משנת ארץ ישראל על משנה נדה ג:ה
משנת ארץ ישראל על משנה נדה · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Niddah 3:5
Open in the reader →1המפלת טומטום – ולד אדם שאין ניכרים בו לא סימני זכר ולא סימני נקבה, ואנדרגינס – "אנדרוגינוס" היא מילה יוונית המורכבת משתיים: "אנדרוס", שמשמעה גבר, ו"וגינה", שמשמעה נקבה. הכוונה היא למי שיש לו סימני זכר ונקבה כאחד, בניגוד ל"טומטום", שאין לו סימני מין כלל. חכמים נחלקו בשאלה אם יש כאן מצב של ספק זכר ספק נקבה או שמא אנדרוגינוס הוא ברייה בפני עצמה, שמעמדה מסופק (ביכורים ד, ה). האנדרוגינוס אינו זוקק ייבום, כלומר, אם צריך לייבם את אלמנת אחיו, היא אינה זקוקה לייבום ממנו (או לחליצה), והוא כמי שאינו. 41 דיני האנדרוגינוס מרוכזים במשנת ביכורים פרק ד. פרק זה מופיע בדפוס נפולי, בכ"י קופמן ובעדי נוסח נוספים, אך לא בסדרת עדי נוסח חשובים. הוא מופיע גם בתוספתא ביכורים (ב, ג-ז). נוסחת המשנה אינה אחידה ויש בה חילופי נוסח מהותיים, ונוסח התוספתא שונה מאוד, שינוי שהוא הרבה מעבר לשינויי העתקה. ראו פירושנו ליבמות ח, ז לפרטים נוספים. תשב לזכר (שבעה) ולנקבה – מחמת הספק מטילים על האישה חומרות יולדת נקבה: היא טמאה ארבעה עשר יום כיולדת נקבה; וחומרות זכר: היא נהנית רק מעשרים ושישה ימי טוהר, שלושים ושלושה ימי טוהר כזכר, פחות הימים שישבה טמאה כיולדת נקבה.
2המונח מפלת נגרר מהמשניות הקודמות, שהרי הוא הדין ליולדת אחת הבריות הללו.
3טומטום וזכר – ילדה תאומים, האחד טומטום והאחר זכר, ואנדרגינס וזכר – האחד אנדרוגינוס והאחר זכר, תשב לזכר ולנקבה – מחמת הספק שמא השני (הטומטום או האנדרוגינוס) הוא זכר או נקבה.
4טומטום ונקבה , אנדרגינס ונקבה, תשב לנקבה בלבד – עוד שני מקרים של זוגות תאומים שבכל אחד מהם ישנה גם נקבה ברורה. במקרים אלו, כיוון שיש כאן נקבה ודאית, ימי הטומאה והטהרה של הזכר (במקרי הספק שמא הטומטום או האנדרוגינוס יידונו כזכר) מובלעים באלו של הנקבה. הספק עדיין קיים, אבל אין לו השפעה הלכתית. האישה נהנית משישים ושישה ימי טוהר משום שאנדרוגינוס וטומטום הם ספק ואין בכך כדי לחייבה טומאה.
5התוספתא קובעת שהאנדרוגינוס: "אמו יושבת עליו בדם טוהר כאנשים וכנשים, ומביאה עליו קרבן כאנשים וכנשים" (ביכורים ב, ו [עמ' 290]). כפשוטם של דברים היא יושבת עליו שלושים ושלושה יום ומביאה קרבן, ואז יושבת שוב שישים ושישה יום ומביאה קרבן. לפי פירוש זה, זו החמרה הלכתית הנובעת מהספק. ברם ליברמן הסביר שיושבת שישים ושישה יום בלבד, אלא שטמאה בשבועיים הראשונים כמו יולדת נקבה, ואין כאן ישיבה כפולה בדמי טהרה. 42 ליברמן, תוספת ראשונים, עמ' 842, פירש כדברי ר"ש משאנץ, שהאישה סופרת ארבעים ימי דם טוהר כיולדת זכר, אבל ארבעה עשר ימי טומאה כיולדת נקבה. פירוש זה חורג מהפירוש הרגיל למונח "תשב לזכר ולנקבה" (האישה טמאה שבעה, וימי דמי הטוהר שלה הם שלושים ושלושה בלבד). נדון בשאלה זו בפירושנו למשנה ו. אנו הצענו את הסברנו משום שנאמר שהאם מביאה קרבן כזכר וכנקבה, והרי הקרבן זהה, ולכאורה פשוט שתחכה שישים ושישה יום ואז תביא קרבן אחד. על כן פירשנו שהיא יושבת פעמיים, וזו חומרא של חכמים, הנובעת מהספק ההלכתי, ומן הסתם גם הם לא העניקו לה הסבר טבעי. מכל מקום, התוספתא שונה ממשנתנו בעצם הדיון בקרבן וגם במסקנה ההלכתית. לשיטת ליברמן אפשר לדעתנו להסביר שלשון הסיפא בתוספתא: "כאנשים וכנשים", היא מטבע לשון החוזר על עצמו כמה פעמים בהלכה זו, ואין לדייק ממנו שיש להביא שני קרבנות אלא רק קרבן אחד, לאחר שהאישה תטהר, בסוף היום הארבעים.
6יצא מחותך – איבריו התפוררו ונקרעו בתהליך הלידה, או מסורס 43 בדפוסים עם משנת הרמב"ם: "מרוסס", כלומר, מרוסק לרסיסים. – בדרך כלל מסורס הוא מי שאיבר מינו נחתך, אולם אם כך הוא ודאי ולד לכל דבר, ולכל היותר היה מקום להתלבט אם הוא זכר או נקבה. בהמשך, הניגוד ל"יצא מחותך" הוא "יצא כדרכו", ולכן הוצע ש"יצא מסורס" הוא מי שיצא ורגליו קדימה, או מה שנקרא "לידת עכוז". בתלמודים על משנת מגילה (ב, ב) משמש הביטוי "סירוס" כדי לתאר את מי שקרא את המגילה בדילוגים תוך הפיכת סדר הפסוקים מהסוף להתחלה. 44 ירושלמי, מגילה ב ב, עג ע"א; בבלי, מגילה יח ע"א-ע"ב; דנציג, שרטוט. כיוצא בזה: "סרס את המקרא ודרשהו" (ספרי, במדבר קיג [עמ' 123]), כלומר, יש ללמוד את הפסוק לא לפי סדרו (במקרה המוזכר שם, יש להקדים את משה לאהרן). אם כן, לידה מסורסת היא כאשר התינוק יוצא הפוך (לידת עכוז).
7משיצא רובו הרי זה כילוד – אז הוא נקרא ולד, ומטמא בלידה.
8יצא כדרכו, משיצא רוב [ ראשו – אז הוא נחשב ילוד. אבל אם הלידה התרחשה לא כדרכה (לידת עכוז או שיצא העובר מחותך, היינו, התפורר בלידה או יצא איברים איברים), הראש אינו תחילת הלידה, ולכן, הכלל שלפיו יצא ראשו כיצא רובו אינו חל, שכן הראש יוצא רק בסוף (בלידת עכוז).
9אי זה הוא רוב ] – מילים אלו חסרות בגוף כתב היד, ונראה שאירע כאן דילוג בין הדומות, שתוקן בשוליים.
10ראשו – זו משנה תוספתאית, המפרשת את המונח שנזכר במשנה הסתמית קודם.
11משתצא פדחתו – פדחת היא החלק הקדמי של הראש, בהמשך המצח.
12כל המשנה נמצאת גם בתוספתא (נידה ד, יד [עמ' 645]). בבבלי מופיעה ברייתא חולקת: "ואיזהו רוב ראשו? רבי יוסי אומר: משיצאו צדעיו. אבא חנן משום רבי יהושע אומר: משיצא פדחתו, ויש אומרים: משיראו קרני ראשו" (נידה כט ע"א). אם כן, משנתנו כרבי יהושע, ובברייתא מופיעות שתי דעות חולקות נוספות. כולן עוסקות בלידה רגילה בלבד.
13בתוספתא אנו מוצאים קטלוג של פגמים ועיוותים מוּלדים או נזקים שנגרמו במהלך הלידה: "המפלת בריית גוף שאינו חתוך ובריית ראשו שאינו חתו[ך] – אינו ולד; יד חתוכה ורגל חתוכה – הרי זה ולד; יד אטומה ורגל אטומה – אינו ולד; גוף אטום – אינו ולד. איזהו גוף אטום? כדי שינטל מן החי ויחיה – הרי זה ולד; מן החי וימות – אינו ולד" (נידה ד, טו [עמ' 645]). המשפט האחרון הוא הכלל ההלכתי. אם הוולד נכה אבל בר חיים – הוא ולד; אם אינו יכול לחיות בנכותו זו – אינו ולד. אין בקטלוג פגמים מוּלדים בתחום המוח או הנפש, שכן ספק אם אלו היו מוגדרים וספק עוד יותר גדול אם אפשר לגלותם בשלב כה מוקדם של חיי הוולד.