משנת ארץ ישראל על משנה נדה ב:ד

1כל הנשים בחזקת טה(ו)רה לבעליהן – הן בחזקת טהרה משום שהאישה מוחזקת אחראית על בירור מצבה. היא נתפסת כאחראית על גופה, ולכן הבעל משוחרר משאלות הלכתיות. 23 בשאלת אחריות האישה עסקנו במבוא למסכת. הבאין מן הדרך , נשיהם להם בחזקת טה(ו)רה – משפט זה חוזר לכאורה על קודמו, ואכן, שני התלמודים מתקשים בהבנת המשנה, ונברר זאת להלן. כל אישה היא בחזקת טהרה, והבעל אינו צריך לשאול אותה מה מצבה. כפשוטם של דברים, כשהבעל בא מהדרך הוא מוצאה ישנה והוא חפץ לשכב לידה ואולי גם רוצה לעשות בה מעשה. חכמים אינם תובעים ממנו לברר את מצבה ההלכתי, והוא רשאי לסמוך על התנהגותה: אם לא עצרה אותו, היא כשרה. המשנה נקטה דוגמה של בא מן הדרך משום שאז הבעל אינו יכול לברר עם אשתו מראש מה מצבה, אבל הוא תאב לדבר, ואין דורשים ממנו לברר בירורים נוספים. בתוספתא מופיעה הגבלה ראשונה: "במה דברים אמורים? בזמן שהניחהּ טהורה. אבל הניחהּ טמאה – הרי היא בחזקת טמאה עד שתאמר טהורה אני לך" (נידה ג, ח [עמ' 643]). 24 לפי הירושלמי, נידה ב ד, נ ע"א. ראו ליברמן, תוספת ראשונים, עמ' 263-262. אם כן, חזקת הטהרה היא רק אם האישה הייתה קודם לכן טהורה. לדעת הירושלמי (נידה ב ד, נ ע"א), התוספתא רואה את חזקת הטהרה של האישה כתקפה גם במקרה שבו האיש יצא למסעו זמן רב ("אמר ר' יוחנן: שונה אני, אפילו לאחר שלש שנים מותר") קודם לכן. אף שמן הסתם האישה נטמאה בינתיים, יש לסמוך על כך שהיא גם נטהרה. התוספתא חולקת על המשנה. מבחינה הלכתית שתי הקביעות סותרות זו את זו: המשנה מורה על אמון ועל היעדר חובה לבירור נוסף, והתוספתא מורה על חשדנות ועל צורך לברר. מבחינה חברתית, שני המקורות משקפים גישות דתיות שונות. המשנה משדרת ביטחון באישה, שאם יהיה צורך בכך היא תזהיר את הבעל, וסתם אישה כשרה עד שיוכח אחרת; התוספתא משקפת חרדת טומאה ואולי גם חשד באישה. רק כאשר הבעל בסביבה היא מקפידה על קיום המצווה. ייתכן שהמשנה משקפת חברה אשר בה נשים שבעליהן נסעו למרחק נמנעו מלטבול. כלומר, ניהלו את חיי היומיום בבית בטומאה.

2שני התלמודים שואלים מדוע המשנה צריכה לכפול את דבריה. לכאורה, המשפט הראשון מייתר את השני. לדעת הבבלי (נידה טו ע"א) ישנו צורך בהכפלה משום שלולא הייתה היינו סבורים שרק כשבעלה נמצא בעיר האישה נזהרת, שכן היא יודעת שבעלה עשוי להיזקק לה, אבל כשאינו נמצא, נחשוש להיעדר מוטיבציה לבדיקה. לכן באה ההכפלה, ללמדנו שגם במקרה זה היא טהורה. הירושלמי (נ ע"א) מדגיש שבדרך כלל, כשהבעל חוזר מעבודתו הוא יכול לברר עם אשתו מה מצבה או שהתנהגותה כבר תשדר את העובדה שהיא טמאה. אבל אם בא מהדרך והיא ישנה, הוא אינו יכול לברר עמה את מצבה. תירוץ זה נדחה, והירושלמי מסכם שאם הבעל נמצא, האישה אינה יכולה להטעותו, שכן עובדת טומאתה תתגלה במחזור הבא, ואם הבעל נעדר, הוא מאבד את שליטתו על זמני המחזור. לכל התירוצים משותפת המגמה למעט במשמעות ההיתר שברישא. נשים בחזקת טהרה, אבל רק כשמשגיחים עליהן. ובכלל, הבעל צריך להיות שותף לבדיקות ולספירות, ואם יש חשש שהאישה הגיעה לתקופת הווסת הקבועה (וסת משמעה תקופה קבועה של דימום), אזי על הבעל להשגיח על מצבה.

3לדעתנו, כל הפירושים הללו מייצגים גישה מאוחרת למשנה ויש בהם חזרה מהרוח שבמשנה. ברישא האישה נאמנה בלעדית, והבעל אינו מעורב בספירה או בהשגחה. היא הבודקת, היא השומרת והסופרת, והוא משוחרר מהבדיקה ומההתעסקות בנושא. בסיפא, התמונה מוקצנת יותר, וגם כשהבעל איננו, האישה נאמנה לחלוטין. מלכתחילה אין לדקדק בלשון המשנה ואפשר שהיא תחזור על עצמה, ולכן המשפט השני אינו מיותר, אבל מכל מקום המשנה מדגישה את ההיתר ואינה מצמצמת אותו.

4בירושלמי אנו מוצאים סדרת עמדות שכולן סותרות את המשנה שלפיה האישה בחזקת טהורה עד שתבדוק: " אבא בר ירמיה כהנו בשם שמואל: כל אשה שאין לה ווסת [אין זמן קבוע לווסתה, והיא עשויה להופיע בכל זמן שהוא] אסורה לביתה עד שעה שתבדוק" (נידה ב ד, נ ע"א). הפטור שנותנת המשנה לאישה לא להיבדק מוסב אל מקרה שבו הבעל בבית, ואשתו יכולה לומר לו אם נטמאה. לאחר מכן מסביר הירושלמי את מימרתו של שמואל כטוענת שהצורך לבדוק קיים רק אם הבעל מצא את אשתו ערה, אבל אם מצאהּ ישנה אינו צריך להעירה כדי שתבדוק עצמה. לבסוף הוא מתרץ שלפי שמואל, נאמנותה של האישה עומדת לה רק אם הניחהּ בחזקת טהרה. 25 הסבר זה קשה, שכן מדובר גם בנסיעה ארוכה, והרי עבר זמן רב, וסביר להניח שבינתיים נטמאה כמה וכמה פעמים. הירושלמי מקצין אפוא את החששות של התוספתא, ולמעשה מביא עמדות סותרות את זו של המשנה (דברי שמואל) ומוצאת לה הסבר דחוק כדי שלא תסתור אותה. 26 ראו מוסקוביץ, הטרמינולוגיה, עמ' 528, הערה 61; עמ' 610, הערה 298.

5עוד מסיק רבי חנינה: "זאת אומרת שאסור לאשה לשהות בטומאתה" (שם). במבוא למסכת עסקנו במימרה זו ובמגמותיה. בבבלי מופיעה ברייתא דומה, העוסקת ב"חמרין ופועלין והבאין מבית האבל ומבית המשתה – נשיהם להם בחזקת טהרה, ובאין ושוהין עמהם, בין ישנות בין ערות" (נידה יב ע"א), וגם בה חוזרות אותן הגבלות שהופיעו בתוספתא ("הניחה בחזקת טהרה"), ואף מסופר שהלכה למעשה נהגו חכמי בבל המחמירים לסמוך על נשותיהם. 27 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 918; הנ"ל, מחקרים, ב, עמ' 264. יש כאן הבעת אמון באישה מחד גיסא, וגלגול כל נטל הטהרה אליה מאידך גיסא.

6עם כל זאת, פירושי האמוראים מסבים את הדיון ממעמד האישה לעבר אמינותהּ. אין במקורות ביטוי לחשש מאמינותה של עדות האישה, ולכן אין כל ייחוד בבא מהדרך. ייתכן שאפשר לראות במשנה היבט נוסף מעבר לנאמנות האישה. החידוש במשנה הוא בהבנתה כפשוטה. הבעל הבא מהדרך והאישה ששהתה לבדה תאבים לדבר, וחכמים מאפשרים להם להתייחד למרות החששות וללא בדיקות נוספות. אם יש לאישה דם, ודאי היא טמאה, אבל בכל מקרי הספק ובמקרים של היעדר בדיקה היא בחזקת טהרה. אכן אין להלכה הצדקה משפטית-הלכתית, ולכן בתוספתא ובספרות האמוראית היא מצומצמת וממוקדת מבחינה משפטית. אולם התַנאים העדיפו לשמר את רגע הפגישה והקלו בדיני הטומאה כדי לא לפגוע בזוגיות המתחדשת. יש בהלכה זו ביטוי להיררכיה של הלכות: טומאת הנידה – למרות חומרתה ולמרות חרדת הטומאה – נדחית מפני שמחת המפגש וצורכי הזוגיות. לא זה הזמן לדקדק דקדוקי ספק. בכך מדרגים חכמים את חשש הטומאה במקום מעט נמוך מצורכי הזוגיות. מעבר לכך יש כאן מסר שלפיו חומרות נידה הן חומרות כמו חומרות הלכתיות אחרות והן חלק מהיררכיה של איסורים ומצוות ולא הלכה בפני עצמה החובקת הכול וחונקת כל חריגה. חכמים משדרים מסר של מערך הלכתי רגיל, בעל אופי טכני, ללא חרדה ואימה מהטומאה. במבוא למסכת הרחבנו בכך.

7כמובן, אם האישה מקיימת משטר סדיר של בדיקות (פעמיים ביום) אין כל חידוש בהלכה. כל ההלכה באה על רקע מצב חברתי שבו אין נהוגות בדיקות תכופות. חכמים מנסים להחדיר את הצורך בבדיקות לפני תשמיש המיטה, אבל מוותרים עליהן בשל חדוות המפגש.

8הפִסקה השנייה של המשנה עוסקת בעניין אחר: בבעל ואישה המקיימים יחסי אישות כמה פעמים בלילה.

9בית שמי אומרים: צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש – לפני כל פעילות מינית ואחריה צריכים בני הזוג (האישה) לבדוק את עצמם, 28 יש שפירשו שהעדים הם לבעל ולאישה, לבדיקה לאחר המעשה. ראו מאירי על משנתנו, עמ' 60; רמב"ן על בבלי, נידה טו ע"א; אלבק על משנתנו. והעדים עצמם נבדקים למחרת לאור היום, או תשמיש לאור הנר – אגב דיון זה אנו שומעים פתרון אחר, והוא, שימוש לאור הנר. יש לזכור שהבית היה חשוך לחלוטין ואי אפשר היה לראות אם יש כתם דם. הנר סיפק אור מועט ואִפשר לבדוק את המצב. [ ו ] בית הלל אומרים: דייה שני עדים כל הלילה – בית הלל אינם מצריכים אלא בדיקת עדים לאור היום. אין במשנה התייחסות לשאלת קיום היחסים לאור הנר, אף על פי שמבחינה עקרונית אפשר להדליק את הנר לאחר קיום יחסי האישות. בספרות האמוראים, שימוש לאור הנר נחשב בעייתי מבחינת צניעות. האידֵאל של חכמים הוא שמעשה האישות ייעשה ללא ראייה, ובחושך. קשה לדעת אם יש כאן תפיסה של צניעות מוחלטת או שמא ההגבלות מושפעות מתנאי הבית. הבית היה בדרך כלל חדר אחד, וממילא, בשעות היום והלילה היו בחדר גם ילדים ואולי קרובי משפחה; סיבה נוספת לאיסור ה"שימוש" באור היא התנגדותם של אמוראים לקיום מעשי אישות ביום (נידה טז ע"ב-יז ע"א). 29 וכעין זה גם בבבלי, ביצה כב ע"א; ירושלמי, נידה ב ד, מט ע"ד; פסחים ד ד, לא ע"ד. בספרות הראשונים ישנו דיון בשאלה אם הדבר אסור או מסוכן או אולי נחשב רק נוהג מגונה (וביזוי האישה). בספרות התנאים אין אמירה ברורה בנוגע לכך. 30 נוהג ההדלקה הנזכר בפסחים ד, ד עוסק בעניין אחר, ראו פירושנו למשנה שם. הירושלמי על אתר מקשה ממשנתנו, ומתקן שתשמש בחושך ותבדוק לאור הנר (נידה ב ד, נ ע"א). משנתנו אינה עוסקת כלל בשאלת השימוש לאור הנר ואינה נכנסת לדיון זה, והתלמודים ברגישותם לנושא הדגישו שאפשר לפרש את המשנה כך שהשימוש אינו לאור הנר. 31 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 485. הוא הדין בשימוש כמה פעמים בלילה. בבבלי יש הסתייגות גם מכך, אבל בצדק הוא מסיק שהמשנה אינה עוסקת בהערכת המעשה אלא בפרטים טכניים.

10בבבלי נמשך הוויכוח בין התנאים: "תניא, אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, ליחוש שמא תראה טיפת דם כחרדל בביאה ראשונה ותחפנה שכבת זרע בביאה שניה! אמרו להם בית הלל: אף לדבריכם, ליחוש עד שהרוק בתוך הפה (לשון נקייה לדם שבתוך הרחם), שמא נימוק והולך לו! אמרו להם: לפי שאינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק שתי פעמים. תניא, אמר רבי יהושע: רואה אני את דברי בית שמאי. אמרו לו תלמידיו: רבי, כמה הארכת עלינו! אמר להם: מוטב שאאריך עליכם בעולם הזה כדי שיאריכו ימיכם לעולם הבא" (נידה טז ע"ב). רבי יהושע הוביל כנראה את הלימוד, ותלמידיו מתלוננים שאם אכן לדעתו ההלכה כבית שמאי, למה לו "להטריד" את התלמידים בדעתם של בית הלל?