משנת ארץ ישראל על משנה נדה ג:ז

1המפלת יום ארבעים אינה חוששת לוולד – לדברי חכמים, קודם היום הארבעים (לטבילת האישה לפי רש"י, ולשימושה עם בעלה לפי הרמב"ם. בדרך כלל נתפסו השניים כזהים) לא נוצרת צורת ולד. לא נאמר אם האישה שהפילה במקרה זה נחשבת נידה, ומן הסתם, אם אמרו שאינה טמאת לידה, היא טמאת נידה.

2יום ארבעים ואחד, תשב לזכר ולנקבה – העובר הוא ולד שמינו עוד לא נקבע או שאי אפשר לבררו, ולכן האישה יושבת לזכר ולנקבה, מִספק. מקרה זה הוא דוגמה לכלל שבמשנה הקודמת, אלא ששם נקבעו הדברים באופן סתמי, ואילו במשנתנו נקבעים גבולות כרונולוגיים.

3ולנידה – שמא לא היה ולד כלל, וכל ההיריון היה מוטעה והדם הוא דם נידה. לא נזכרת האפשרות שהדם הוא דם זיבה, ואולי הכוונה היא לכך שהדם נחשב הפרשת דם רגילה בהתאם לדיני נידה: אם הפילה בתאריך המתוכנן לווסת היא נידה, ואם אירעה ההפלה בימים שלאחר תקופת הנידה, היא זבה. להלן ד, ד נראה שהאישה נחשבת רק נידה, וזו קולא שהקלו בה חכמים. בנוסח שלפנינו כתוב שהיא נידה (וכן בכתבי היד פ, ף, ו, ז,מ ט ), אבל באחד מכתבי היד הטובים (Yevr. III. B. 262), המילה "נידה" חסרה. מי שגרס "נידה" יסביר שביום הארבעים ואחד אפשר שלא היה היריון כלל, ומי שאינו גורס מילה זו יסביר שאין אפשרות שלא היה ולד כלל, ולכן לא ייתכן שהיא טמאה כנידה או כזבה.

4רבי ישמעאל אומר: יום ארבעים ואחד, תשב לזכר ( ולנקבה ) – המילה "ולנקבה" נמחקה, ומלכתחילה נכתבה בטעות (אינה בכתבי היד פ, ף, ט, מ. היא כן מופיעה בכתב יד א ובעדי נוסח נוספים: Yevr. III. B. 262, ו (ונוסף בגיליון ביד אחר). לשיטה זו, אם יש בנפל סימני זכר, האישה תשב לזכר, ואם אין בו סימני זכר כי אז הנפל הוא נקבה אף על פי שטרם גובשה צורת הנקבה.

5ולנידה – רבי ישמעאל חולק על קביעת הזמן המדויקת, והמחלוקת היא על יום הארבעים ואחד. כאמור, חילופי הנוסח הם במשנה, ובתלמודים ישנם חילופי נוסח מקבילים. 58 מיטשם, נידה , עמ' 111-110. יום שמונים ואחד, תשב לזכר ולנקבה ולנידה – עדיין לא ברור אם הוולד הוא זכר או נקבה ואם הוא ולד בכלל, כפי שיפורש להלן.

6שהזכר ניגמר לארבעים ואחד, ונקבה לשמונים ואחד – לדעת רבי ישמעאל, הזכר מושלם ביום הארבעים ואחד, והנקבה, ביום השמונים ואחד. לפיכך, אם הפילה האישה ביום החמישים – אם הנפל הוא זכר, זהו ולד, והאישה טמאה טומאת לידה בלבד ואינה טמאה נידה. אבל אם ולד הנפל הוא נקבה אין מתייחסים אליו כאל ולד, והאישה טמאת נידה (בהנחה שיצא דם עם ההפלה). אפשר גם שהעובר נקבה (כלומר, ספק נקבה), ולכן תשב גם לזכר (מבחינת קיצור ימי דם הטוהר) גם לנקבה (טומאת יולדת של שבועיים).

7וחכמים אומרים: אחד בריית זכר ואחד בריית הנקבה, זה וזה לארבעים ואחד – ולכן, ביום הארבעים ואחד או ביום הארבעים ושניים (לשיטת רבי ישמעאל) הוולד ולד, והאישה ודאי אינה טמאה טומאת נידה אלא טומאת לידה, ותשב לזכר ולנקבה.

8מועד קביעת מין הוולד

9קודם שנמשיך בדיון יש להניח את כל השאלות בכנות וללא אפולוגטיקה. כוחם של חכמים אינו עומד לבדיקה ולמדידה, ויוקרתם אינה נמדדת לפי ידיעותיהם ברפואה. ברור שלפנינו מחלוקת במדעי הטבע: מתי נגמרת יצירת הוולד ממין נקבה. בתלמוד הבבלי מובאת גם הדעה שיצירת התינוק נגמרת כבר ביום הראשון להיריון, גודלו כעדשה, אך יש בו כבר את כל האיברים, ומאז הוא גדל בכמות ולא באיכות. איבריו כבר מושלמים, אבל קטנים. "אבא שאול אומר: תחלת ברייתו מראשו, ושתי עיניו כשתי טיפין של זבוב. תני רבי חייא: מרוחקין זה מזה. שני חוטמין – כשתי טיפים של זבוב. תני רבי חייא: ומקורבין זה לזה. ופיו מתוח כחוט השערה, וגויתו כעדשה, ואם היתה נקבה – נדונה כשעורה לארכה" (נידה כה ע"א). משנתנו מציגה דעה אחרת, שמין הוולד "נגמר" ביום הארבעים ואחד או ביום השמונים ואחד. לכל הדעות אין מסתפקים בבדיקת הנפל. אין כלל הצעה לבדוק מה טיבו, אולי אפשר יהיה להבחין בסימני המין. ההלכה מבוססת על היעדר בדיקה מחד גיסא, אבל גם על ידיעה מדויקת מתי התחיל ההיריון מאידך גיסא. לפי ניסיוננו, בדרך כלל מועד תחילת ההיריון משוער ומבוסס על ממוצע, ודווקא הוא אינו ידוע.

10חיזוק לביטחונם העצמי של חכמים בדבר ידיעת מועד ההתעברות המדויק אפשר למצוא במחלוקת רבי יוחנן ורבי אמי בשם רבי יצחק: "ואמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה, שנאמר: 'הן בעוון חוללתי', ורבי יוחנן אמר: סמוך לטבילה, שנאמר: 'ובחטא יחמתני אמי' " [בבלי, נידה לא ע"ב]. עצם קיום המחלוקת מוכיח שלא הייתה תשתית עובדתית להנחות ה"רֵאליות" של חז"ל. לאור הידע הרפואי הקיים היום אין ההתעברות תלויה במועד טבילת האישה, וודאי שאין היא מתרחשת סמוך לווסתה.

11במקבילות נמצא מידע "מדעי" נוסף על זמני היווצרות הוולד. המידע החשוב ביותר מופיע בתוספתא: "אמר רבי ישמעאל: מעשה בגלפטרה מלכת אלכסנדריס, 59 קלאופטרה מלכת מצרים. שהביא שפחותיה שנתחייבו מיתה למלך וקרעתן, ונמצא הזכר נגמר לארבעים ואחד ונקבה לשמונים ואחד. אמרו לו: אין מביאין ראייה מכאן. ומהיכן מביאין ראייה? מי שנכנסה אצל בעלה או ממי שבא בעלה ממדינת הים" (נידה ד, יז [עמ' 645]).

12ראיתו של רבי ישמעאל ברורה, אולם הסיפור עצמו מסופק ביותר. רבי ישמעאל חי במאה השנייה לספירה, וקלאופטרה המפורסמת, המלכה האחרונה של מצרים, חיה יותר ממאה שנה לפניו. 60 בתולדות מצרים היו עוד מלכות ששמן קלאופטרה, וזה היה כינוי קבוע למלכה. מכל מקום, המלכה האחרונה, קלאופטרה השביעית, מלכה בימי פומפאוס, ולאחר מכן, בשנת 47 לפנה"ס, ניטלה המלוכה העצמאית ממצרים. הוא ודאי לא היה עד לסיפור אלא שמועה שמע, וספק רב מה מקורה ומה טיבה. במקרה זה מותר לנו להניח שהסיפור על המחקר המדעי של קלאופטרה מאוחר להלכה (להלן) ואינו יותר משמועה. עם זאת, ההסתמכות עליו מובנת. קשה יותר להבין את עמדתם של חכמים, מדוע הם מתנגדים לראיה מהניסוי המחקרי ומה הנימוק או הראיה שלהם. בעולם הרפואה הרומי רווחו שתי שיטות: האחת דגלה בניסוי ובבדיקה, והאחרת, המזוהה עם גלנוס, שללה מחקרים המבוססים על ניסויים. כל ניסוי מקרי ואינו מייצג, על כן יש להסתמך על חשיבה תאורטית בלבד. דא עקא, חשיבתם התאורטית בענייננו נראית דלה ולא מבוססת. דומה שחכמים כאן מגלים אותה רוח של הסתייגות מעולם המחקר, התצפית והניסוי, בין השאר אולי גם משום שהעדות עליה הייתה רחוקה.

13ייתכן שהראיה של חכמים מבוססת על ההנחה שהייתה מקובלת עליהם ושלפיה יחסי אישות בזמן ההיריון מסייעים לשיפור הוולד. אנו מציעים לפרש שלדעתם, יחסי האישות החוזרים בזמן ההיריון הם המעצבים וגומרים את מינו של הוולד. מי שנסע בעלה למדינת הים לא נהנתה מיחסי אישות נוספים, והוולד נולד רק הודות ליחסי האישות שהתקיימו קודם הנסיעה. מינו של הזכר נקבע בארבעים ואחד הימים הראשונים, והא ראיה שהיו מקרים שבהם נסע הבעל מיד אחרי שאשתו נכנסה להיריון או תוך ארבעים ואחד יום להריונה, ונולד לו בן זכר, ואילו מי שנסע לשמונים ואחד יום נולדה לו בת, משום שמין הבת נקבע ביום השמונים ואחד. עד אז יש אפשרות שהמין יתהפך, והעובר, שהוא זכר או חסר מין, יהפוך לנקבה. האמונה שלפיה מין העובר ניתן להיפוך בזמן ההיריון חוזרת במקורות. דוגמאות נוספות לקביעה של חכמים שאינה עולה בקנה אחד עם הידע הרפואי הקיים היום אפשר למצוא במימרות חז"ל כגון "עד ארבעים יבקש רחמים שיהא זכר" (בבלי, ברכות ס ע"א), וכן, "אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר; איש מזריע תחילה – יולדת נקבה" (בבלי, נידה לא ע"א), כאשר אנו יודעים כיום שהמין נקבע כבר ברגע ההפריה, בהתאם למהות הגנטית של תא הזרע, אם הוא נושא כרומזום x או כרומוזום y; "שלש נשים משמשות במוך [מעין קונדום נשי למניעת התעברות]: קטנה, מעוברת ומניקה [...] מעוברת – שמא תעשה עוברה סנדל" (בבלי, נידה מה ע"א; כתובות לט ע"א, ועוד). כיום אנו יודעים שהחשש המובע בגמרא שמא האישה עלולה להרות שוב שעה שהיא כבר הרה, והעובר הנוסף יהפוך לסנדל, משולל כל יסוד; "אין אשה מתעברת בביאה ראשונה" (בבלי, יבמות לד ע"א), כשאנו יודעים כיום בוודאות שאפשר להתעבר גם מביאה ראשונה, ולפלא הדבר שחז"ל לא ידעו זאת, שכן לבטח היו גם אז הריונות בעקבות מקרי אונס, היינו, בתולות שהרו לאחר קיום יחסים חד־פעמיים (לעניין שלבי יצירת העובר, שלב קביעת המין הגנטי ושלב יצירת המין מבחינה חיצונית [המין ה"פנוטיפי"] ראו נספח רפואי, סעיף 3). ייתכן שעמדתם של חכמים הושפעה מכך שלעתים קרובות אישה לא נכנסה להיריון מהבעילה הראשונה, אולם אין זה כלל רפואי, ואי אפשר להפכו לכלל הלכתי.

14כנגד גישה זו אנו שומעים גם גישות אחרות, רֵאליות יותר מבחינה רפואית. במשנה שנינו שמי שאשתו בהיריון ומתפלל שייוולד לו בן זכר הרי זו תפילת שווא (ברכות ט, ד). כן שונה הבבלי: "תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר. אמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי. ועליו הכתוב אומר: 'משמועה רעה לא יירא, נכון לבו בטוח בה' ' (תהלים קיב, ז)" (ברכות ס ע"א). 61 ראו פלוסר וספראי, הלל הזקן. הפסוק המלא בתהלים הוא כפי שהבבלי מצטט, ואם כן, "מובטח אני" וציטוט הפסוק הם אכן יחידה אחת, ודומה שהבבלי שימר את הנוסח המקורי של המעשה. המעשה מניח שתפילה לאחר שנשמע "קול צוחה בעיר" זהה לתפילה הנאמרת בשעת הלידה שייוולד בן זכר. הלל מתנגד לתפילה כזאת בשני המקרים משום שהמעשה נעשה ואינו בר שינוי. בירושלמי (ברכות ט ג, יד ע"ב) הדברים מנוסחים כהלכה כללית שעל אדם לבטוח משמועה רעה או להתפלל לכך שלא תבוא שמועה רעה. עורך הסוגיה הסמיך את הדברים לתפילת שווא וראה בדברי הלל תגובה לתפילה כזאת. בתלמוד הבבלי הדבר מופיע כמעשה. בספרות חז"ל מופיע לעתים קרובות אותו עניין פעמיים, פעם כהלכה ופעם כמעשה, ולא תמיד אפשר להכריע אם ההלכה סופרה כמעשה או שמא המעשה נוסח כקביעה גורפת. 62 ראו למשל תוספתא, כתובות ד, ז (עמ' 67); לעיל א, א; סוף פרק ב, ועוד.

15במשנה מובע רעיון מרכזי המהותי לתפילה: התפילה אינה לנס אלא לתהליך רגיל ואפשרי, ואין להתפלל שיתחולל דבר שהוא מן הנמנע. מסתבר שגם המשנה הכירה בכך שישנם נסים, אלא שלא להם התפילה מיועדת. בדרך עקיפין היא מבטאת רעיון דתי חובק עולם. בכל הדתות, וגם בחברה היהודית, רווחו אמונות בדבר מעשי נס אפשריים. נקבעו אף סדרי תפילה שנועדו להביא את הנס. לא זה המקום לדון ביחסם של חכמים לנס השימושי, אבל במשנת ברכות הם מבטאים בעדינות אך בהחלטיות את ההבדל בין תפילה לנס. התפילה היא על הרֵאלי. פעולה מאגית או נסית מביאה את הלא רֵאלי, ואין לערבב בינה לבין תפילה. בכך הדגישו חכמים את ההבדל בין תפיסתם לבין זו של החברה הכללית הלא־יהודית, ואולי גם היהודית. מכל מקום, מבחינה רפואית, המשנה מניחה שטיב הוולד אינו ניתן לשינוי בשום שלב שהוא.

16מגמה שונה עולה מסדרת דיונים בעלי אופי הלכתי-מדרשי. ריכזנו את המימרות בפירושנו לברכות ט, ג, ושם ניסינו לסדרן לפי סדר התפתחות הגיוני פנימי, אולם התיאור הכרונולוגי אינו מוכח. ראינו שהמשנה סבורה שאי אפשר לשנות את מין הוולד, אפילו בתפילה, לאחר תחילת ההיריון. לעומת זאת, במדרש: "ואחר ילדה בת וגו' – תנן: היתה אשתו מעוברת, ואמר: יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפילת שווא. דבי רבי ינאי אמר: ביושבת על המשבר היא מתניתא. אמר רבי יודה בר פזי: אף היושבת על המשבר יכול הוא להשתנות. הה"ד: 'הכיוצר הזה לא אוכל' וגו' (ירמיה יח, ו). אתיבון, והכתיב: 'ואחר ילדה בת'! אמר להם: עיקר ברייתה שלדינה זכר היה, ומתפילת רחל, שאמרה: יוסף ה' לי בן אחר (בראשית ל, כד), נעשת נקבה" (בראשית רבה עב, ו [עמ' 845-844]). אם כן, שתי דעות חלוקות במדרש, ושתיהן מצמצמות את המשנה. האחת היא שהמשנה עוסקת רק בזמן הלידה, אבל בזמן ההיריון מותר וראוי להתפלל על מינו של הוולד; האחרת היא שגם בזמן הלידה עצמה (יושבת על המשבר) מין היילוד יכול להשתנות, והתפילה אינה תפילת שווא. לדעה הראשונה אין זה ברור אם בזמן ההיריון טרם נקבע סופית מין הוולד או שמא הוא עשוי עוד להשתנות בזכות התפילה. יש להניח שקדמונינו ידעו שמין העובר נקבע כבר בזמן ההיריון, אבל אולי סברו שבדרך הטבע אין זו עדיין קביעה סופית. לאחר מכן נרמז במדרש שדינה, בתה של לאה, הייתה מלכתחילה בן והפכה בת, ומכאן שהמין עשוי להשתנות, ולא נקבע אם השינוי היה בזמן ההיריון (כדעה א) או מאוחר יותר, בזמן שלאה ישבה על המשבר.

17הדברים מפורשים יותר בירושלמי ברכות, שם מנוסח הרעיון כדבר הלכה: "דבית ינאי אמר: ביושבת על המשבר. הא קודם כן, יצלי [יתפלל], על שם 'הנה כחומר ביד היוצר'. רבי בשם דבית ינאי: עיקר עיבורה שלדינה זכר היה, מאחר שנתפללה רחל, נעשית נקיבה. הדא היא: 'ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה'. מאחר שנתפללה רחל, נעשית נקיבה" (ברכות ט ג, יד ע"א). המדרש יודע שהמין קבוע, אבל מאפשר קיומו של נס "כחומר ביד היוצר". אין בירושלמי ביטוי לדעה החולקת על המשנה, וסיפור דינה מבסס את הדעה הראשונה שהעלינו.

18במדרש תנחומא מופיע הנוסח המשוכלל ביותר: "ילמדנו רבינו: אם היתה אשתו מעוברת, מהו שיתפלל: יהי רצון שתלד אשתי זכר? כך שנו רבותינו: היתה אשתו מעוברת, ואמר: יה"ר שתלד אשתי זכר – הרי זו תפלת שוא. ר"ה בשם רבי יוסי אומר: אע"פ ששנינו, היתה אשתו מעוברת, ואמר: יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא, אינו כן. אלא אפילו עד שעה שתשב על המשבר יתפלל שתלד זכר, לפי שאין קשה לפני הקב"ה לעשות את הנקבות זכרים ואת הזכרים נקבות. וכן מפורש ע"י ירמיה: 'וארד בית היוצר והנהו עושה מלאכה על האבנים ונשחת הכלי אשר הוא עושה', וגומר: 'ושב ויעשהו כלי אחר כאשר ישר בעיני היוצר לעשות'. מה הקב"ה אומר לירמיה: 'הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל נאם ה'?'. וכן אתה מוצא בלאה, אחר שילדה ששה בנים והיתה רואה בנבואה שי"ב שבטים עתידין לעמוד מיעקב, וכבר ילדה ששה ונתעברה מן השביעי ומן שתי שפחות שנים שנים, הרי עשרה. עמדה לאה והיתה מתרעמת לפני הקב"ה, ואמרה: רבש"ע, י"ב שבטים עתידין לעמוד מיעקב, הרי כבר בידי ששה, ומעוברת משביעי וביד השפחות שנים שנים, הרי עשרה. אם זה זכר, לא תהא רחל אחותי כאחת מן השפחות? מיד שמע הקב"ה תפלתה, ונהפך העובר שבמעיה לנקבה". 63 תנחומא, ויצא ח; לסיפור ההתהפכות של מין העובר מקבילות נוספות, כגון תנחומא בובר, ויצא יט (עמ' 156), ועוד. אם כן, גם בזמן הלידה עשוי המין להשתנות, ומעשה רחל והפסוק בירמיהו הם הראיה לכך. 64 השאלה מי התפללה על הפיכת דינה לנקבה, רחל או לאה, חשובה, אך לא בה דיוננו. עם זאת, התפילה אשר לה נענה הקב"ה לא הייתה תפילתה של רחל, שביקשה להזיק לאחותה, אלא מעשה חסידות של לאה.

19גישה אחרת לגמרי יש במימרה אחרת: "תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר: 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך' (דברים כח, ח). תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך – הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצוייה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך' " (בבלי, בבא מציעא מב ע"א; תענית ח ע"ב). מימרה זו היא בניגוד למשנת ברכות שהבאנו. יש טעם להתפלל שערמת היבול תגדל, אך רק כל זמן שהדבר סמוי מן העין. חשכה ועמעום יפים לנס. אולי בגלל זה אין סיכוי שמין הוולד ישתנה בזמן הלידה, אבל הוא עשוי להשתנות בזמן ההיריון, כשהוולד סמוי מן העין. מכל מקום, מקורות אלו מבטאים חשיבה אחרת מדרך החשיבה ה"אינטלקטואלית" וה"יבשה" שבמשנה.

20הבבלי מכיר את שתי הדעות החולקות, ומציג זאת כקושיה: מדוע המשנה קובעת שהתפילה היא תפילת שווא, והרי בקשת רחמים עוזרת תמיד (והא ראיה: מעשה דינה)?! לבבלי תירוץ טכני, שהוא מעין הדעה השנייה במדרש בראשית רבה: יש תקופה שבה התפילה עוזרת, שכן מין הוולד אינו נקבע קודם ארבעים יום. תירוץ שני עקרוני יותר: "אין מזכירין מעשה נסים" (ברכות ס ע"א). מעשה דינה הוא סיפור נסי שאין לו השלכה על מעשי יומיום. בן אדם רגיל אינו זכאי לצפות לנס, ומעשי אבות אינם סימן לבנים. שני תירוצי התלמוד מבטאים אפוא שתי גישות שונות. אחת מנוגדת למשנה, והאחרת מקיימת את גישתה ודוחקת את התקווה לנס לעבר המקראי. אם כן, שתי גישות לפנינו, וגישת ביניים שלישית. המשנה נוקטת עמדה קיצונית, שהתפילה למעשה נס היא תפילת שווא. זו כנראה עמדתו של רבי עקיבא הנזכרת להלן. לרבי ישמעאל ולרבי יוסי דעה שונה, שתפילה עוזרת תמיד, ודעת ביניים מצמצמת את איסור התפילה לשינוי נסי גלוי ובולט בלבד.

21הדיון במשנת ברכות אינו מקיף את שלל המקורות הנוגעים לשאלת יחסם של חכמים לנס ולמאגיה. המקורות על כך רבים, ולא באנו אלא להציג את העולה מהמשנה לעניין שינוי המין באמצע ההיריון.

22הבבלי שאליו רמזנו שונה במפורש: "כדתניא: שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח; משלשה ועד ארבעים יבקש רחמים שיהא זכר; מארבעים יום ועד שלשה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל; משלשה חדשים ועד ששה יבקש רחמים שלא יהא נפל; מששה ועד תשעה יבקש רחמים שיצא בשלום" (ברכות ס ע"א). אם כן, עד יום הארבעים נגמר מינו של הזכר, ומי שעוזב את ביתו (ביתו זו אשתו) ונוסע מיד לאחר ההתעברות לא יוכל לסייע לקבוע את מין הוולד המועדף עליו (ולד זכר). והא ראיה: אלו שנסעו קודם ארבעים יום נולדה להם נקבה. איננו יודעים למי בדיוק חכמים מתכוונים. אולי אכן אירעו מקרים כאלה ואולי אין זה יותר מפולקלור עממי. מן הסתם היו גם מקרים שבהם אלו שנסעו קודם ארבעים יום נולד להם זכר. נמצאנו למדים שההלכה חטאה אולי גם לאמת המדעית של אז, שכן לבטח התצפיות לא אישרו אמירה זו. מכיוון ששערי פרשנות מעולם לא ננעלו, מן הסתם עשו סלקציה של המקרים, ובמקרים שבהם בכל אופן נולד זכר לאלו שנסעו קודם ארבעים יום הם מצאו הסבר כיצד זה קרה. ייתכן גם שהתהליך היה הפוך: בתחילה נקבעה ההלכה, שהייתה מסורת קדומה, ואחר כך נמצא לה הסבר "מדעי".

23אם כן, המקורות חלוקים בשני נושאים. האחד הוא מה יכולתה של תפילה לחולל נס של ממש. חלק מהם דוחקים את הנס מחיי המעשה ומעבירים אותו לעולם התנ"ך, וחלק רואים בו אפשרות מעשית. עד כאן מחלוקת אחת, עקרונית-דתית. מעבר לכך יש במקורות מחלוקת שנייה, ויכוח "מדעי" מתי נקבע מין היילוד. יש המניחים שהוא נקבע רק בזמן הלידה או במהלך ההיריון, וכאמור, יש גם הסוברים שהוא נקבע בזמן ההתעברות עצמה. לפי דעה זו, זכר ונקבה נבראים כאחד ומינם מוגדר באותו זמן, ועם זאת, הוולד אינו נחשב ולד של ממש עד ליום הארבעים, שבו מתעצבים איבריו. קביעה זו, יש בה היגיון מדעי רב. בימים הראשונים העובר אינו אלא גוש תאים מתרבה; מהשבוע הרביעי או החמישי ואילך מתחילים להתגבש האיברים, ובהיותו בן שלושה חודשים, איברי העובר שלמים ויש לו צורת אדם. תקופה של ארבעים יום כמועד התחלה תאורטי של הוולד סבירה, אף שאין רגע מסוים שבו אפשר להגדיר מהו הוולד. זהו תהליך, ועד ארבעים יום הוא נמצא בשלב ראשוני אך קיים. ההכרה בתאריך של שלושה חודשים מתבטאת בברייתא האומרת שעד שלושה חודשים יש להתפלל שהעובר לא ייהפך לסנדל, כלומר, לגוש איברים מעורבבים וחסרי צורת אנוש. 65 מכאן המקור לפירוש המילה "סנדל", ראו לעיל משנה ד. שמונים יום הם כמעט סוף התהליך. העובר עדיין אינו גמור, אבל יש לו כבר את רוב האיברים.

24במקרה זה יש בידינו עדויות לעיצוב ההלכה וגם לעיצוב החשיבה המדעית של קדמונינו. במשנת עדיות שנינו: "המפלת לאור שמנים ואחד – בית שמאי פוטרין מן הקרבן ובית הלל מחייבין" (ד, י). הוויכוח הוא, על הערב שבין היום השמונים ליום השמונים ואחד. אם כן, הוולד הופך ולד ביום השמונים ואחד, בניגוד למשנתנו, שבה נאמר שהוולד נגמר ביום הארבעים ואחד. במשנה אחרת מופיע ויכוח שבו נימוקיהם של שני הבתים, ומתברר שלדעת כולם הוולד נגמר בערב, כלומר, בסוף היום השמונים (כריתות א, ו). 66 בבלי, פסחים ג ע"א ומקבילות נוספות. קביעה נוספת במשנה שם היא שדין קרבן כדין טומאה. בתוספתא שם מופיע מונח חדש: "המפלת בתוך מלאת – פטורה מכולם. מודים בית שמאי ובית הלל ברואה אור שמונים ואחד שדמים טמאים. והמפלת שמונים ואחד תהא חייבת בקרבן" (כריתות א, ט [עמ' 561]; ספרא, תזריע פרק ג, א-ב [נט ע"א]).

25אם כן, שתי קביעות סותרות לפנינו. האחת היא שהוולד נגמר ביום הארבעים, והאחרת, שהוא נגמר ביום השמונים או כעבור שלושה חודשים.

26שמונים יום או שלושה חודשים הם תאריכים דומים. מבחינת חכמים, קביעת הזמן נועדה לשמש גבול מינימלי שעד אליו הנפל בוודאי עוד לא הפך ולד. בדרך הטבע, חכמים מקדימים קמעה מחמת הספק ויוצאי הדופן. יש לזכור שרוב הנשים לא ידעו מתי בדיוק התעברו (וכך גם עד ימינו אנו), ולכן, התביעה ההלכתית הקובעת את השלמת הוולד מעט קודם מובנת, עקב חומרא המתבקשת מהחשיבה ההלכתית. לעומת זאת, בתפילה ובבקשה ודאי יש לבחור בתאריך האחרון האפשרי (והיעיל לתפילה).

27הקביעה שלפיה זכר נגמר ביום הארבעים ונקבה ביום השמונים היא מעין פשרה, המבוססת על ההנחה שיש הבדל בין זכר לנקבה, וכאמור, חכמים של משנתנו, כמו גם בית שמאי ובית הלל, מתנגדים לכך.

28ההבדל בין זכר לנקבה מתבטא בתורה במספר ימי הטומאה וימי דם הטוהר, ומן הסתם היו שפירשו זאת כהבדל בטבע המינים. פרשנות זו אינה מופיעה בתורה וגם לא בהלכה התנאית, אבל היא מתבקשת. לאור פרשנות זו נקבעו הבדלים נוספים בין היווצרות הזכר להיווצרות הנקבה, הבדלים שמקורם בעיקר בפולקלור המדעי. חכמים מתנגדים להם, ורבי ישמעאל מקבלם.

29לעיל במשנה ג הבאנו את המדרש שלפיו הזמן הקובע מתי ולד נחשב ילד הוא "בריית נשמה". ייתכן שבריית נשמה היא הגדרה כללית יותר לארבעים יום. אם כן, במשנתנו מובאת סדרת דוגמאות שעל רובן אין כללים. אבל במקביל מוצעים (במשנה ג) כללים עקרוניים (צורת אדם, ראוי לבריית נשמה) וקביעה עקרונית נוספת של זמן של ארבעים יום (שגם עליה יש חולקים). שני הכללים מייתרים את הדוגמאות. קביעת הזמן לא רק מייתרת את הכללים האחרים אלא גם סותרת אותם, שכן אפשר שאחרי ארבעים יום תהיה לוולד צורה לא מוגדרת. הקביעות השונות נדרשו משום שלא תמיד ברור היה מתי חל יום הארבעים. עם זאת, אלו קביעות שיש בהן משום סתירה. אנו מניחים שקודם נדונו המקרים הפרטיים ולאחר מכן ניסו חכמים לקבוע כללים, ונחלקו בטיבם. "ארבעים יום" זהה ל"ראוי לבריית נשמה", והמשתמש בסימן זה עלול להימצא חולק במקרים מסוימים על הקביעה הקודמת, אבל במקרים הפרטיים שנשנו במשנה אין מחלוקת.

30כפי שציינו, העיקרון ההלכתי של משנתנו דומה לזה של משנת בכורות (ח, ב) ושל משנת כריתות א, ו. מבחינת כמות המקרים, משנת כריתות היא כמשנת בכורות, וכן גם סידור המקרים והארגון בצורה ריבועית. 67 המונח "משנה ריבועית" הוא כינוי שלנו למשנה שיש בה ארבע מקרים הדנים בשני משתנים: א, ב. ארבעת המקרים הם א, א; א, ב; ב, א; ב, ב. ראו למשל אבות ה, י ואילך, שם מרוכזות כמה משניות כאלה. במסכת נידה הפירוט רחב הרבה יותר, מופיעים מקרים נוספים וישנו סידור אחר של ההלכות. לדעתנו, בכל קבוצת מקרים חוזר אותו סגנון בכל שלוש המשניות, ולפיכך ברור שיש תלות מסוימת ביניהן, ומצאנו רמז אחד לכך שמשנת כריתות היא המקור. מכל מקום, הפירוט הרב והכניסה לפרטי פרטים לא אסתטיים אלו, והדילוג על הפרטים המשפטיים (כגון מעמד השפחה), אופייניים למסכת נידה.