משנת ארץ ישראל על משנה נדה ב:ו

1חמשה דמים הן טמאין באשה – סוגי גוונים של דם. ההגדרה באה להבחין בין הפרשה בצבע האדום – צבעו הרגיל של הדם. צבע דם הנידה הוא כצבע כל דם אחר בגוף. במהלך הזרימה ותהליך החמצון משתנה מעט הגוון והופך כהה.

2והשחור – דם שלאחר זמן מהפרשתו מקבל גוון כהה, [ ו ] כקרן קורקום – ברוב עדי הנוסח: "כורקום"; 39 ב-א, פרמא 2596; פרמא 3173; רוסיה Yevr. III B 262; לו; heb. e.73/78. כן נראה בקטע T-S E1.147; וטיקן 110; וטיקן 113; וטיקן 127. בדפוס: "כרכום". בתרגום יונתן למשלי ז, יז מתורגם עץ או שיח האהלים כ"כורקמא". ה"אהלים" הם בארמית עץ בשם "אלוי". 40 פליקס, עצי בשמים, עמ' 31. עצתו של עץ זה כהה, אך אינה מייצרת צבע אדום. ברם יש להניח שהכוונה היא לצמח המכונה היום כרכום תרבות, Crocus Sativus, 41 ראו פליקס, הצומח והחי, עמ' 89. וכן בתרגום הסורי למשלי ז, יז. ראו סוקולוף, מילון סורית, עמ' 613 s.v שהוא "זעפרן" בערבית. לכרכום פרחים וצלקות שמהם מכינים את הצבעים צהוב ואדום בטכניקות עיבוד שונות 42 פרקר, ציבענים, עמ' 87-83. (איורים 4 א-ב). מצמחי הכרכום אפשר להפיק צבעי אדמדם וצהוב, תלוי במועד הוצאת הפרי ובדרכי עיבודו. הכתיב המקורי של המילה "כורקום" היה כנראה קורקוס.

3וכמימי אדמה – הכוונה היא ל מים שהשרו בהם אדמה, וכמזג – יין המזוג במים.

4בית שמי אומרים: אף כמימי תלתן – מים שהשרו בהם תלתן, וכמימי בשר צלי – מוהל היוצא מן הבשר הצלוי. צבעו חום אדמדם. [ ו ] בית הלל (אומרים) מטהרין – לדעתם, דם בצבע כזה אינו דם אלא הפרשה אחרת. המידע חוזר גם בספרא (תזריע פרק ג, א, נט ע"א), ללא ההמשך המובא במשנתנו.

5[ו]הירוק – הפרשה ירוקה, עקביה בן מהללאל (אומר) מטמא, וחכמים מטהרין – לחכמים לא היה ברור טיבה של הפרשה זו. ברור שאינה דם. ועקביא בן מהללאל מחמיר עקב אימת הטומאה.

6אמר רבי מאיר: אם אינו מטמא משם כתם – כחכמים, מטמא משם משקה – הוא מצטרף לשבעת המשקים, שאם נגעו בפרי הכשירוהו לקבל טומאה (מכשירין ו, ו). שבעת המשקים כוללים דם, ורבי מאיר אומר שלעניין זה, ההפרשה הירוקה היא כדם.

7רבי יוסה אומר: לא כך ולא כך – אין זה דם. הוא אינו מטמא ואינו מכשיר לקבל טומאה.

8משנה זו לכאורה אינה קשורה לקודמתה. יתר על כן, נשאלת השאלה למה חשוב להסביר את צבעי הדם. בהעמדת המשנה כמות שהיא משתמע שהדמים הללו מטמאים ושלדמים אחרים יש צבע שונה והם אינם מטמאים. מכאן פתח לבדיקת גוון הדם ואישור לטהרת האישה או לטומאתה. ברם נראה שבמקרה שלנו המשנה תלויה במדרש הספרא שציטטנו בפירוש המשנה הקודמת: " 'וטהרה' לאכול בזבחים, 'ממקור' – מלמד שכל דמים שהיא רואה אינן אלא מן המקור; 'דמיה' – מלמד שדמים הרבה טמאים בה: האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזג. בית שמאי אומרים: אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי. בית הלל מטהרים" (ספרא, תזריע פרק ג, ו, נט ע"א). בספרא, רשימת הדמים מופיעה כדי להסביר את המילה "דמיה". בהקשר של הספרא אין לה בהכרח משמעות הלכתית, ורק העמדתה במשנה כמנותקת מהדרשה העניקה לרשימת הדמים משמעות הלכתית שלא הייתה לה במקור (בספרא). ואכן, מבחינה רפואית אין לכל ההבחנות בין גווני הדם בסיס מדעי, כפי שהערנו במבוא למסכת. מבחינה רפואית, כל דמי האישה זהים. דם הוא דם ללא קשר לשאלה אם הוא דם מחזור או דם רגיל.

9כבר טען ר' רייכמן שהמשנה הכירה את הספרא והשתמשה בו. 43 רייכמן, הספרא והמשנה. כאמור, כהנא חולק על הטיעון המרכזי, שלפיו המשנה השתמשה בספרא. ייתכן שזוהי דרשה קדומה המעוגנת בלשון הפסוק, שעורך המשנה ניתק מלשון המקרא ועורך הספרא שמר על הקשר בינה לבין הפסוק שעליו נדרשה. אם כן, פרשנות המשנה כקטגוריה הלכתית, כמו צבעי הנגעים (נגעים א, א), אינה הכרחית (בלשון המעטה), ואפשר לראות בה פיתוח מדרשי בלבד. מכל מקום, גם אם משנתנו לא השתמשה בספרא כחיבור ערוך, נראה שהיא נשענה על מדרש כתובים ערוך כלשהו (מהדורה קדומה של הספרא?).

10אין צריך לומר שבפרשנות המסורתית ראו במשנה הלכה לכל דבר, והיא הבסיס לבדיקת צבעי הדם הנהוגה עד ימינו.