחרי החורבן יש להן השפעה על המעטים שאכלו חולין בטהרת קודש. רבי מאיר מבטא את עמדת משנתנו, שטבול יום פוסל רק תרומה ולא חולין, ומן הסתם הוא גם מטמא את הקודש. וחכמים מבטאים את עמדת רוב המקורות, שלפיהם טבול יום מטמא רק תרומה וקודש. ההבדל בין חכמים לרבי מאיר הוא בתרומה. לפי חכמים, התרומה פסולה בעצמה ופוסלת בנגיעה, ולפי רבי מאיר אינה פוסלת אוכל אחר. במשנת טבול יום הקודש אינו נזכר, אבל משנתנו (נידה) עוסקת באכילת קודשים קלים.

22כן שנינו לעניין הנוגע בזב: "אין לי אלא אוכָלי תרומה באוכָלי תרומה. מנין אוכָלי תרומה באוכָלי חולים, אוכלי חולין באוכלי תרומה, אוכלי תרומה באוכלי קודש, אוכלי קודש באוכלי תרומה, משקה תרומה במשקה חולים, משקה חולים במשקה תרומה, משקה תרומה במשקה קודש, משקה קודש במשקה תרומה? משקה קודש במשקה קודש מנין? תלמוד לומר: מן הקדש. ריבה טבול יום לחולין" (ספרא, אמור פרק ד, ו [צו ע"ג]). אם כן, חולין טבול יום שנגע בתרומה טימאהּ, אבל אם נגע באוכלי חולין לא טימאם, כמו ההלכה הרגילה במשנתנו, שרק אוכל תרומה צריך לחשוש מנגיעת טבול יום. ההלכה חוזרת בהמשך הלכה ז.

23כמו כן, בספרי במדבר: "חמור טבול יום שהוא פוסל את התרומה" (א, עמ' 2) – את התרומה ולא את החולין.

24אם כן, בדרך כלל טבול יום מטמא ופוסל רק תרומה ואינו משפיע על חולין. יש התולים זאת בכך שטבול יום שני לטומאה בלבד, ויש הרואים בכך עיקרון שלפיו אין טבול יום מטמא אוכלי תרומה.

25טבול יום מופיע בין שמונה עשר הדברים שנגזרו "בו ביום" – היום שבו גברו בית שמאי על בית הלל באותו כינוס ידוע בעליית חנניה בן חזקיה. 93 ראו פירושנו לשבת א, ד. רשימת הפריטים המרכיבים את שמונה עשרה הגזירות אינה חד־משמעית, ובמקורות רשימות שונות. בירושלמי הוא חלק מהרשימה לכל דבר (שבת א ג, ג ע"ג). גם הבבלי מתחיל בכך שטבול יום הוא אחת הגזרות הללו, ואחר כך רואה בכך מצווה מדאורייתא ומביא לה דרשה מהמקורות (שבת יד ע"ב). לדעתנו, ברור מעדויות אלו שעצם דין טבול יום היה במחלוקת, והוא מדברי סופרים שהכריעו בכך באותה התכנסות. לבבלי (פסחים יד ע"ב) יש אמנם דרשה, אבל אין בכך כדי לסתור את רשימת ההחלטות. זו החלטה של חכמים, והם מצאו לה סיוע חלקי בדרשות.

26אם כן, אין מחלוקת על חובת הקיום של איסורי טומאה בטבול יום, אבל בירושלמי רואים בכך הלכה מדברי סופרים, וגם הבבלי מכיר בכך שהתנאים הם שקבעו זאת, ובגלל קושי טקסטואלי הוא מתרץ שזו הלכה "מדאורייתא". לשיטתנו 94 ראו במבוא למסכת נידה. אין כל סתירה בהנחה שהלכה מסוימת היא מדברי סופרים ואף על פי כן יש דרשות לאישושה. דרשות אלו לטעמנו אינן אלא אסמכתה לחיזוק ההלכה. לפיכך אנו מעדיפים את תפיסת הירושלמי. אם הירושלמי אכן צודק, עצם דין טבול יום תלוי במחלוקת בית שמאי ובית הלל. במסכת טבול יום מצינו מחלוקות רבות שבהן יש לבית הלל דעה בנוגע לטבול יום, כלומר, הם לא שללו את עצם ההלכה אלא רק הקלו בחלקים ממנה.

27עסקנו בטבול יום בנוגע לתרומה ולחולין, אבל טבול יום נחשב גם טומאה קלה שיש לה הלכות מיוחדות בתחומים שונים. נמנה שתיים מהן הנוגעות למשנתנו (נידה כאן)

281. "כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה לטמא אחד ולפסול אחד, חוץ מטבול יום. הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני" (פרה ח, ז). כאן טבול יום דינו חמור יותר: אם נגע במשקי תרומה הפך אותם לאב הטומאה (ל"תחילה"), והמשקים הללו מטמאים את התרומה, כלומר, "מטמאין שנים" (את הכיכר שנגעו בו המשקים ואת מה שנגע בכיכר), ומה שנגע בכיכר פוסל את מה שנגע בו.

292. טבול יום אינו מטמא במשא: "ומה אם אפר חטאת, שאין טבול יום מטמא במגע, הטמא מטמא במשא, בשר הקודש, שטבול יום מטמא במגע, אינו דין שיהא טמא מטמא במשא? ת"ל: אשר יגע – במגעו מטמא ואינו מטמא במשא" (ספרא, צו פרשה ט, א [לז ע"א]). 95 במבוא למסכת טבול יום נראה שהיו דעות חולקות, שלפיהן טבול יום איננו מטמא חטאת כלל.

303. טבול יום הוא מדברי סופרים אבל ספקו לחומרא, בניגוד לטומאת ידיים (טבול יום ב, ב).

31אם כן, בהלכות טבול יום מחלוקות רבות ומעמדו בהיררכיית הטומאות הרגילות אינו ברור. התפיסה הכללית היא שהוא טהור לחולין (ומעשר ראשון) ולמי חטאת אבל מטמא תרומה וקודש. הרקע הרֵאלי להלכות הוא המצב במקדש. אם כן, טבול יום אינו רק מעמד ביניים זמני (בין טומאה חלקית לטהרה מלאה) אלא מצב הלכתי (סטטוס) שיש לו הלכות משלו.­­

32הקשר בין יושבת על דם טוהר לבין טבול יום מופיע אצל מפרשי המשנה (רמב"ם, רע"ב ועוד). בנוגע לטבול/ת יום: "היתה טבולת יום מנערת את הקדרה בידים מסואבות וראתה משקין על ידיה, ספק מן הקדרה נתזו ספק שהקלח נגע בידיה – הירק פסול והקדרה טהורה" (טהרות ב, א), שכן טבול יום שני לטומאה, ולכן אין סיבה לאסור על האישה להערות את המים. היא אינה נוגעת במים עצמם, ואין חוששים שמא יש משקה טופח על גבי הכלי שייעשה בנגיעתה ראשון ויטמא את הכלי, שכן אין משקה הנפסל על ידי טבול יום מטמא את הכלי (טבול יום ב, א, ועוד).

33"וכן האשה שהיא טבולת יום לשה את העסה וקוצה לה חלה ומפרשתה ומנחתה בכפישה מצרית או בנחותא ומקפת וקורא לה שם, מפני שהיא שלישי, והשלישי טהור לחולין" (טבול יום ד, ב). עד כאן הכול מובן: המים הם שלישי לטומאה, ושלישי טהור בחולין. אבל בתרומה, גם שלישי טמא, ובקודש, גם רביעי טמא (חגיגה ג, ב; טהרות ב, א-ה).

34ברם בנוגע לשני לטומאה (זה מעמדו ההלכתי של טבול יום) שנינו: "הראשון והשני והשלישי שבקדש טמאין ומטמאין. הרביעי פוסל ולא מטמא, והחמישי נאכל בנזיד הקדש" (טהרות ב, ה). האישה היא שני לטומאה (לכל היותר) וטמאה לקודש. המים הם שלישי לטומאה, והקדרה, המצה או התבשיל רביעיים לטומאה.

35לכן מפרש הבבלי שהעראת מים אין בה נגיעה ולכן מותר לאישה להערות את המים. מבחינה מעשית, ההלכה בעייתית. מי שמערה את המים על בצק (למצות) או על גבי הבשר לפני הצלי (רע"ב) נוגע מן הסתם גם בבשר, וצריך אפוא להבין מן המשנה שמותר לאישה להערות מים ותו לא.

36נעיר עוד שלפי רבי אליעזר שם: "האוכל אוכל ראשון – ראשון; אוכל שני – שני; אוכל שלישי – שלישי. רבי יהושע אומר: האוכל אוכל ראשון ואוכל שני – שני; שלישי – שני לקדש ולא שני לתרומה בחולין שנעשו לטהרת תרומה" (טהרות ב, ב). שם מדובר בטומאת אוכלין ולא בטומאת מגע. כלומר, אוכל הטמא בטומאת "ולד הטומאה" (שני לטומאה) מטמא את אוכלו להיות שני לטומאה.

37במקרה של משנתנו (בנגיעה וכל הדעות) המים הם שני לטומאה, והאוכל שעליו נשפכו הוא שני או שלישי וצריך להיות אסור. להלן נחזור לניתוח הלכתי זה. 96 הכלל של שרשרת טומאות שהאחד מטמא את השני בדרגה יורדת הוא כלל תנאי שיש לו יוצאי דופן. ראו ידים ג, א (טרם נדפס) ופירושנו לה.

38עם זאת, גם בבבלי חסרה ההגדרה שאישה בדמי טוהר היא כטבולת יום. במבוא למסכת זו ולמסכת טבול יום כאחד הראינו שהפרשנות שלפיה היושבת בדמי טוהר היא כטבולת יום היא בעצם החמרה. מהתורה משמע שהיא טהורה ורק אסור לה להיכנס למקדש, אבל חכמים החמירו בדינה.

39אפשר להסיק מהמשנה שאישה רגילה גם היא לא עירתה מים לפסח, שמא תיטמא. אמנם סתם אישה טהורה, אבל מכיוון שהיא עלולה להיטמא בזוב או בנידה הרחיקו אותה מהקודש. אישה שהיא בתקופת דמי טהרה בטוחה אפילו מחשש זה. בדרך זו, ההלכה פשוטה: האישה טהורה לצורך העראת מים לקודשים ונותנים לה להערות מים על בשר קרבן הפסח, כלומר, להכין (לשטוף) את בשר הפסח, הנאכל על טהרת הקודש. 97 ההדגשה היא על עבודה הנעשית במים, שהם מחולל טומאה ואף בבחינת "מכפיל טומאה". לפי הבבלי מדובר בחולין על טהרת הקודש, אבל כאמור, אם זו הלכה המיוחסת לבית שמאי ולבית הלל היא עוסקת בימי המקדש ובקרבן עצמו. מכיוון שמדובר ב"לראשונה", והשלב הבא הוא מחלוקת בית שמאי ובית הלל, יש לומר הדברים נאמרו בימי הבית ובקודשים ממש. אמנם האישה עצמה אינה יכולה לאכול בקודש עד שתקריב את קרבן היולדת (בתום ימי דמי הטהרה), אבל רשאית היא לבשל את הקודש 98 קרבן פסח נצלה, אבל יתר מרכיבי הסעודה בושלו. אפשר גם שהעראת המים היא ללישת המצות, אבל נאמר במפורש "פסח", וסתם "פסח" בלשון חכמים הוא קרבן פסח. אם כן, אי אפשר לפרש את ההעראה כדרך טיפול במצות אלא רק בבשר. רע"ב פירש ששטפו את הקרבן קודם הצלייה, אבל לשטיפת הבשר לא די בהעראה אלא יש צורך בשפיכה ממש. ההעראה נחוצה אפוא בעיקר לשטיפה קלה של הבשר לאחר הצלייה, להסרת חלקים מפוחמים. בלי שתיגע בו.

40חזרו לומר: הרי היא כמגע טמא מת לקדשין כדברי בית הלל – האות כ"ף משמשת להדגשה בלבד. מגע טמא מת הוא טומאה קלה (טומאת "הערב שמש" או "ולד הטומאה"). חכמים השתמשו בקטגוריה זו לקביעת דרישת טהרה שאינה עולה בקנה אחד עם המערכת המשפטית הלכידה. כשביקשו לטמא ולא הייתה סיבה לטומאה ישירה, הקלו וחייבו רק בטומאת מגע מת (ראו פירושנו לכלים ח, י; יח, ח). כמו מגע טמא מת מצינו גם טמא מגע מדרס וכיוצא באלו. רבי יוסי היה אחד התומכים בשיטת רבי אליעזר בטהרת חטאת, 99 "רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת ואת אפר החטאת ואת המזה מי חטאת" (תוספתא, פרה יא, ד [עמ' 639]. ראו פירושנו לפרה יא, ג). הלכה זו מנוגדת להלכות החמרה רבות במשנת פרה, והרחבנו בכך במבוא למסכת פרה. והתנגד לטומאת מגע מדרס. הוא טען: "וכי באיזה מדרס נגע זה? אלא אם כן נגע בו הזב, טמא במגע הזב" (כלים כז, ט). רבי יוסי הילך כאן בשיטת בית שמאי, שנמנעו מהחמרות לא לכידות מבחינה משפטית. בית הלל החמירו ללא כל סיבה משפטית, וקבעו שהיושבת בדמי טוהר טמאה כמגע טמא מת ואסור לה לגעת בקודשים, וודאי לא במים של קודשים, שהרי הזהירות הנדרשת בנוזלים (לח) גבוהה מזו הנדרשת ביבש.

41ההחמרה של בית הלל מההלכה הקדומה ("בראשונה") היא מסוג ההחמרות שאנו מכנים "החמרות לא משפטיות". היא סותרת את המבנה המשפטי, שהרי היא מרחיבה את איסור הנגיעה בקודש לטומאת משא. אחרי שהסברנו את ההלכה הקדומה מבחינה משפטית, אין מקום משפטי להחמרה של בית הלל וקל וחומר לא להחמרה של בית שמאי. לדעתנו יש כאן החמרה הנובעת מחרדת הטומאה ומתחושת הסיאוב מאישה שדם יוצא מאיברי הטומאה שלה.

42[ו]בית שמי אומרים – בעדי נוסח, משניים ברובם, 100 פד, ב4,וכן ו, שהוא כתב יד של הבבלי. וראו אפשטיין, מבוא, עמ' 1030, המראה שמילית זו נוספה ונחסרה בידי מעתיקים ואין ללמוד דבר מהופעתה או מהיעדרה. נוסף "אף" כטמא מת – לכאורה, לפי כל הסברינו לעיל, בית שמאי אמורים היו לדבוק בהלכה הקדומה, ולפיכך, היושבת בדמי טוהר טהורה. אולם כאן הם מחמירים מבית הלל ומהלכים בדרכם הלא לכידה מבחינה משפטית. אפשר שאלו תנאים שונים אליבא דבית שמאי ואפשר עוד יותר שהמגמה הלא משפטית איננה אחידה. בית שמאי אינם מחמירים מעבר למבנה ההלכתי, ואילו בנידה הם מחמירים. מרגע שהשכלנו להבין שאין כאן הנמקות משפטיות (בניגוד למקובל בעולמה של תורה שבעל פה) אל לנו לצפות למדיניות לכידה ועקיבה מבחינה משפטית. המילה "אף" עולה ויורדת בעדי הנוסח ולא תמיד יש לה משמעות. במקרה זה היא מתאימה.

43את הדין שלפיו אישה היושבת בדמי טהרתה היא בבחינת "טבול יום שלא העריב שמשו" (ומדובר כאן ב"יום ארוך" – עד תום ימי טהרתה 101 ראו ר"ש על המשנה. ) לומדים מהפסוק "בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה" (ויקרא י"ב, ד), ודרשו חכמים: " 'בכל קודש לא תגע' – לרבות התרומה". כלומר, היא אסורה מקל וחומר לגעת בקודש במשך כל ימי טהרתה (בבלי, יבמות עה ע"א).

44הסבר הראשונים, שדינה של היושבת בדמי טהרה הוא כדין טבול יום שלא העריב שמשו, 102 לכאורה היה מקום לטעון שהיא גם "מחוסר כיפורין". מחוסר כיפורין הוא מי שעוד לא השלים את טהרתו משום שעליו להביא קרבן בסוף טקסי הטהרה (מצורע, זב וכדומה). היולדת, גם היא צריכה להביא קרבן בסוף ימי הטוהר. אבל יש הבדל בינה לבין המצורע: על היולדת נאסר לבוא למקדש, אולם בסוף ימי הטהרה היא רשאית לעשות כן אף על פי שיש עליה חוב של קרבן חטאת. היולדת חייבת בקרבן אבל לא נאמר שהיא טמאה עד שתביאוֹ. החובה החלה עליה היא כמו החובה החלה על כל גבר או אישה החייבים חטאת ולא נקבע שהם טמאים עד שיביאו את הקרבן. לעומת זאת, אצל מצורע, זב וכדומה, הדין הוא שעד הבאת הקרבן טהרתם אינה מלאה. היינו, כטבולת יום, הטהורה לבעלה אבל מנוּעה להיכנס למקדש, יוצר תסבוכת הלכתית קשה. לכן פירשנו בשם הבבלי שהיא רק מערה את המים ואינה נוגעת באוכל עצמו. ברם המערה נושאת את המים וממילא המים נטמאים כאילו נגעה בהם. אבל צריך לדייק מהמשנה שמותר לה לערות ולא לנגוע בבשר עצמו.

45כל ההסבר הוא כדרכו של הבבלי: העמדת המחלוקת סביב נושא משפטי טכני: מה דינו של טבול יום. לדעתנו, מעצם השימוש במונח "בראשונה", כלומר, בראשונה היה מותר ואחר כך הדבר נאסר, ברור שמדובר בשינוי ובהחמרה (במקרה זה) לא מטעם הלכתי אלא מטעם אחר. לפי המערך ההלכתי שהצענו לעיל אין סיבה לאסור על עירוי המים, והמים בוודאי אינם מטמאים. הקביעה שהם מטמאים כמגע מת מופרזת. אפילו לשיטת רבי אליעזר, אם נפרשה על כל נגיעת טומאה (ולא רק על טומאת אוכלין), עדיין יולדת בדמי טוהר אינה כטמא מת. זו בעליל הפרזה, ובמקום שיש הפרזה מניחים אנו שהטעם אינו משפטי.

46אי אפשר לפרש את המשנה כעוסקת ב"חולין על טהרת הקודש" (כהצעת הבבלי לעיל), שאז אין הקפדה כמו בקודש ממש (הצעה זו עולה בבבלי ונדחית), שכן אלו ימי הבית, ובימי הבית "פסח" הוא קרבן פסח לכל דבר. אמנם היו בודדים ששמרו בחיי היומיום על טהרה כה גבוהה גם לאחר החורבן: "רבן גמליאל היה אוכל על טהרת חולין כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לקודש. אנקלוס הגר היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת" (תוספתא, חגיגה ג, ג), אבל משנתנו עוסקת כאמור בימי הבית.

47יתר על כן, בשום מקור תַנאי לא נכתב במפורש שיושבת על דם טוהר היא בגדר "טבול יום". 103 ראו עוד, ספרי זוטא ה, ב (עמ' 227), שם אפשר להבין שדין יולדת דומה לדינו של טבול יום. ברם אין זו הגדרה כללית אלא דיון בפרט מסוים אשר בו יש דמיון בין השניים. הגדרה כזאת נמצאת רק אגב הדיון בירושלמי: "מאי ולא טבולת יום היא? ואין טבול יום מעריב שמשו ואוכל?" (חגיגה ג, ג, עט ע"ג), וכאמור, גם אצל מפרשי הבבלי ובפסיקת הפוסקים בימי הביניים.

48בתורה נאמר: "ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה. בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה" (ויקרא י"ב, ד). היולדת אינה נמצאת בתוך ההיררכיה של הטומאות (ראשון, שני שלישי וכו'). באופן טבעי, האמוראים, שכבר הכירו את מעמד טבול היום, ניסו למקם את היולדת במרחב הלכתי זה (ירושלמי, חגיגה ג ג, עט ע"ב). ברם בספרות התנאית ובתורה, היולדת נמצאת במעמד משל עצמה: מותרת לבעלה ואסורה לגעת בקודש. חכמים דייקו שאסור לה לגעת אבל מותר לה לעשות זאת בעקיפין. אם כן, הבבלי, כרגיל, החמיר את ההלכה, ובמקרה זה, בנושא שלא היה מעשי בימיו.

49טענּו שיולדת אינה נחשבת בעיני חכמים טבול יום, וכעת עלינו לפרט ולנמק. ראשית, כאמור, בשום מקום לא נאמר שהיא כטבול יום. לפי שיטת חכמים, דין יולדת הוא דין תורה ודין טבול יום הוא גזרת חכמים. דין טבול יום מופיע כאמור בין שמונה עשר הדברים שנגזרו "בו ביום", וגם אם לא נכלל ברשימה, הוא מוגדר כדברי סופרים (ראו לעיל).

50אם כן, אין מחלוקת על חובת הקיום של איסורי טומאה בטבול יום, אבל בירושלמי רואים בכך הלכה מדברי סופרים וגם הבבלי מכיר בכך שכך אמרו תַנאים, ובגלל קושי טקסטואלי הוא מתרץ שזו הלכה "מדאורייתא". לשיטתנו אין כל סתירה בין ההנחה שהלכה מסוימת היא מדברי סופרים לכך שיש דרשות לאישושה. דרשות אלו אינן אלא אסמכתא לחיזוק ההלכה. לפיכך אנו מעדיפים את תפיסת הירושלמי. אם אכן הירושלמי צודק, עצם דין טבול יום תלוי במחלוקת בית שמאי ובית הלל. במסכת מצינו מחלוקות רבות שבהן לבית הלל דעה בנוגע לטבול יום. כלומר, הם לא שללו את עצם ההלכה אלא רק הקלו בחלקים ממנה. כפי שראינו, בהלכות טבול יום מחלוקות רבות. בכך דומות להלכות במשנה שלנו, ששונו והוחמרו. עם זאת, אנו מטילים ספק אם יולדת היא כטבול יום. בכלל, גזרת טבול יום טרם הוכרעה בשלב של "בראשונה" אלא רק במחלוקות בית שמאי ובית הלל. האיסור "בכל קדש לא תגע" הוא לאו כשלעצמו, וגם אם אין היולדת מטמאת את הקודש, יש בכך איסור ואולי גם מלקות.

51יש להדגיש שהאמוראים פירשו את "לא תגע" כאיסור אכילה (ירושלמי, פסחים ט ד, לו ע"ד; בבלי, יבמות עד ע"ב-עה ע"א; מכות יד ע"ב), אבל בבבלי מדובר גם בסתם נגיעה (זבחים לב ע"ב ועוד), ונראה שגם משנתנו מפרשת כך את המונח המקראי "נגע". משנתנו אינה עוסקת באכילה אלא בחשש נגיעה או אולי בטומאת משא (כאשר האישה נשאה את המים). ברם דווקא במשא, טבול יום אינו מטמא: "ומה אם אפר חטאת, שאין טבול יום מטמא במגע, הטמא מטמא במשא, בשר הקודש, שטבול יום מטמא במגע, אינו דין שיהא טמא מטמא במשא? ת"ל: אשר יגע – במגעו מטמא, ואינו מטמא במשא" (ספרא, צו פרשה ט, א [לז ע"א]). אם כן, מה החשש בהעראת המים? או שמשנתנו חולקת על המדרש, וראינו שאכן בנוגע לטבול יום ישנם מחלוקות רבות, או שיולדת איננה כטבול יום על כל פרטיו אלא דומה לו רק בחלק מההלכות.

52גם הקביעה "כטמא מת" אינה מדויקת. טמא מת צריך שבעת ימי טהרה והזיה, ויולדת אינה צריכה הזיה. ובכלל, למה שתהיה כטמא מת? לכל היותר היא זבה או נידה! כפי שראינו לעיל וסיכמנו במבוא, זו עדות נוספת לחוסר הדיוק ההלכתי שנוקטת המשנה. במשנה הבאה תובהר שוב דעת בית שמאי בעניין זה.