משנת ארץ ישראל על משנה נדה ב:ב

1נימצא על שלו – העד שלו מוכתם בדם לאחר התשמיש, ויש להניח שדם זה נטף מהאישה, כלומר, בשעת התשמיש כבר הייתה עם כתם או עם דם וסת, טמאין – שניהם, היא כנידה, והוא כמי שבעל נידה כנאמר במפורש בויקרא טו, כד. שניהם שותפים למעשה האסור. לולא הייתה שותפה ללאו לא הייתה צריכה להביא קרבן.

2וחייבין בקורבן – הקרבן הוא קרבן חטאת של מי שעבר על לאו בשוגג (כמפורש בויקרא יח, יט; כ, יח), וכאן דינו כדין בועל נידה בשוגג, ודינה כדין מקיימת יחסי אישות בעת נידתה בשוגג. ברור שהאיסור על האישה לשמש בעת נידתה חל עליה כמו עליו.

3לפי המשנה, הלאו חל על שני השותפים: על הגבר ועל האישה. הדבר מנוגד לדעה הרווחת בספרות חז"ל, שהאישה נחשבת פסיבית ואינה משתתפת בזיווג. בספרות התנאית עצמה ישנה מחלוקת בשאלה אם האישה מחויבת במצוות פרו ורבו (יבמות ו, ו, וראו פירושנו לה). אבל לאמוראים היה ברור שהמצווה חלה רק על האיש (יבמות סה ע"ב). בספרות הראשונים, ועוד יותר בספרות האחרונים, אומצה גישה זו. הראשונים שביקשו להקל על הזוג ולאפשר שימוש (מוגבל) באמצעי מניעה השתמשו בטיעון זה. כך מסביר המדרש שאסתר לא חטאה ב"נישואיה" לאחשוורוש משום שאישה היא "קרקע עולם" – אינה שותפה למעשה האישות ואינה אחראית לו (בבלי, סנהדרין עד ע"א). כן עולה מסוגיות נוספות. משנתנו סבורה שהאישה שותפה לחטא ואחראית לו. כך גם משנת יבמות ו, א, העוסקת בשגגה או באונס שלה ושלו באותה רמת חיוב. לא נרחיב בדיון על התפיסה הרואה באישה שותפה משנית או פסיבית. נסתפק בכך שמשנתנו מציגה תמונת עולם אחרת, שוויונית הרבה יותר. הוא הדין בתוספתא, נידה ב, ו (עמ' 642). התוספתא עצמה מביעה עמדה שוויונית כלפי האישה, אבל היא פורשה בתלמוד הבבלי 14 "שלש נשים משמשות במוך: קטנה, מעוברת ומניקה [...] שהיה ר' מאיר אומר: כל עשרים וארבעה חדש דש מבפנים וזורה מבחוץ, וחכמים אומרים: משמש כדרכו והמקום משמר עליו, שנ'[אמר]: שומר פתאים ה' " (תוספתא, נידה ב, ו [עמ' 642]). אם כן, האישה רשאית להשתמש באמצעי מניעה, והגבר, באמצעי מניעה אחר. "משמשות במוך" היא שיטה אפשרית אחת מתוך שיטות מותרות. אבל הבבלי הבין שרק לאישה מותר להשתמש באמצעי מניעה. ראו בבלי, יבמות סה ע"ב (ופירושנו ליבמות ו, ו), והשוו בבלי, יבמות יב ע"ב; כתובות לט ע"ב; יבמות ק ע"ב; נידה מה ע"א. אם כן, את התוספתא ראוי לפרש גם ללא תפיסת האישה כפסיבית, ומדובר באמצעי מניעה שהאישה משתמשת בו, והוא הדין לאמצעי מניעה שהגבר משתמש בו. אבל הבבלי קשר את הברייתא לתפיסה שלפיה האישה פסיבית, ואחריו הילכה כמובן הפסיקה היהודית לדורותיה. מעט מהמקורות המדגישים שרק גבר אסור בהוצאת זרע לבטלה ולא האישה הובאו לעיל בפירושנו למשנה א (אגב הדיון במונח "אישה מרגשת"). כאילו היא מבוססת על ההנחה שרק האיש מצווה על איסור הוצאת זרע לבטלה. איסור זה הוא תוצאת מצוות פרו ורבו. 15 חז"ל החמירו מאוד ביחסם לאיסור הוצאת זרע לבטלה. המונח בבלי בלבד, אולם גם חכמי ארץ ישראל היו שותפים לאיסור. ראו בראשית רבה פרשה פה, מהד' תיאודור-אלבק עמ' 139.

4נימצא על שלה איוותיאוס – בדפוס: "אותיוס". המילה כתובה בשלל צורות: איתיוס ( א Yevr. III B 262), וותיוס (פרמא 3173), אותיוס ( ף פרמא 2596 ; ג2 Ox heb. e.73/78 כבכ"י ק, ותוקן מ"אפווס"), אביתוס ( ל ) . בירושלמי: היותיאוס. בעל פירוש הגאונים (עמ' 110) טען שהיא מיוונית, ופירושה: לאלתר, ואפשטיין פירש שהיא המילה έυθτές (éythtés), שמשמעה: מיד. 16 וכן דעתו של שפרבר, יוונית, עמ' 57 מס' 19. קרויס במילונו גוזר אותה מ-εúτεως (euteos), 17 קרויס, קדמוניות התלמוד ב, עמ' 16, תרגם לאותה מילה אשר לה תרגם אפשטיין, וכן תרגם קוהוט, ערוך השלם, ערך אוותיאוס, עמ' מח. שגם היא משמעה: מיד, והיא באה בניגוד ל"אחר זמן" דלהלן.

5טמאין וחייבין בקורבן – משום ששימשו יחדיו בעודה נידה.

6נימצא על שלה לאחר זמן, טמאין בספק – שמא הדם היה כבר בעת התשמיש או שבא לאחריו (או בעקבותיו), ופטורין מן הקורבן – אין מביאים קרבן חטאת מספק (אבל מביאים אשם תלוי, וראו משנה ג להלן).