משנת ארץ ישראל על משנה נדה ד:א

1בנות הכותים נידות מיעריסתן – הכותים הם השומרונים, שהיו עדה או שבט דתי, והתרכזו בשומרון. עסקנו במעמדם ההלכתי בנספח למסכת ברכות. בנותיהם נחשבו כמי שחייבות בהלכות טהרה אך אינן שומרות על טהרה כהלכתה, כפי שנראה להלן.

2בהלכות כותים מעורבים שני מרכיבים שההפרדה ביניהם בדרך כלל קשה. המרכיב האחד נוגע לנוהגיהם ההלכתיים. גם אם שמרו מצוות באופן כללי, לא הכירו בסמכות חכמים וממילא לא צייתו לפרטי ההלכות של התורה שבעל פה. המרכיב השני פולמוסי: רצון להתרחק מקרבתם. בדיוננו בנספח לברכות הבחנו לפחות בארבעה שלבים בהתפתחות היחס ההלכתי לכותים, כולם במגמת החמרה והתרחקות. אפשר להבחין בשני שלבים תנאיים ובשני שלבים אמוראיים, שבכולם מגמת החמרה. איננו אומרים שאלו רבדים הלכתיים מובחנים, אלא שבשאלות רבות ניכרת החמרה בתוך התקופה התנאית, במעבר לתקופה האמוראית, בתקופה האמוראית או בכל השלבים הללו גם יחד.

3ההלכה המובאת במשנה, שלפיה בנות כותים נידות מעריסתן, מוסברת בבבלי (נידה לב ע"א-ע"ב) בגזרת חכמים, משום שהכותים אינם לומדים את הלימוד "אשה-ואשה" – לרבות תינוקת שראתה דם, שטמאה טומאת נידה וחייבת ספירת שבעה וטבילה כבוגרת. משום שחוששים למקרים כאלו, מטמאים את כולן כבר מעריסותיהן. עוד קודם לכן (שם לב ע"א) הגמרא שואלת: מדוע נגזור על דבר שהוא מיעוט? שכן ברור שרק מיעוט התינוקות רואות דם. הגמרא מתרצת שאין מדובר במיעוט שאינו מצוי אלא במיעוט מצוי, ולכן גוזרים. עד כאן הסבר הבבלי, שכמנהגו הקבוע תולה הלכות בפרטי פרטים של הדיון התלמודי. להלן נשוב לכך. הביטוי הקשה "טמאות מעריסתן" יוסבר להלן במשנה הבאה. הוא בא כניגוד לבנות הצדוקים.

4הכותין מטמין משכב תחתון כעליון מפני שהן בועלי נידות – הבועל נידה מטמא את המשכב שתחתיו או את כיסויו (כלים א, ג). הווה אומר שהשומרוניות נחשבות נידות מעריסתן, וכמובן גם בבגרותן.

5והן יושבות על כל דם – בתוספתא פירשו: "בנות הכותים מעריסתן נדות, והכותים מטמאין משכב התחתון כעליון מפני שהן בועלי נדות. שהן יושבות על כל דם, יום שהיא טהורה בו סופרת מתוך שבעה" (נידה ה, א [עמ' 645]). כלומר, הן שומרות דיני נידה ויושבות יותר מדי. המשך החשש אינו ברור: מה רע בכך שהן יושבות על כל דם ודם? הבבלי מתחבט בכך: "תניא, אמר רבי מאיר: אם הן יושבות על כל דם ודם, תקנה גדולה היא להן! אלא שרואות דם אדום ומשלימות אותו לדם ירוק. דבר אחר: יום שפוסקת בו, סופרתו למנין שבעה. מתקיף לה רמי בר חמא: ותספרנו! ואנן נמי ניספריה! דקיימא לן מקצת היום ככולו" (נידה לג ע"א).

6הדיון מנוסח כברייתא, אולם באופיו הוא תלמודי. רבי מאיר מקשה קושיה על המשנה: אם הן יושבות בכל יום הרי זו תקנה גדולה ולא סיבה לטמאן. תשובתו היא שאם ביום הראשון האישה הכותית רואה דם ירוק, היא סוברת שהוא דם נידה וסופרת אפוא שבעה ימי נידה מיום התחלת ההפרשה, שהיא בעצם טהורה, ואז, לאחר כמה ימים, קודם שנגמרו שבעת הימים הללו, מופיע דם אדום, המטמא, ופוסק, והאישה סבורה שיש למנות שבעה ימי נידה מהראייה הראשונה, אולם הראייה הראשונה הייתה דם טהור, ובעצם היה עליה למנות שבעה מתחילת הראייה השנייה, שכן רק היא הייתה דם טמא. נמצא שהיא טובלת לאחר שבעה ימים מהראייה הראשונה, שהייתה טהורה, בעודה טמאה, שכן לא עברו שבעה ימים מהראייה השנייה, שהיא בעצם היום הראשון לדימום המטמא, ולכן היא נידה. יש לציין שזהו טיעון מעניין כלפי הכותים, שכן טיעון דומה עומד בבסיס גזרתו של רבי על הנשים שבשדות לספור שבעה נקיים אם ראו במשך שלושה ימים דם רצוף, שמא תחשבנה דם טהור. רבי גזר מחשש בלבול בין ימי נידה לימי זיבה ושמא הדם הוא דם זיבה, ולכן יש לשמור שבעה על שלוש ראיות (לעומת שתי הראיות הראשונות, שבהן האישה טמאה שבעה מחשש נידה או שומרת יום). אבל בנות הכותים לא נחשדו בבלבול בין דם טהור לדם טמא אלא לבלבול בין סוגי הדמים. לאחר מכן נאחזו בחשש זה לבלבול כדי להחשיב כל דם כטמא, המחייב ספירת שבעה נקיים, כחומרת רבי זירא (בבלי, נידה סו ע"א). לעומת זאת, לפי התלמוד אצלנו, הבלבול הוא בין דם טמא לדם טהור. משותפים לשניהם הבלבול ואי ההקפדה על הספירה. כלומר, אנו רואים תהליך של החמרה הדרגתית: קודם כול מניחים שבנות הכותים אינן יודעות להבחין בין דם טהור לטמא, אחר כך מניחים זאת בנוגע לנשים שבשדות, הרחוקות ממרכזי ההוראה התרבות ואולי גם הניקיון, ולאחר מכן בנוגע לכלל נשות ישראל! בכך מסתיימת האפשרות להחמיר. גזרו על כל הדמים כחמור שבהם, היינו, זיבה גדולה, ובכך איחדו את כל דיני הדמים לדין אחד, כדי לצאת מן הספק, ובניגוד לפרטי הדינים המופיעים בתורה. ההסבר "מתוחכם", וקשה להבין כיצד החמרה מובילה לכך שכל הכותיות תיחשבנה נידות אף על פי שבדרך כלל הן שומרות על ההלכה (ומחמירות מבנות ישראל), ורק במקרים בודדים ההחמרה מביאה הקלה. עוד קשה על הסבר זה שהעיקר חסר מן הספר: לא נאמר במשנה שהן מחמירות לשווא.

7תירוץ שני לנידותן התמידית של בנות הכותים הוא שאם פסקה וסתן באמצע היום הן סופרות את חלקו כיום טהרה. רמי בר חמא סבור שאכן כך ההלכה, אבל ההלכה היא שימי טהרה הם ימים שלמים. כל ההלכה אמוראית, וספק אם אפשר להסביר את המשנה על סמך הלכה שעוד לא "נוצרה" (אין לנו מקורות על כך שנוצרה). אבל אולי אפשר ללמוד מההסבר האמוראי שאמנם השומרוניות יושבות על כל דם, אבל אינן מקפידות על פרטים שהם מיסוד חז"ל. התוספתא פירשה שבנות כותים נידות מעריסתן משום שיחסי האישות של הוריהן לא נעשו בטהרה, ואימותיהן של הללו נידות הן. ברם זו גישה הלכתית מופרזת. בת לאישה נידה או בת לאישה שאינה שומרת על דיני הטהרה, גם אם היא טמאת נידה בזמן העיבור, עדיין אין בכך כדי לטמא את הבת הנולדת לה בטומאת נידה (לכל היותר בטומאת מגע נידה, שהיא טומאה קלה). לא שמענו על כך שטומאת הנידה עוברת בירושה, ומבחינה הלכתית, כל תינוקת טהורה עד שתראה דם. תינוקת נורמלית השופעת דם היא נידה, אבל ללא קשר למצבה של אמה, וודאי שרוב התינוקות אינן מדממות. לפיכך נראה שההלכה הקובעת שבנות כותים טמאות מעריסה היא החמרה לא הלכתית, חלק מאותה מגמה של הרחקה משומרונים ותיעובם (איורים 13 א-ג).

8הרמב"ם, בעל תוספות יום טוב, אלבק ואחרים פירשו שהכותיות יושבות (כלומר טמאות) לאחר ראיית כל דם ומחמירות יותר מאשר חכמים (לעיל ב, ו), כלומר, כל הפרשה נחשבת בעיניהן דם. אלא שאם הן מחמירות יותר, מדוע הן טמאות? בעל תוספות יום טוב מאמץ את פירוש הגמרא שהבאנו, שביום ראשון ראו "דם" טהור, ומאז הן סופרות שבעה, וביום השני ראו דם אמִתי והיו צריכות למנות ממנו, אבל הן מנו מהיום הראשון.

9אנו מציעים לקרוא את המשפט כפתיחה למשפט הבא. במשפט הבא נאמר שהשומרוניות טמאות מספק, ולא טומאת ודאי, ולכך מקדימה המשנה שהשומרוניות יושבות על כל דם. 1 לשון ההפרזה "כל דם ודם" איננה בכל עדי הנוסח (ה"דם" השנייה חסרה) בקטע גניזה אחד (א' אצל מיטשם) חסרה המילה "כל", וזהו שיבוש. לכן אין הן טמאות מהתורה, אלא שאינן שומרות על פרטי ההלכות של חז"ל, וודאי גם אינן מראות כתמים לחכמים או לכוהנים. 2 לכוהנים אשר להם מראים את הדם ראו במבוא למסכת.

10לכן: ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש ואין שורפין עליהן את התרומה, מפני שטומאתן בספק – ספק טומאה לחומרא, אבל אין שורפים עליהן את התרומה אם נגעו הבגדים בתרומה, אלא "תולים" 3 כלומר, מחכים עד שהתרומה תתקלקל. הסבר ההלכה יובא להלן. בגלל האיסור להשחית תרומה, ואין מחייבים אדם שנכנס לעזרה לבוש בגדים ששכב עליהם הכותי קרבן, כיוון שטומאתו בספק.

11אפשר שכל ההלכה שייכת לתחום הפולמוסי. אמנם הכותיות יושבות על כל דם ומחמירות מהלכות חכמים (החמרה שבעיני חכמים נובעת מן הסתם מבורות ואינה נחשבת החמרה רצויה), אבל אין הן מדקדקות בפרטים ובבדיקות, ובעיקר, חכמים גזרו עליהן הרחקה מתוך רצון להתרחק מהן.

12תפיסה זו מופיעה גם במשנת טהרות (ה, ח). במשנה אחרת מופיעה מחלוקת מדור אושא בשאלה אם סתם כתמים על בגדים טמאים או טהורים. הדבר תלוי בשאלה אם אנו מניחים שהרוב השומרוני שומר לא למסור בגד טמא קודם שכובס וטוהר (להלן ז, ג). במשנה שאחריה נאמר שבית הטמאות של נשות הכותים טמא מפני שהן קוברות בו נפלים (ד). 4 בית הטמאות הוא כנראה בית שגרות בו נשים נידות, ובעיקר נשים לאחר הלידה. זהו נוהג מרתק הידוע לנו מעדות אחרות, ולא זה המקום להרחיב בכך. ראו המקורות שציין אלבק, פירוש, השלמות, עמ' 589-588, וראו דיוננו במבוא למסכת. החשש מפני קבורת נפלים מוצג כסיבה לכך שתחום המגורים של נכרים הוא "מדור גויים" או "מדור העמים", וטמא, אבל הטענה המושמעת כלפי נשות הכותים לא גרמה להחלטה לטמא את כל ארצם. ברור שהנימוק של קבורת נפלים אצל גויים ואצל כותים אינו הגורם לקביעת ההלכה אלא עילה משנית. הגורם היה לאומי ועקרוני, והשומרונים נחשבו יהודים לעניין זה. אין ספק שהם שמרו על דיני טהרה ברמה כלשהי (אולי לא על כל הדקדוקים שחכמים תבעו, ולעומת זאת קבעו לעצמם דקדוקים שחכמים לא תבעו). אבל לוּ רצו חכמים לטמא את ארצם מסיבה לאומית היו מוצאים לכך נימוק פורמלי. אין זאת אלא שחכמים לא רצו לטמא את ארצם, והעובדה שהם שמרו על דיני טהרה הקלה על הכרעה זו. בנדון זה, אפוא, "כותי כישראל". עם זאת, בתלמוד הבבלי אנו מוצאים גם מגמה המסייגת מעט את נאמנותם של הכותים להעיד בנושא טהרה (נידה נז ע"א).

13בבבלי מציע רב נחמן בר יצחק למנות הלכה זו כאחת ה"גזרות" שהוכרעו "באותו היום" כאשר גברו בית שמאי על בית הלל (שבת טז ע"א, יז ע"א). דנּו במשנה זו (שבת א, ד) בהרחבה, והראינו שכבר התלמודים נחלקו בשאלה מה הן שמונה עשרה ההלכות. נראה שכבר לתלמודים לא הייתה מסורת בדבר זהות המחלוקות וההכרעות, ובקרב הראשונים ישנה אף מחלוקת בשאלה כמה "גזרות" נדונו באותו יום. לפי מסקנתנו שם, המחלוקת הנוכחית אינה קשורה להכרעות שהוכרעו באותו יום. לפי הבבלי אין ההלכה שלנו חלק מהרשימה, אלא הצעה אחרת הבאה לענות על קושיה. ספק אפוא אם זו מסורת עצמאית או הסבר מדעתו של האמורא. על כל פנים, לדעתו, ההלכה קדומה – משלהי ימי הבית השני.

14האיסור לשרוף תרומה שספק אם נטמאה, המובא במשנתנו, נובע מכך שאין להפסיד קודשים בידיים. כך למשל, היו שאמרו שבערב פסח אין לשרוף חמץ תרומה אלא ברגע האחרון (פסחים א, ה), וכן בספק כתמים של טומטום ואנדרוגינוס שראו דם, וישנו ספק אם זהו דם נידה או דם גבר: "טומטום ואנדרוגינוס שראו בין לובן בין אודם – אין שורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו. ראו לובן ואודם כאחד – שורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו" (תוספתא, זבים ב, ב [עמ' 677]), וכן בספקות דומים (תוספתא, חלה א, יא; כלים בבא מציעא א, ה [עמ' 578]). עוד שמענו ששורפים תרומה על טומאה קלה: "רבי שמעון אומר: שורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו, שאין טומאה אלא מדברי סופרים" (תוספתא, נידה ט, יד [עמ' 651]).

15העמדה שתולים ספק תרומה, חוזרת אפוא בסדרת מקורות, אולם מצאנו גם דעה מנוגדת: "מחצה על מחצה – שניהם טמאין. רבי אליעזר אומר: שורפין עליהן את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת מקדש וקדשיו" 5 בכתב יד וינה נמחקו המילים "מקדש וקודשיו" ונותר רווח והאות קו"ף. (תוספתא, אהלות ז, ח [עמ' 604] 6 ראו עוד, תוספתא, פרה יא, ח (עמ' 640), משפט דומה בשם רבי אליעזר בהקשר לא ברור. ). כפשוטם של דברים, תנא קמא סבור שהתרומה בספק ולכן תולים, ורבי אליעזר חולק עליו ואומר שבספק כזה שורפים את התרומה. רק בדוחק אפשר לפרש שאין כאן מחלוקת ושתנא קמא דיבר רק על עצם הטומאה. גם את דברי רבי שמעון לעיל אפשר להסביר כמחלוקת על דברי תנא קמא, אם כי דין ספק תרומה אינו זהה לדין טומאה קלה ("מדברי סופרים"). מחלוקת אחרת היא על השהייה במדור העמים. גם שם מדובר בספק מבחינה משפטית, שמא קברה שם אישה את בנה: "על מדור העמים תולין. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אף שורפין" (תוספתא, אהלות יח, ז [עמ' 616]). כן מוצאים אנו בתלמוד מחלוקת בשאלה אם שורפים על חזקות. "חזקה" גם היא מצב של ספק שהוכרע: "דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מלקין על החזקות, סוקלין ושורפין על החזקות, ואין שורפין תרומה על החזקות" (בבלי, קידושין פ ע"א). מהמשך הסוגיה שם עולה שהכלל מוגבל לחזקות מסוימות. המשנה בטהרות (ד, ה) קובעת שעל שישה ספקות שורפים את התרומה. המשנה אמנם מציגה את הרשימה כרשימת חריגים, אבל הבבלי מבין אותה כהלכה כללית בנוגע לכל הספקות (בשישה קבעו זאת חכמים במפורש, ואת היתר צריך להסיק מהמשנה). הבבלי מייחס לאמורא כפרי עלום בשם רב שמואל 7 השם עשוי להיות אמִתי, אבל עשוי גם להיות סמלי: שמו של חכם מרמה משנית הקרוי כשמם של שני מייסדי התלמוד הבבלי, רב ושמואל. בכ"י ו (וטיקן 110): "ורב זוטרא בר שמו' ", ומופיע שם סימן המורה להפוך השמות: רב שמואל בר זוטרא, וכן הגרסה בכ"י ט (וטיקן 113) ובקטע גניזה T-S G1.60. ב-מ: "רב זוטר". ראו גם אלבק, מבוא לתלמודים, עמ' 423, הערה 428. מהכפר תואך 8 לזיהוי הכפר ראו אופנהיימר ואחרים, בבל, עמ' 451-450. קושיה על הסתירה בין משנת טהרות זו לבין משנתנו. רב פפא מזלזל בשאלה ומציג את משנת תרומה ככלל הרגיל ואילו את משנת נידה כמקרה מיוחד של ספק על ספק (בבלי, נידה לג ע"ב). יש לומר שתירוצו נאמר אמנם בביטול כלפי החכם הכפרי, אולם התירוץ עצמו, "בכותי חבר", כלומר, הכותי שומר על מצוות טהרה – בעייתי ואינו רֵאלי. יתר על כן, הוא אינו בוחר בתירוץ הפשוט, שמשנת טהרות כוללת רשימת חריגים בלבד ואילו משנתנו משקפת את הכלל.

16ברם ראינו במקורות התנאיים הארץ ישראליים (בעיקר בתוספתא, אבל גם במשנת פסחים) חזרה של העמדה שאין שורפים ספק תרומה. לכאורה יש להסביר שמשנת טהרות עוסקת בגזרות מיוחדות, והכלל הוא שעל ספק תולים. כאמור, כך גם הסביר הירושלמי את הגזרה שנקבעה באושא ומנוסחת במשנתנו. לאור כלל המקורות שהבאנו נראה שהייתה מחלוקת בשאלה אם תולים ספק תרומה או שורפים אותה. רבי אליעזר, ואחריו אולי גם רבי שמעון, סבורים ששורפים ספק תרומה. את דרכם נוקט מאוחר יותר גם האמורא רבי יוחנן. כפי שנראה להלן, בחלק מהספקות במשנה חכמים מטהרים ומשנתנו כרבי עקיבא. לפיכך יש מקום להשערה שהייתה בנושא מחלוקת עקרונית (רבי אליעזר וחכמים), ומשנתנו קבעה עמדה בחלק מהמחלוקות כדעת רבי אליעזר וביתר המחלוקות כדעת חכמים. אמנם כל המקרים שהבאנו כאן ושהביאה משנת טהרות (ד, ה) הם "ספק", אבל אין ספק דומה לספק, וכך גם סיכמנו בפירושנו לסוף הפרק בטהרות.

17במשנה זו מסתיים הירושלמי על מסכת נידה, חבל על דאבדין.