משנת ארץ ישראל על משנה נדה ד:ב

1בנות צדוקין, בזמן שנהגו ללכת בדרכי אבותן הרי הן ככותיות. פרשו ללכת בדרכי ישראל, הרי הן כישראלית – הצדוקים הם כת שפעלה בעיקר בסוף ימי הבית השני. השאלה שנברר להלן היא אם הצדוקים שמרו על דיני נידה ואם ההלכה משקפת את ימי חכמים, כלומר, נותרו צדוקים גם לאחר החורבן, או שמא מדובר בהלכה היסטורית.

2רבי יוסי אומר: לעולם הן כישראל עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותן – רבי יוסי סבור שהצדוקים שומרים על דיני נידה, אבל אם הם פורשים לדרכם הכיתתית הם נפסלים. ייתכן שיש להבין שנשות הצדוקים הקפידו לשמור את הלכות חכמים אף על פי שההלכה הכיתתית שונה. מדברי רבי יוסי משמע שהצדוקים (הצדוקיות) שמרו על דיני נידה. בתוספתא, דברים אלו מובאים בסתם, ללא ציון שם הדובר. כפי שראינו במשנה הקודמת, שמירת ההלכה של הכותים היא סיבה לטמאן בוודאי או מספק. הוא הדין לשמירת ההלכה של הצדוקים (צדוקיות). אמנם יודעים אנו שהצדוקים הקפידו בדיני הטהרה יותר מאשר הפרושים. אך הפרושים חושדים שאינם בקיאים בפרטים שנקבעו על ידי החכמים.

3המילים "פרשו לדרכי ישראל הרי אלו כישראל" קשות ונראות מיותרות, שכן הדבר מובן מאליו. עוד יש להוסיף שההעמדה של ישראל לעומת צדוקים היא העמדה פרושית מובהקת, שהרי הצדוקים ראו עצמם כישראל והיו ישראל, אלא שחלקו בסעיפים חשובים של קיום המצוות. "ישראל" כאן אינו הלאום המכיל פלגים שונים אלא כל השומר על ההלכות "שלנו". כך הגדירו לעצמם גם האיסיים את כל מי שאינו הולך בדרכם – כבן לאום אחר שאינו קשור אליהם.

4במשנה אפשר לראות משחק לשון סביב המילה "פרשו". פעם פירושה פרישה מ"דרכי ישראל", כלומר, הליכה בדרך הצדוקים של ימי הבית השני, ופעם אחרת (הראשונה) זו פרישה מהפרישה, כלומר, חזרה לדרך ישראל (הפרושית). העורך ידע כנראה על הכינוי "פרושים", והשתמש בו לתיאור מצבים הפוכים. בתוספתא ישנו משחק לשון נוסף: בנות הכותים טמאות מ"עריסתן", כלומר, טמאות עוד קודם שעשו מעשה. אבל בנות הצדוקים טמאות רק משנהגו. בכך יהיה גם הסבר למונח "מעריסתן" שבהבנתו התחבטנו בפירושנו למשנה הקודמת.

5ברוח דבריו של רבי יוסי מנוסחת ההלכה הבאה: "מעשה בצדוקי אחד 9 בדפוס צוקרמנדל: "צדוקה אחת", וזהו תיקון של מגיה עם הארץ. בדפוס ראשון ובכ"י וינה: צדוקי אחד. וראו ליברמן, תוספת ראשונים, עמ' 298. שסח עם כהן גדול, ונתזה צינורא מפיו ונפלה על בגדיו של כהן גדול, והריקו פניו של כהן גדול. ובאו ושאלו את אשתו, ואמרה: אישי כהן, אף על פי שאנו נשי צדוקיות, כולן נשאלות לחכם. אמר רבי יוסי: אנו בקיעין בצדוקיות יותר מן הכל, שכולן נשאלות לחכם חוץ מן אחת שהיתה בהן ומתה" (תוספתא, נידה ה, ג [עמ' 645]). כל המעשה קשה מבחינה היסטורית. הכוהן הגדול עצמו היה בדרך כלל צדוקי, גם התמונה שלפיה נשות צדוקים נשאלות לחכם קשה, הרי לצדוקים הייתה מנהיגות דתית והלכות משלהם. דברי רבי יוסי, אם נקבלם כפשוטם, עוסקים בצדוקים של ימיו, שהיו קבוצה נבדלת למחצה. היו בהם קיצונים וקיצוניות, אבל רובן נשמעו לחכמים ונשאלו להם. במבוא למסכת עסקנו בשאלה זו של שאלת חכם בדיני נידה וראינו שיש מקום לפקפק עד כמה רווחה נורמה זו בפועל. הסתפקנו בשאלה אם אין כאן ביטוי יתר לשאיפתם של חכמים ופחות למציאות החברתית. הבבלי שואל עוד: הרי גם רוקו של עם הארץ מטמא? ומתרץ שהאירוע המתואר היה במהלך הרגל, שאז עמי הארץ נאמנים על טהרת קודש. אם כך, גם הצדוקים נאמנים אז על טהרת הקודש! וכי יעלה על הדעת שמנעו מצדוקים, שהם היו הנהגת הכוהנים, להיכנס למקדש? 10 ראו פירושנו במבוא למסכת חגיגה. אנו מפרשים שהצדוקים הם בני המפלגה או הכת שפעלו בימי הבית, וצאצאיהם או ממשיכי דרכם. אין זה מן הנמנע שהיו גם צדוקים שלא היו כוהנים, אבל גם אם היו כאלה, הם הקפידו על מצוות הטהרה יותר מהפרושים. אם עמי הארץ נאמנים על הקודש, קל וחומר בני הכת הצדוקית, המחמירים עוד יותר מהפרושים בשמירת טהרה.

6יש לזכור שהפעילות במקדש התנהלה במסגרת של פשרה לאומית כואבת. לפי מסורת חז"ל, המקדש התנהל לפי הלכות הפרושים, אבל הכוהנים, וראשי הכהונה בפרט, היו צדוקים שקיבלו עליהם את מסגרת ההלכה הפרושית. 11 ראו סיכומנו במבוא למסכת יומא; רגב, צדוקים, עמ' 170-162. גם יוספוס מתאר מצב דומה. בתנאים אלו, לא ייתכן שכל צדוקי באשר הוא ייפסל באמתלה שהוא בועל נידה. מעבר לכך, אפילו הוא בועל נידה, ספק אם רוקו מטמא. משנת כלים קובעת שרוק הזב מטמא, אולם בועל נידה נמצא דרגה אחת תחתיו, ורוקו אמור להיות טהור (כלים א, ג). הראשונים פירשו שרוקו מטמא, ונחלקו רק במקורה של טומאה זו. לדעת ר"ש, רוקו של בועל נידה מטמא רק מדרבנן, ולדעת הרמב"ם, "מעיינותיו" (רוקו וכדומה) של בועל נידה מטמאים כנידה עצמה. 12 בעל חסדי דוד דייק מתוספתא שלנו כדעת הרמב"ם. ראו ספר המפתח לרמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב ג, א, ד"ה שם ולעניין מעיינות. אבל משנת כלים אינה זזה ממקומה, וממנה משמע שרוקו איננו טמא.

7הסיפור על הכוהן הגדול, שלדעתנו היה מן הסתם צדוקי, חשוד מבחינה נוספת. בברייתא אחרת אנו שומעים: "יום טוב עושה לאוהביו שיצא בשלום. מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם המלך ערבית ונתזה צנורא מפיו ונפלה על בגדיו. נכנס אחיו ושמש תחתיו בכהונה גדולה. ראת אמן של אילו שני כהנים גדולים בו ביום" (תוספתא, יומא [כיפורים]. יש לחשוד אפוא ששני הסיפורים הם שתי נוסחאות חלופיות, וקשה לברר מהו הנוסח המקורי. במקבילה בירושלמי מובא: "מעשה בשמעון בן קמחית שיצא עם מלך ערבי ערב יום כפורים [...]" (מגילה א י, עב ע"א). זהו כנראה ניסוח שלישי ומאוחר של אותו סיפור, שבו "ערבית" הפכה למלך ערבי. מכל מקום, הסבת המעשה לנכרי בעייתית עוד יותר משום שרוקו של נכרי אינו אמור לטמא. 13 טומאת נכרים היא בעיה הלכתית קשה. מצד אחד הם אינם מחויבים במצוות ואינם יכולים להיות טהורים וממילא גם לא טמאים; מצד שני הם מוקצים מחמת מיאוס, ולא ייתכן שבפועל ייחשבו טהורים (או יותר נכון שלא יטמאו). בספרות חז"ל גישות שונות לעניין, ונדון בכך. ראו אלון, מחקרים, א, עמ' 121–146; נעם, מהפכה, עמ' 272–309. אם יזכנו החונן לאדם דעת נעסוק בכך בקצרה במבוא למסכת עבודה זרה, ושם נציע את הצעתנו לניסוח הגישות הסותרות בספרות.

8מכל מקום, ייתכן שלא עם צדוקי נפגש הכוהן הגדול אלא עם שליח ערבי או עם סתם טמא. התוספתא שלפנינו עיבדה כנראה את הסיפור והפכה אותו דוגמה לדין שבמשנה. אפשר שהדברים משקפים קבוצה קטנה או גדולה משרידי הצדוקים – כוהנים ואולי גם ישראלים – שהתגוררה בציפורי במאה השלישית. אפשר גם שבכינוי "צדוקים" התכוונה המשנה לכוהנים סתם משרידי הצדוקים, כוהנים שהיו להם פה ושם הלכות מחמירות. במבוא למסכת שקלים אספנו את העדויות למנהגיהם המחמירים של כוהנים שאמנם פעלו במסגרת החברה היהודית המלוכדת של תקופת המשנה והתלמוד (יחסית לימי הבית השני) אבל עדיין היו להם מנהגים משלהם בהלכות טהרה, חלקם מחמירים וחלקם מקלים. 14 ראו נספח למסכת שקלים ומבוא למסכת פרה. אגב, בציפורי התגלה רובע מגורים שהיו בו עשרות מקוואות, מעל ומעבר למקובל בגליל, ואפשר ששם שכנה משמרת כוהנים או אותה קבוצת שיירי הצדוקים (איורים 14 א-ג). 15 הממצאים והמסקנות הנוגעים לרובע עם המקוואות עוד לא פורסמו, ולכן איננו יודעים אם בכל יחידת מגורים היה מקווה או בכל בית.

9הצדוקים החמירו בדרך כלל בהלכה יותר מהפרושים, ולכן סביר להניח שהם גם שמרו בקפדנות על דיני נידה הכתובים בתורה, ואולי אף בקפדנות יתר. ההלכה הצדוקית עצמה לא השתמרה, וכל שאנו יודעים עליה הם פרטים שחז"ל ייחסו לצדוקים ותקפו אותם בגינם. 16 רגב, הצדוקים. מעט ההלכות הצדוקיות שבידינו מלמדות על קרבה רבה להלכות האיסיים, ואת אלו אנו מכירים מספרות קומראן. בני שתי כתות אלו אכן טימאו כל דם, בכל צבע שהוא. 17 ראו במבוא למסכת. עד כאן התמונה ההיסטורית סבירה, והאמירה שצדוקים הם ככותים מתאשרת ומתאימה ליתר העדויות על הלכות הכוהנים. המימרה המיוחסת לרבי יוסי אינה עוסקת בצדוקים של ימיו אלא היא העברה וניסוח מחדש של המשנה כך שתתאים לסיפור השני הקדום. היא אינה היסטוריה אלא מימרה ספרותית שעברה גלגולים שונים ושהוציאוה מפשוטה. 18 ראו זוסמן, מקצת מעשי התורה, עמ' 71.