משנת ארץ ישראל על משנה נדה ב:ז

1במשנה זו מוסברים הצבעים שפורטו במשנה הקודמת, והיא השלב הבא שלה.

2אי זה הוא האדום? כדם המכה – כדם הרגיל והמוכר.

3השחור, כחרת – חרת הוא דיו שחור. את הדיו הכינו מבועת הצבע של דג הדיו.

4דיהא מיכן, טהור – חסר ברוב עדי הנוסח, אבל נמצא גם בתוספתא שנצטט להלן. בעדי הנוסח של המשנה בדפוס ובבבלי נידה יט ע"א 44 וכן במשנה בבבלי וטיקן 113; וטיקן 127; מינכן 95; נוסף ביד אחרת בווטיקן 111. זו גרסת התוספתא, נידה ג, יא (עמ' 644), וככל הנראה משם הגיעה למשנה שבבבלי. ראו בעל מלאכת שלמה על נידה ב, ו. בירושלמי, נידה ב ו, נ ע"א, ההוספה "הא עמוק מיכן טמא" נלמדת מדיוק של הירושלמי ואינה מובאת מהתוספתא. ושמא הירושלמי לא גרס כך בתוספתא? (חוץ מכ"י קופמן) 45 כ"י ק; א; פרמא 2596; פרמא 3173; לו; heb. e.73/78; yevr. III B 262. מופיע מאפיין נוסף או אחר: "העמוק מכן – טמא".

5וכקרן קורקום – בכל עדי הנוסח (מלבד כ"י ק ) ובדפוס: "כרכום".

6כברור שיש בו – כלומר, כמו צבע העלה, הצבע הבהיר והחזק שבכרכום, וכמימי אדמה מבקעת בית כרם – אדמה שנלקחה מבקעת בית הכרם, כל בקעות הגליל מורכבות מאדמת ''טרה רוסה" שצבעה אדום (איור 5).

7מיצף מים – נוטל אדמה בכלי ומציף עליה מים עד שיתערבבו היטב. לבוץ גוון אדום-חום.

8וכמזג – יין מזוג, שני חלקין מים ואחד יין מן היין השרוני – יין מזוג הנמזג משליש יין ושני שלישים מים, והצבע הוא של יין השרוני, המיוצר בשרון. השרון הוא או האזור שסביב קיסריה או שולי בקעת יבנאל, שם שכנה עיירה בשם שרונה 46 אווסביוס, מהדורת מלמד, מס' 888, מהדורת נוטלי ספראי, עמ' 152. (איור 6).

9קדמונינו לא שתו יין אלא לאחר שמזגוהו במים. בני התקופה שתו יין מהול ביחס של 1:2 או 1:3 – על כל כוס יין מזגו שתיים או שלוש כוסות מים. המזיגה נעשתה בשעת ההגשה. השותה החזיק את כוסו ובה קצת יין, והשמש (המשרת) מזג אליה מים, חמים או קרים, בהתאם לרצונו. 47 כגון פסיקתא רבתי, י, לה ע"א; בבלי, זבחים פב ע"א; שבת לח ע"ב. ראו עוד, מקבים ב, טו לט, ועוד. ראו גם עמר, "יין חי". כך מספרת משנת סוכה (ב, ט) על העבד שבא למזוג את הכוס, שהיא כלי קטן לשתייה, 48 בראנד, כלי חרס, עמ' רי-רכו. והאדון שפך עליו את המים מהקיתון 49 בראנד, שם, עמ' תקיח-תקכה. (איורים 7 א-ב).

10רשימת הצבעים במשנה נועדה מן הסתם לספק כלי לימוד לחכמים הרואים כתמים ולנשים המביאות את הכתמים אליהם. בתלמוד הבבלי מופיעה רשימה ארוכה של חכמים הרואים כתמים, ורשימה לא פחות מרשימה של חכמים שנמנעו מכך משום שסברו שאינם בקיאים בנושא או אולי מתוך הסתייגות שבצניעות. הקו הרשמי היה שחכמים אמורים לראות כתמים ושזהו אחד ה"שירותים" שהם מעניקים לציבור. ברם כמעט כל העדויות על ראיית כתמים בפועל בידי חכמים הן מבבל האמוראית וממדרשים בבליים. 50 בבלי, נידה כ ע"ב (סדרת מקרים), סד ע"ב; מגילה יג ע"ב, יד ע"א; בבא מציעא פד ע"ב. המקרים מיוחסים גם לחכמי ארץ ישראל, אבל רק בבבלי נשמרו סיפורים כאלה, וראו במבוא למסכת. העדויות ממקורות ארץ ישראל מעטות יותר, ואת רובן אפשר לפרש כפסק הלכה עקרוני ולא כבדיקה בפועל של כתם זה או אחר. הרחבנו בכך במבוא למסכת. לכאורה יש צורך בלוח צבעים שיסייע ללמוד את הנושא, אולם המשנה אינה מסייעת לכך. המילים "מי אדמה" אינן מגדירות את הצבע המדויק, שכן חסרות בהן הן הגדרת האדמה הן הגדרת היחס הכמותי בין המים לאדמה. גם צבע היין אינו מוגדר, ותלוי בטיב היין. לכרכום סדרת צבעים, מצהוב כהה לאדום כהה, ושוב אין במשנה הגדרה מספקת.

11בתוספתא אנו פוגשים סדרת הגדרות ממוקדות יותר: "שחור – כחרת. עמוק מכאן – טמא. דיהה מכאן, ואפילו (ככותל) [ככחול] 51 בדפוס: "ככותל", אבל ראו ליברמן, תוספת ראשונים, עמ' 263. – טהור. לא מתחלת בריתו הוא משחיר, אלא שנעקר המשחיר. למה זה דומה? לדם מכה, שמשנעקר הוא משחיר, זו קרן כרכום כברור שיש בו, בעליון ולא (ולא) בתחתון. בלח ולא ביבש, 52 בדפוס: "כלח ולא כיבש", עיינו ליברמן, תוספת ראשונים, על נידה ג יא. כרואה בצֵל ולא כרואה בחמה. כמי אדמה כיצד? מביא אדמה מבקעת בית כרם ומצא עליה מים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: מבקעת סכני. רבי יוסי אומר: מבקעת יתבת. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: אף של בקעת גינוסר. כיוצא בהן משערין אותן עכורין ואין משערין אותן צלולין. צללו – לא יחזור ויעכרם שניים, שאין שעור למים ולעפר. כמזג – שני חלקים מים ואחד יין מן היין השרוני, הדומה לכרמלי, חדש ולא ישן" (נידה ג, יא [עמ' 644]). התוספתא מבארת את המשנה ומתדיינת עליה. אנו נציג את הסיכום המשולב כשקטעי התוספתא מופיעים במירכאות ובפיזור אותיות:

12"חרת" – כדיו פשוט, אבל "עמוק מכאן – טמא. דיהה מכאן, ואפילו ככחול – טהור". חרת בדיוק בצבע הרגיל, לא בהיר, או ככחול. על כך שואלת התוספתא כמעין דיון תלמודי: הרי החרת תמיד משחיר והולך! ועונה שהכוונה היא לדיו ש"נעקר המשחיר", כלומר, לאחר שהגוש הצובע כבר נעקר, כמו דם המכה, המשחיר עם הזמן. מהו צבע החרת איננו יודעים במדויק, אבל אם נשפוט לפי אותיות הכתב המופיעות על פפירוסים הוא היה ממש שחור, הרבה יותר מכתם דם טרי וגם יותר מכתם דם שעבר זמנו ודהה קמעה. הצבע המוצע אינו מתאים אפוא לאשר רואות עינינו.

13קרן כרכום – "כברור שיש בו, בעליון ולא בתחתון. בלח ולא ביבש, כרואה בצֵל ולא ברואה בחמה". כל אלו הגדרות לכרכום. כצבע הנלקח מצלקת הפרח העליונה, וכגוון שרואים בצֵל, 53 הירושלמי מסביר: "ברואה את הצל ולא ברואה את החמה" (נידה ב ו, נ ע"ב. ראו ליברמן, תוספת ראשונים, עמ' 263). הסבר זה קשה בעיננו מבחינה ראלית. אין מגדלים תבלינים או ירקות בצל, ומה שנמצא בצל בשעה אחת, גלוי לעין השמש באחרת. ואולי הכוונה לעלה תחתון, אבל זה מה שנאמר כבר בשורה הקודמת. וכצמח המושקה. עדיין אין בכל אלה הגדרה מלאה, כפי שאפשר לראות באיור 4 המובא לעיל. הגוון נקבע כתוצאה מזמן ההשריה וגיל הצמחים, והגוון המתואר כללי בלבד.

14כמי אדמה – "כיצד? מביא אדמה מבקעת בית כרם ומצא עליה מים, דברי רבי מאיר", כלומר, אדמה ועליה מים. רבי מאיר אומר: כאדמת בקעת בית הכרם, שהיא הבקעה הצפונית בגליל התחתון. "רבי יהודה אומר: מבקעת סכני. רבי יוסי אומר: מבקעת יתבת. רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: אף של בקעת גינוסר". כל אחד מהחכמים מציע אדמה מבקעה אחרת, בכולן "טרה-רוסה" חומה הנוטה לאדמדם – חום כהה. חכמים מציעים את אחת מבקעות הגליל, והן מנויות ללא סדר גאוגרפי. מן הסתם, חכם שחי באזור אחר בחר לו את אדמתה של בקעה אחרת. התוספתא ממשיכה: "כיוצא בהן משערין אותן עכורין ואין משערין אותן צלולין. צללו – לא יחזור ויעכרם שניים (בשנית)". התוספתא מוסיפה ש"אין שעור למים ולעפר". האות שי"ן כאן ("שאין") משמשת במשמעות של וי"ו החיבור. 54 ראו אונא, וו שין. לפי התוספתא אין שיעור למים ולעפר, וממילא גם אין כאן קביעה של הגוון. בבבלי (נידה כ ע"א) מופיעה מקבילה לברייתא זו.

15"שני חלקים מים ואחד יין – מן היין השרוני, הדומה לכרמלי, חדש ולא ישן". התוספתא קובעת את סוג היין לפי מקורו הגאוגרפי: מהשרון או מהכרמל, ואת סוגו לפי גילו: חדש ולא ישן.

16דיון דומה בגוונים מופיע במשנת נגעים א, א. עסקנו בכך ארוכות והראינו שמצד אחד נעשה מאמץ לתיאור רֵאלי. אסור לבחון את גוון הנגע בצל אלא רק בשמש, ועל רקע קבוע, שכן הגוון משתנה עם הרקע ולפי כמות האור. כמו כן, עיוור בעין אחת אסור לו לראות נגעים, שכן הוא רואה צבע מוטעה. גם שם תוארו הנגעים לפי מראות ידועים (שלג, סיד ההיכל); מצד שני הראינו שגם שם התיאור במשנה אינו מאפשר באמת ללומד להבין באיזה גוון מדובר. או שיש כאן מסורת על פה או שהדיון תאורטי. הלשון אינה מספיקה לתאר את הגוון. וכי מישהו זוכר מהו הגוון של סיד ההיכל? במשנתנו האבחנות מציאותיות יותר, אבל חסרות ההוראות לא לראות צבעים בלילה, לא לראותם בצל וכו'. האבחנות במשנתנו ברורות יותר מאלו שבנגעים, אבל עדיין אינן ברורות דיין. בתלמודים ישנן כמה הלכות בכיוון זה (לא לראות ביום), אבל לא בספרות התנאית. 55 "מהו לראות כתמין בלילה? רבי ראה בלילה, וטימא. אמר: שובקתיה לצפרא. ראה ביום, וטיהר. אמר: גדולים הן דברי חכמים שאמרו אין רואין כתמין בלילה. אמר: שובקתיה לרמשא. ראה בלילה, וטיהר. אמר: ולא אני שהוא שטעיתי, הוא הוא שדיהא" (רבי ראה בלילה, וטימא. אמר, עזבוהו למחר. ראה ביום, וטיהר. אמר: גדולים הם דברי חכמים שאמרו אין רואין כתמים בלילה. אמר, עזבוהו לערב. ראה בלילה, וטיהר. אמר: ולא אני הוא שטעיתי, אלא הוא שדהה – ירושלמי, נידה פ"ב ה"ז נ ע"ב; בבלי, נידה כ ע"ב). מסקנת הסיפור היא שבעצם לא חייבים לבדוק ביום, ואמנם יש מימרה כזאת, אבל בפועל, רבי נהג אחרת, ולאחר שהתברר שטעה, חזר בו. בירושלמי, סנהדרין פ"ב ה"ג, כ ע"ב (בבלי, מגילה יד ע"א; מדרש שמואל על ספר שמואל כג, יב [עמ' 78]), אביגיל מראה את כתמיה לדוד בלילה, ודוד שואל אותה: וכי רואים כתמים בלילה? ומתברר שגם היא עשתה זאת כדי להעמידו על טעותו. נראה שהייתה אפוא מוסכמה כזאת, ולא תמיד נשמרה. מן הסתם, הרצון או הסיכוי להתיר אישה לבעלה היה חזק מההגבלה הרשמית. בבבלי מקבילה שבה חסרה המסקנה שאין רואים כתמים בלילה. והסיבה שבגללה רבי לא הבחין בכתם היא שלאחר זמן הדם דהה (נידה כ ע"ב), וכך אין בבבלי הגבלה על ראיית כתמים בלילה. גם בבבלי ישנו דיון על הגבלות מעין אלו. הגבלה על ראייה ביום אינה נזכרת, וכן: "רבי בדיק לאור הנר, רבי ישמעאל ברבי יוסף בדיק ביום המעונן ביני עמודי. אמר רב אמי בר שמואל: וכולן אין בודקין אותן אלא בין חמה לצל. רב נחמן אמר רבה בר אבוה: בחמה, ובצל ידו" (נידה כ ע"ב).

17במקרה זה, לאור הספרות האמוראית העשירה על בדיקת כתמים יש להניח שעיקר המידע זרם דרך הלימוד המעשי מאם לבתה, מהבת לבעלה החכם ומהחכם לתלמידיו.

18בירושלמי (נידה ב ז, נ ע"א) מופיעה סדרת הגדרות נוספות שאינן סותרות את המשנה אלא כל אחד מהחכמים מציע בה את הצעתו, כגון "כדם המכה שלקת ושנת" או "אדום כדם המכה". למעשה אין בהגדרות אלו סיוע רב. ברור שדם הנידה אדום כדם. בבבלי מופיעות הגדרות אחרות, שרובן מתמקדות באדום: כדם שחיטה, כדם אצבע קטנה, כדם הקזה (נידה יט ע"ב). התחושה היא שהתלמידים לא ראו דם נידה ונדרשו להשוואות מעשיות. החכמים עצמם ידעו מה הם כתמים חיים, אך בהוראתם לא יכולים היו אלא להשוות את הדם למראות אחרים דומים שאליהם נחשפו בחיי היום-יום שלהם.

19בנוגע לשחור כחרת נוסף בירושלמי: "והשחור כחרת, כיצד הוא עושה? רבי בא בשם רב יהודה: נוטל את החרת ונותן על גבי עור לבן. רבי יוסי בירבי בון אמר: על גבי עור צבוע. רבי זעירא בשם רבנן: שחור כעורב, שחור כענב שחור, כזפת טהור. חברייא בשם רבי יוחנן: שחור כדיו טהור. רבי אמי בשם רבי יוחנן: כפליון של ראש הבא ממדינת הים טמא" (נידה ב ז, נ ע"א). ההבדלים מעלים את השאלה אם היה לדם השחור צבע מוגדר; הרי כשהוא מופיע על עור צבוע או על עור לבן גוונו שונה לחלוטין. ואכן, רבי זעירא שואל שם אם כל הכללים הללו הם למעשה. ריש לקיש עונה לו שכן, אבל השאלה באה על רקע ההגדרות הלא אחידות הללו.

20התלמוד מביא שם מעשה בחכם שטעה בהגדרה של צבע טמא, אך עיניו דייקו, ועל בעיות שונות בהגדרת השחור וצבעים אחרים (נידה נ ע"א-ע"ב). ואכן, הלשון דלה מכדי לתאר את הגוונים, ובירושלמי ההדגשה היא על הצורך בלימוד צבעים הלכה למעשה (נידה ב ז, נ ע"א-ע"ב). דומה שיותר משהירושלמי מבקש להעמיד הסברים מסודרים שיאפשרו ללמוד ולהעביר את ההלכה הוא מבקש לעמעמה ולהדגיש שמסורת הראייה החיה חשובה מההגדרות. לעומת זאת: "שמואל אמר: כל מי שאינו יודע לראות דמים טהורין לא יראה דמים טמאין. רב אמר: עד שיהא בקי בהן ובשמותיהן" (בבלי, נידה נ ע"ב). כלומר, צריך להכיר את מראי הדם, אבל לא פחות חשוב לדעת להתאים את המראה לדברי המשנה, וממילא, רק מי שלמד בבית המדרש מסוגל לכך.

21בדרך כלל ראה החכם את הכתם לאחר זמן. החשש שהצבע דהה נזכר במקורות רבים, והוא חשש מעשי. ההגדרות נועדו לפצות על בעיית השהייה, אך דומה שיותר מזה הן באו להסביר מהו דם הנידה למי שהכירו רק דמים אחרים, כדם שחיטה או דם פצע. בספרות חכמים מובעות דעות שאכן אפשר להבחין במקורו של הדם לפי צבעו: "היה רבי מאיר אומר: דמים משונין זה מזה. דם הנדה אדום, דם הבתולים דיהה, דם הנדה זוהם, דם הבתולים אינו זוהם. דם הנדה מן המקור, דם הבתולין מן הצדדין" (תוספתא, נידה ט, ט-י [עמ' 651]). מובן שהלכה זו משקפת את הדעה שדם הבתולים טהור (להלן ה, ג; י, א). נראה שבימי האמוראים כבר היססו חכמים בקביעותיהם. ספק אם הדבר נבע מירידה ברמת הידע או מהרצון להחמיר בכל מצב, ואולי דווקא מריבוי הידע ומהגילוי שאין בידיהם אפשרות לאבחן את טיב הדם לפי צבעו. 56 גרוזמן, נידה, עמ' 45-39. כמו כן, בירושלמי: "דם נידה זהום; דם בתולים אינו זהום. דם נידה אדום; דם בתולים אינו אדום. דם נידה מן המקור; דם בתולים אינו מן המקור אלא מן הצד" (נידה ד א, נא ע"ב). ברור שהירושלמי עוסק בדם בקיעת הבתולים ויודע כיצד מאבחנים אותו.

22המִספרים "חמישה צבעים" או "שבעה צבעים" חשודים כמספרים ספרותיים. בירושלמי (נידה ב ה, נ ע"א) מובאת דרשה לאישוש מספרים אלו. אנו שואלים את עצמנו מנין הצבעים, האם מניתוח המציאות או מהדרשה הרעיונית? האם הצבעים רֵאליים או שמעורבים בהם גוונים ספרותיים? על כל פנים, בדיון הירושלמי מציעים האמוראים ארבעה צבעים בלבד: "רב ורבי יוחנן, תריהון אמרין: ארבעה דמים הן" (נידה ב ו, נ ע"א), וכן בבבלי (נידה יט ע"א). אין כאן מחלוקת על צבע כלשהו אלא על מניין הצבעים, כלומר, המחלוקת היא על הניסוח ועל המבנה הספרותי בלבד. לעניין הצבעים ברֵאליה הרפואית ראו נספח רפואי, סעיף 4, בעיקר בחלקו השני. מן הראוי להדגיש שכל מניין הגוונים תלוי תרבות וספרות. בפועל אפשר ליצור גווני ביניים רבים, הן כאלה הנמצאים בטבע, הן מלאכותיים (שאינם קיימים אלא כפעולה מכוונת של בני אדם). הגוון המדויק תלוי גם בתאורה, בצבעי הסביבה וכן הלאה, וכל מניין שייקבע יהיה תְלוי תפיסות תרבותיות.