משנת ארץ ישראל על משנה נדה ב:ג

1אי זה הוא לאחר זמן? כדי שתרד מן המיטה ותדיח את פניה – "פניה" כאן הם פנים של מטה. אם שהה זמן זה ונתגלה כתם, יש רק חשש שמא היה שם קודם.

2ואחר כך – נתגלה לאחר יותר משיעור הדחת בית הסתרים, מטמא מעת לעת – כפשוטו משנתנו כדעת האומר שמטמאת מעת לעת, וכאמור במשנה א בפרק הראשון, מחלוקת על שיעור הטומאה למפרע. הדעה "מעת לעת" אינה מופיעה במפורש במשנה, אולם שחזרנו את קיומה, וזו עדות לכך. אבל הירושלמי פירש: "דברי חכמים שהן בשיטת רבי מאיר. רבי יוחנן אמר: חכמים ממש" (נידה ב ג, מט ע"ד). "מעת לעת" של משנתנו הוא כדעת חכמים במשנה א בפרק א, וסתם משנה הם דברי רבי מאיר, שהאישה טמאה למפרע לזמן הקצר ביותר, מעת לעת או מפקידה לפקידה. הפירוש בירושלמי נובע כנראה מכך שהירושלמי לא הכיר את הדעה "מעת" לעת" סתם, שהרי אינה מפורשת. אגב כך שומעים אנו שלדעת רבי יוחנן, חכמים במשנה א הם חכמים, ולא רבי מאיר.

3ואינה מטמא את בועלה – במשנה לעיל נאמר ששני בני הזוג אינם חייבים קרבן, אבל האישה ודאי טמאה, שכן הכתם מעיד עליה שהיא זבה או נידה. הבעל, לעומת זאת, אינו טמא משום שייתכן שהכתם בא לאחר מעשה האישות.

4רבי עקיבה אומר – בדפוס ובמעט כתבי יד ( ה 113 ; ו 127 ) נוסף: "אף" מטמא את בועלה 18 כל המשפט חסר ב-מ (מינכן 95), כנראה השמטה מחמת הדומות, וכן החסיר סופר כ"י המאירי. – כשגזרו שהאישה מטמאת טהרות מעת לעת למפרע גזרו גם שהיא מטמאה את בועלה, שמא בעלה בהיותה טמאה, 19 רש"י, יומא ו ע"א, ד"ה כמאן כרבי עקיבא. ומודים חכמים לרבי עקיבה 20 בכמה עדי נוסח: "אף מודים חכמים" (ג2, ג3, ו, ר). ברוֹאָה כתם שהיא מטמא את בועלה – הכתם מלמד שהאישה נטמאה בעבר, וגם חכמים יודו שיש חשש שהאישה טימאה את בעלה. בתוספתא שנינו: "אחר זמן שאמרו, אחר זמן לקינוח ולא אחר זמן לבדיקה. אחר זמן כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה – פירשו רבי אלעזר ברבי צדוק: כדי שתושיט ידיה ותטול העד מתחת הכר או מתחת הדלוסקוס" (נידה ג, ו [עמ' 643]). אחר זמן אינו משך זמן מסוים כי אם כדי ביצוע הפעולה. לא בדיקה, אלא קינוח וניקוי, והמשנה עוסקת במקרה שבו לאחר הניקוי התגלה דם.

5התוספתא ממשיכה: "תוך זמן הזה – טומאה ספק, ופטורין מן הקרבן וחייבין באשם תלוי; אחר הזמן הזה – רבי יהודה בנו של רבן יוחנן בן זכאי אומר: בועלה נכנס ומקטיר להיכל" (שם, ז [עמ' 643]). לכאורה, הרישא של התוספתא אינו חולק על המשנה, ומסביר את טיב הקרבן. לפי המשנה אין מביאים קרבן חטאת עקב הספק, והתוספתא מסבירה שאמנם אין מביאים קרבן חטאת על ספק, אבל מביאים קרבן אשם תלוי. כך משתמע גם מהסבר המצטט את התוספתא בסגנון שונה (ירושלמי, נידה ב ג, מט ע"ד. וראו תוספות, נידה יד ע"ב, ד"ה בעינן). 21 וכן דעת רע"ב ומלאכת שלמה. אבל בסוגיה הקצרה בבבלי (נידה יד ע"ב, רש"י ד"ה בעינן) משמע שהתוספתא והמשנה חלוקות בשאלה אם צריך להביא אשם תלוי או שניהם פטורים מקרבן. כפי ששנינו: "אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש ואין מביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש. אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנידה ומביאין אשם תלוי על עשה ועל (ש)לא תעשה שבנידה. אי זו היא מצות עשה שבנידה? פרוֹש מן הנידה. ומצות בל תעשה? אל תבא אל הנידה" (הוריות ב, ה).

6בשני המקרים, הטומאה היא מִספק, אבל במקרה הראשון הספק קרוב ומביאים קרבן (לדעת התוספתא), ובמקרה השני הספק רחוק יותר ולכן אין מביאים קרבן (לפי המשנה). רבי יהודה בנו של רבן יוחנן בן זכאי מוסיף שהבעל (אם הוא כוהן) ראוי להכנס להיכל ולהקטיר קטורת. זהו ביטוי המדגיש שהבעל טהור לכל דבר, אף לטהרת הקודש, ואינו טמא אפילו מספק (ראו כלים א, ט). בנו של רבן יוחנן בן זכאי אינו מוכר ממקורות אחרים, אבל הוא הקדום ביותר במחלוקת זו, והדעה הקדומה מקלה ביותר.

7נתגלה דם לאחר בעילה

8דומה שיש להבין את ההבדל בין הרישא (מיד) לסיפא (לאחר זמן) לפי ההבחנה שהצענו ברמת הספק. לכך אין ביטוי בספרות חז"ל במקבילות. ספק הוא מצב קבוע של היעדר ודאות, ובדרך כלל אין בודקים מה רמת הספק ומה הסבירות שבכל מקרה. כך מבחינת הניסוח המשפטי. אבל דווקא בדיני טומאה בכלל, וטומאה למפרע בפרט, מצינו גישה זו, הבוחנת מה הסבירות והאם אפשר להסביר את אשר אירע כך שלא הייתה שם טומאה (ראו פירושנו לטהרות ג, ח והסיכום בסוף הפרק שם). להבחנה מעשית זו אין בדרך כלל הד בחקיקה המופשטת במשנה, אך היא אופיינית להלכה חיה, הנתקלת בשאלות ובמצבים משתנים; הדרך האחרת היא שחכמים רואים בכך מעין מזיד. הזוג צריך היה לבדוק את עצמו מיד. מכיוון שלא עשה כן, אין כאן היעלם ידיעה אלא מזיד, ועל כך אין מקריבים קרבן, שכן אין לכך כפרה. להערכתנו, הפירוש הראשון נכון, לפחות לפי התוספתא, המציעה לבעל דרך לרצות את בורא העולם, אם כי לא בקרבן רשמי ו"הלכתי" אלא בנדבה. חשוב לציין שדרך זו מוצעת לבעל ולא לאישה, ולא ברור אם הבעל מכפר על מעשה שניהם או שלאישה אין דרך כפרה. כך או כך, המשנה מתארת אותה כאחראית על הבדיקות ועל ההכנות, אך בהגיע מועד הכפרה, העיסוק בה נדחק ורק הבעל מופיע.

9בתוספתא ובמשנה שציטטנו ישנן שתי הגדרות ל"לאחר זמן". גם בבבלי (נידה יד ע"ב-טו ע"א), לפי הצעה אחת, הן מוצגות כמחלוקת, אבל מובאת גם הצעה שנייה, ששני השיעורים קרובים. משך הזמן דומה, ומוצעות שתי צורות מדידה. כמו במקרים רבים אחרים של מחלוקת בשיעורים, "קרובים דבריהם להיות שווים". כל חכם הציע שיעור משלו בבית מדרשו, ולא פליגי.

10עוד מצוטט בבבלי שם: "הכי קאמר: איזהו אחר זמן? כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עֵד ותבדוק בו. וכדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה, מחלוקת רבי עקיבא וחכמים. והא 'אחר כך' קתני! הכי קאמר: וזהו 'אחר כך' שנחלקו רבי עקיבא וחכמים" (נידה יד ע"ב). אם כן, הבבלי מפרש את דעת חכמים כקרובה לדעת רבי עקיבא, וכל המחלוקת היא על משך הזמן. אם עבר זמן קצר, חכמים יסכימו שהבעל טמא; אם עבר זמן רב, הוא טהור. אין זה פשט המשנה אלא ניסיון לדחות את דברי חכמים ממסורת ההלכה ולאחד את התוספתא עם המשנה. עמדתם של חכמים סובלת מחוסר לכידות משפטית מ"מה נפשך": אם האישה טמאה למפרע (מעת לעת), הבעל טמא; אם הבעל טהור, גם היא צריכה להיות טהורה עד לזמן שבו התגלה הדם. פסיקת חכמים בלתי אחידה מאפיינת אפוא מצבים של פשרה וספק מציאותי. ההלכה המאוחרת העדיפה את התוספתא, האחידה יותר מבחינה משפטית, כפי שהסברנו גם את גוף המשנה לעיל. במבוא למסכת הדגשנו שמחלוקות המושפעות מפשרות וממציאות משתנה מאפיינות הלכה חיה הנשמרת במציאות (ולא בקלות).

11בבבלי מופיעה מסורת שלישית על טיב המחלוקת: "מיתיבי: איזהו אחר זמן? דבר זה שאל רבי אלעזר ברבי צדוק לפני חכמים באושא, ואמר להם: שמא כרבי עקיבא אתם אומרים, שמטמאה את בועלה? אמרו לו: לא שמענו. אמר להם, כך פרשו חכמים ביבנה: לא שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה – תוך זמן הוא זה, וטמאין מספק ופטורין מקרבן וחייבין באשם תלוי. שהתה כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה – אחר הזמן הוא זה, וכן כששהתה מעת לעת ומפקידה לפקידה" (בבלי, נידה יד ע"ב-טו ע"א). ברייתא זו מציגה את הלכת המשנה והתוספתא לפי פירוש ה"הכי קאמר", אבל בסגנון חי של בירור בן דור יבנה. אין זה פשט המשנה, או אולי זהו הנוסח המקורי שלה, אבל משנתנו נערכה במגמה שונה, וכן התוספתא. אולי אי אפשר להכריע מהו הנוסח הקדום, אבל ברור שלפנינו שתי גישות לשאלה ההלכתית, 22 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 669-668. ואף דוגמה נאה לשינוי עריכה המאפשר הצגה של גישה הלכתית שונה.