משנת ארץ ישראל על משנה נדה ב:ה

1משל משלו חכמים באשה: החדר [ ו ] הפרוזדור והעלייה. דם החדר טמא. נימצא בפרוזדור, ספיקו טמא, שחזקתו מן המקור – למשנה שני חלקים. האחד הלכתי – איזה דם הוא דם טמא, בהתאם למקורו האנטומי; השני – המשל הספרותי. במבוא למסכת הרחבנו בנושא זה של משלים במסכת נידה. משל דומה מבחינה ספרותית נמצא להלן ה, ז.

2המשנה מבחינה בין חדר לפרוזדור לפי דיניהם, ומזכירה את העלייה אך אינה אומרת מה דינה. התלמודים מבינים מהניסוח שדם העלייה טהור (ירושלמי, נידה ב ה, נ ע"א: "כיני מתניתא: דם החדר טמא ודם עלייה טהור"). 32 ועיינו בבלי, נידה יז ע"א. זו גרסת המשנה בבבלי בדפוסים המאוחרים, כנראה על פי הגהות המהרש"ל לנידה יז ע"ב, וכן גרסו שם תוספות, ד"ה דם העלייה, והמאירי על בבלי, נידה יז ע"א. ראו עוד, פרויס, רפואה, עמ' 486-485.

3נשאלת השאלה מה מצאו חכמים לקרוא למקומות השונים במערכת המין הנקבית בשם חדר, פרוזדור ועלייה. אפשר להבין שהפרוזדור הוא צוואר הרחם, שכן צוואר הרחם הוא הכניסה לרחם, כמו הפרוזדור לטרקלין, הוא האולם המרכזי. הרחם דומה לאולם המרכזי בבית. לפי ההקשר, ה"עלייה" היא ה"נרתיק", שדמה טהור (ראו נספח רפואי, סעיף 11). 33 אולם ראו דברי הרמב"ם בפירושו למשנה. בספרות המחקר עלו כמה הצעות לזיהוי העלייה. חוקרים חיפשו איבר שהוא מעל החדר והפרוזדור, ובפועל אין איבר כזה שאליו יכולים היו הדברים להתייחס, לא למעלה (במעלה גוף האדם) ולא לידו (למעלה בעת השכיבה). ראו פרויס, רפואה, עמ' 172-171.

4בתוספתא מובא: "דם הנמצא בפרסדיר 34 הוא פרוזדורה, מיוונית, ומשמעו: מעבר צר. י' פרויס הציע הצעות מתוחכמות יותר. ראו פרויס, רפואה, עמ' 171. – שורפין עליו את התרומה וחייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו. והיוצא מן החדר, אם ידוע שדם מכה – טהור; ואם לאו – טמא. ספק דם החדר, ספק דם המכה – טמא. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר משום רבי מאיר: דם היוצא מן החדר, אף על פי שבידוע שדם המכה – טמא; ורבותינו אומרים: דם המכה – טהור" (נידה ג, ט [עמ' 644-643]). גם לפי התוספתא דם הפרוזדור והחדר מטמא לגמרי. המחלוקת היא על דם מכה. כלומר, אישה נחבלה, והדם יצא מהחדר. הדעה שלפיה דם המכה מטמא מעיד על פחדים ועל החמרות, ובעיקר על חוסר האונים להבחין בין הדמים השונים.

5בתוספתא להלן מופיעה התייחסות שונה מעט: "נאמנת אשה לומר: יש בי מכה מן המקור ואין בו מכה מן המקור, דברי רבי. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: דם היוצא מן החדר, אף על פי שבידוע שדם המכה – טמא; ורבותינו אמרו: דם המכה – טהור" (נידה ח, ג [עמ' 649]). לדעת רבי, אישה נאמנה להסביר את מקור הדם שלה, ולדעת רבי מאיר יש מחלוקת בדבר. ייתכן שהמשפט "רבותינו אמרו" הוא המשך דברי רבי מאיר (המוסר על מחלוקת) וייתכן שהוא עמדה בפני עצמה, כלומר, חזרה על דברי רבי (כך פירש כנראה הבבלי, נידה סו ע"א). 35 נוסח הברייתא בבבלי שונה בפרטי שמות הדוברים, ודברי רבותינו מופיעים כ"רבותינו העידו". מכל מקום ההכרה שדם מכה טהור ולא משנה מהיכן בא. דם מכה הוא גם דם מגיפה ובמשנת מכשירין ברור שהוא מטמא 36 ראו הדיון להלן ד, ג, שם הבאנו את התוספתא, נידה ה, ה (עמ' 645). . מהתוספתא (נידה ה, ה [עמ' 645] משמע שכך סברו בית שמאי ואיננו יודעים אם בנושא הזה חלקו בית הלל עליהם.

6מכל מקום עצם האבחנה שדם מכה טהור משקף תרבות של בדיקת דמים והקלה אפשרית תוך בדיקת הדם. כנראה ההלכה הקדומה או לפחות בית שמאי התנגדו לאבחנה זו מתוך ספק או מהחשש שקשה להבחין בין סוגי הדם השונים. במבוא למסכת עסקנו בחשיבותה המהפכנית של האבחנה בין סוגי הדמים.

7במשלים שבמסכת נידה עסקנו במבוא למסכת. המשל הנוכחי אינו ממש משל. אמנם מופיע הביטוי המפורש "משל משלו", אבל הצורה "משלו חכמים", כלומר, ייחוס המשל לחכמים, מופיעה עוד רק להלן במשנה ה, ז ובמדרש הנוגע גם הוא לנידה: "ואשה כי יזוב זוב דמה וגו' (ויקרא טו כה) – ילמדנו רבינו, מהו לנדה שתישן עם בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה במטה אחת, זה לצד אחד וזה לצד אחד? כך שנו רבותינו: אסור לשכב, שאין נותנין פרצה לפני הכשר וכל שכן לפני הגנב, שמשלו חכמים את הדבר כאש בנעורת" (תנחומא, בובר, מצורע יג). ההלכה עצמה תידון להלן, ובשלב זה נתרכז במשל. גם המשל שלנו, גם המשל שבמדרש וגם המשל שלהלן בפרק ה אינם משלים רגילים. אמנם מופיע שם המונח "משל", אבל אלו אינם סיפורים. המשל הרגיל מכיל סיפור שיש לו שני רובדי משמעות לפחות. המשל מביא בדרך כלל סיפור עממי קצר אך בנוי היטב, אשר בו מרכיב של היגיון מובהק, שבשלב הנמשל יש לו משמעות אחרת. שלושת המשלים הללו אין בהם סיפור, ולמעשה אינם משל אלא דימוי. חכמים מדמים את חלקי מערכת המין הנקבית לבית בהתאם לכינוי הרווח "בית" לבית הסתרים של האישה בפרט ולמערכת המין בכלל. 37 משמש לכך גם המונח "חדרי בטן" (משלי כ, כז; כ, ל, ועוד). במדרש נמשלים הנידה ובעלה לאש בנעורת, אך שוב חסר הסיפור בסגנון של "משלו משל לבעל הבית (מלך/עשיר/עני) שהייתה לו ערמת נעורת וקירב אליה את האש" וכן הלאה. אין כאן אפוא משל כי אם דימוי רגיל. במיוחד אמורים הדברים במשנתנו. כינוי חלקי מערכת המין הנקבית כחלקי הבית כשלעצמו אינו מוסיף מאומה על ההסבר, על התוכן או על המשמעות.

8ממשנתנו ברור שרק דם מהמקור מטמא, כלומר, דם המופרש מהרחם באופן פיזיולוגי, ולא דם מכה. במבוא למסכת הבאנו ראיות מספר לכך, וכן: " 'ממקור' – מלמד שכל דמים שהיא רואה אינן אילא מן המקור; 'דמיה' – מלמד שדמים הרבה טמאין בה: האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזג. בית שמי אומרים: אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי. בית הילל מטהרים" (ספרא, תזריע פרק ג, ו, נט ע"א), 38 הספרא מצטט בהמשך קטע מהמשנה הבאה, והחיבור בין שני הקטעים מלאכותי. אין להסיק מכאן בוודאות שהספרא תלוי במשנה. להפך, ייתכן שהספרא הוא המקור למשנה, ורשימת הדמים באמת אין לה השלכות הלכתיות, ובספרא היא מופיעה כפרט המסביר את המילה "דמים" (לשון רבים). העמדתה במשנה כמנותקת מהדרשה העניקה לרשימת הדמים משמעות הלכתית שלא הייתה לה במקור (בספרא), וראו במשנה הבאה. לדעת אפשטיין, מבוא, עמ' 733-729, הספרא השתמש במשנתו של רבי. זו גם דעת מלמד, היחס. רייכמן, הספרא והמשנה, הציע כיוון הפוך. לדעתו, המשנה השתמשה בספרא. לדעת כהנא, מדרשי תנאים, עמ' 86, הערה 396, דברי רייכמן אינם עומדים בפני הביקורת. הנושא מחייב בדיקה שיטתית. הנראה בעינינו הוא שגם אם משנתנו לא השתמשה בספרא כחיבור ערוך, בחלקים ממסכתנו היא נשענה על מדרש כתובים ערוך כלשהו לספר ויקרא (מהדורה קדומה של הספרא?), ולא נרחיב בכך. וכן: " 'והיא גלתה את מקור דמיה' – לימוד על הדמים, שאינן אילא מן המקור" (ספרא, פרשת זבים פרשה ד, ב, עח ע"א). כפי שכתבנו במבוא למסכת, ההלכה שלפיה רק דם מהמקור מטמא מאפשרת לטהר אישה ופותחת את הפתח לבדיקת הדם ולאבחונו אם הוא מהמקור אם לאו.