משנת ארץ ישראל על משנה נדה ד:ד

1המקשה – מקשה ללדת הוא מושג ברור: אישה שהחלו ציריה והם מלווים בדימום. לפי המשך המשנה ברור שההתקשות מלווה ביציאת דם, שאם לא כן, האישה לא הייתה נידה. 32 ראו להלן הדיון בדברי רבי יהושע. נידה – כלומר, היא טמאה כמו מדם נידה, שאינו מצריך אותה לספור שבעה נקיים, ואינה זבה, ומרגע שילדה, מתחילה את ימי טומאת הלידה (שבעה או ארבעה עשר, לזכר או לנקבה, בהתאמה).

2בדרך כלל ההיריון מפסיק את הווסת, ובזמן ההיריון אישה אינה נידה ("מסולקת דמים"). מבחינה רפואית אפשר שהאישה תהיה נידה רק אם ההיריון נפסק (או שלא היה היריון כלל ולאישה היה מה שמכונה כיום "היריון מדומה" 33 "היריון מדומה" מופיע כמוטיב ספרותי רווח בספרותן של חברות שונות. איננו יודעים אם בעבר זו הייתה תופעה נפוצה. ייתכן שהמקרים המקרים שבהם התרחשה התופעה סופרו לעתים קרובות והתופעה הזניחה הפכה רווחת בספרות. מכל מקום, התופעה קיימת גם היום. ראו באתר mamy, "הריון או הריון מדומה?". ) או אם הפילה בלי שחשה בדבר. בכל מציאות אחרת אין לחשב את דם התחלת הלידה כנידה. השאלה היא אפוא באיזה מקרה המשנה עוסקת. ישנן כמה אפשרויות להבנתה:

3א. המשנה תאורטית, ומעלה שאלה שאינה מעשית כדי לברר את הצד ההלכתי העקרוני, בהמשך למשנה הקודמת, שעסקה ביולדת שלא טבלה.

4ב. במונח "נידה" התכוונה המשנה למציאות הלכתית ולא רפואית. בתורה נזכרים שלושה מיני דמים בלבד: נידה, זיבה ודם טוהר. המקשה מדממת, וטיבו ההלכתי של דם זה אינו מוזכר במקרא. לכן העניקו לו חז"ל את המעמד ההלכתי של דם נידה אף שידעו שאינו מופיע בעת המחזור ומבחינה רפואית אינו מעיד על היות האישה נידה. מכל מקום, חכמים ידעו שבדרך כלל יולדת אינה נידה או זבה, אבל ידעו, או שמא רק סברו, כי בעת לידה זב ממנה דם (שכן רק המיילדת נכחה עם האישה בעת הלידה, ומקומם של הגברים נפקד ממעמד זה). מבחינת הרֵאליה הרפואית אין כמובן לידה שאינה מלווה בדימום כתוצאה מהתכווצויות הרחם, פתיחת צוואר הרחם ולעתים גם עקב היפרדות השליה קודם גמר הלידה. מכיוון שזהו דם שאינו נזכר במקרא והגדרתו ההלכתית אינה ברורה, משום כך התחבטו חכמים בשאלה אם זהו דם נידה, שאינו מחייב ספירת שבעה נקיים אחריו, או שמא דם זיבה, המחייב ספירת שבעה נקיים אחריו, ואז ממילא האישה מפסידה חלק מימי דם הטוהר שלה או את כולם, שכן אינה יכולה להיטהר בטרם יחלפו שבעה ימים נקיים לאחר הלידה.

5דוגמאות לשתי האפשרויות: המקשה היא יולדת, ושבעת ימי טומאת הנידה שלה נבלעים ממילא בשבעה או בארבעה עשר ימי טומאת הלידה, ולאחריהם היא יכולה להיכנס לתקופה של ימי דם הטוהר שלה ללא כל שאלות. לעומת זאת, אם דם הקישוי ייחשב זיבה, יש לספור שבעה ימים נקיים אחריו. אם לדוגמה ילדה האישה בן זכר, ודמה נפסק לאחר שלושים יום, היא סופרת שבעה נקיים, ואז, כל דם שתראה מהיום השלושים ושמונה עד ליום הארבעים (שלושה ימים בלבד) ייחשב דם טוהר, ולאחר מכן, כל דם שיופיע יהיה שוב דם נידה או זיבה. אם לעומת זאת ילדה נקבה ודיממה במשך שלושים יום לאחר הלידה, כל דם שיופיע אצלה מהיום השלושים ושמונה עד ליום השמונים ייחשב דם טוהר, ולאחר מכן, כל דם שיופיע יהיה שוב דם נידה או זיבה. אפשר כמובן להעמיד דוגמאות נוספות שלכל אחת מהן החישוב שלה אם נתייחס לדם הקישוי כאל דם זיבה. אם נתייחס לדם זה כאל דם נידה לא יהיה לנו כל מקום להסתבך, שכן שבעת ימי הנידה נבלעים תמיד בימי טומאת היולדת, ולאחריהם היא יכולה להתחיל את ימי דם הטוהר שלה לזכר או לנקבה (ראו פירושנו לעיל א, ד). רבי אליעזר סובר שבגלל נימוק זה דייה שעתה, כלומר, לדעתו, דם יזוב ממנה רק לעתים רחוקות ביותר, ואילו רבי יהושע סובר שמטמאת למפרע, ולדעתו כנראה התופעה רחבה יותר. כיום אנו יודעים שתופעה של המשך המחזור עשויה להתרחב לעתים רחוקות בתחילת ההיריון, אבל המקשה מסיימת את הריונה, ומבחינה רפואית לא ייתכן שהיא תהיה נידה. לפי הסבר זה, חכמים מעניקים למצבה של האישה פרשנות משפטית. הם יוצרים מציאות משפטית וירטואלית. 34 מציאות משפטית וירטואלית היא הנחה של מערכת המשפט שהמציאות הרֵאלית אינה קיימת, ונוצרת מציאות חדשה שהתגבשה לאור התפיסה המשפטית. כך למשל, אישה המקפידה שלא יתערבבו הקבים שלה זה בזה בעת הלישה נחשבת "שתי נשים" ואין הקבים מצטרפים לכדי הפרשת חלה. שתי נשים נחשבות תמיד כמקפידות שלא יתערבו הקבים שלהן, ופטורות מלהפריש חלה משום שהקבים אינם מצטרפים לכדי שיעור חלה. ראו מוסקוביץ, עשו אותו, עמ' 211.

6ג. אפשרות שונה היא שחכמים אכן סברו שהמחזור נמשך כתקנו גם בזמן ההיריון אף על פי שזו תופעה נדירה, ועוד יותר נדיר שהמחזור נמשך עד סוף ההיריון. במקרה תאורטי כזה, אשר בו המחזור נמשך כסדרו במהלך ההיריון, כל דימום המגיע בימים השמיני עד השמונה עשר למחזור אמור להיות דם זיבה, והמשנה מבקשת לחדש לנו שהמקשה היא נידה בימים הראויים לנידה, אבל אם ראתה דם קישוי בימי הזיבה היא טהורה. בבבלי (נידה לו ע"ב) מבואר טעם העניין, שהרי נאמר בזבה: "ואשה כי יזוב זוב דמה" [ויקרא טו, כה], ומכאן דרשו: "דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד". כלומר, אם התקשתה ללדת בימי הזיבה וראתה דם מחמת הקישוי – אין זה דם זיבה ואיננה טמאה, והמשנה מחדשת שדם הקישוי נדון כדם נידה רק אם הקישוי היה בימים הראויים לנידה, אבל אם היה בימים הראויים לזיבה – טהורה. כל ההלכה מבוססת על מצב שכיום אנו יודעים שהוא כמעט בלתי אפשרי. 35 ראו נספח רפואי, סעיף 9, שם הערנו שלעתים רחוקות מאוד תיתכנה עדיין וסתות בחודשי ההיריון הראשונים (בלבד), ולא בכך עוסקת משנתנו, הדנה בדימום טרום־לידתי. דימום המופיע לאחר אותם חודשי היריון ראשונים נובע מסיבוך הריוני ולא ממחזוריות הנידה-זיבה.

7כפי שראינו במבוא למסכת, ההחמרה ההלכתית הלכה והתקדמה לצד חוסר ידע ביולוגי בפיזיולוגיית הלידה בפרט ובאבחון הדמים השונים בכלל. במבוא התחבטנו בשאלה אם חוסר הידע גרם לקשיים באבחנה, ובעקבות זאת, למגמת ההחמרה (כדי לא לשגות), או אולי ההפך: הגישה הטוענת שכל דם טמא גרמה ירידה בידע או הזנחת הידע הקיים, שכן האבחנות והמומחיות הרפואית לא נדרשו למעשה. אם עושים האחדה של כל סוגי הדם ומטמאים כל דם כדם טמא בזיבה גדולה, המחייב ספירת שבעה נקיים, אין כל משמעות לחילוק בין הדמים ולהלכות השונות לכל סוג וסוג. כך או כך, לפי ההסבר השלישי, הגדרת האישה כנידה מבוססת על הנחות רפואיות שאינן נכונות.

8כל ההלכה במשנה נוגעת למעמדה ההלכתי של האישה, המשפיע עליה ועל בעלה, אבל גם, או בעיקר, על הצד שלישי המטפל בה. מי שנגע בנידה או בזבה טמא טומאה קלה, ואם המקשה אינה לא נידה ולא זבה, הנוגע בה (מטפל בה) טהור.

9ההלכה במשנה היא הקלה והחמרה כאחת. לו הייתה המקשה מוגדרת זבה היא הייתה טמאה במשך שבעה ימים מסוף הדימום, ואילו הגדרתה כנידה (לפי דין משנה) משמעה שהיא טמאה רק במשך שבעה ימים מיום תחילת הדימום. הדימום עצמו, ייתכן שיימשך כמה ימים, וגם אחרי הלידה עצמה, אולם אם הדימום יימשך יום אחד בלבד (לידה רגילה במצב טוב) האישה היא זבה קטנה, וטמאה רק יום אחד, ונכנסת בטהרה לימי הטוהר. אם היא נחשבת נידה, היא טמאה במשך שבעה ימים, ואז זו החמרה עליה.

10בתחילת הקישוי והדימום, עדיין איננו יודעים כמובן שהאישה עומדת ללדת, ואפשר שזהו דימום המתחולל בזמן ההיריון, וכאמור, היא נחשבת נידה.

11קישת שלשה ימים בתוך אחד עשר – אם קישוי הלידה נמשך שלושה ימים או יותר, כלומר, האישה ראתה דם במשך שלושה ימים רצופים בימי קישוי אלו, והימים הללו חלו בתוך אחד עשר הימים של הימים הראויים לזיבה, היינו, בין וסת אחת לימים הראויים לווסת שבאה אחריה.

12שפת מעת לעת וילדה – נפסקו ציריה ודימומה לתקופה של יממה, ואז מתברר שהדם הראשון שראתה לא בא מחמת קישוי הלידה אלא הוא דם זיבה, הרי זו כיולדת בזוב – בעדי נוסח בבליים מאוחרים: 36 וטיקן 110, וטיקן 113, מינכן 95, ובדפוסים. "יולדת בזוב" ולא "כיולדת בזוב". אישה שזבה במשך שלושה ימים או יותר נכנסת לקטגוריה של זבה גדולה, ועליה לספור לטהרתה שבעה ימים נקיים מחלוף הדימום. אם הדימום נמשך יומיים או פחות מכך, עליה לשמור יום נקי אחד. 37 הזבה היא מצב הלכתי אחר, של אישה שדמיה זבים ללא מסגרת של מחזור קבוע. זו שומרת "יום כנגד יום", כלומר, על דימום של יום או יומיים היא צריכה להיות יום אחד נקייה לאחר הדימום כדי להיטהר. הבבלי חידש את המונחים "זבה קטנה", המורה על אישה המדממת במשך יום או יומיים וטמאה כנגדם יום או יומיים, ו"זבה גדולה" (נידה ל ע"א, לח ע"א), המורה על אישה המדממת במשך שלושה ימים או יותר וזקוקה לשבעה ימים נקיים נוספים לשם טהרתה. המינוח מאוחר, אבל הדין מוכר ועליו מבוססות משנת פסחים ח, ה ומשנתנו. אין מונח מיוחד לאשה הזבה שני ימים. שכן כיוון ששפתה, כלומר, ציריה או דמה פסקו, ברור כעת שהדם לא בא מחמת קושי הלידה, כלומר, לא מחמת הוולד, אלא דם זיבה היה. אבל אם לא שפתה אלא ילדה בתוך יממה מהקישוי השני הזה, שהתחולל בימים הראויים לזיבה, כל דם שראתה בפעם השנייה, בימים הראויים לזיבה, הוא דם קישוי מחמת הוולד, ולכן הוא טהור.

13הביטוי "שפתה" יחידאי, ומופיע רק במסכת נידה. כפי שהערנו במבואות למסכתות השונות, כמעט לכל מסכת ביטויים יחידאיים, המעידים על עריכות שונות ועל "שפות הלכתיות" שונות שכל עורך השתמש בחלק מהן.

14חז"ל הבחינו וידעו שמחזור הווסת המינימלי כולל אחד עשר יום הראויים לזיבה, שבהם האישה בוודאי אינה נידה ואם דיממה בהם היא זבה. כפי שהסברנו במבוא למסכת, המחזור המינימלי הוא של שמונה עשר יום, מהם שבעת ימי טומאת הנידה ועוד אחד עשר ימים הראויים לזיבה, שבהם האישה בדרך כלל טהורה, ואם דיממה בהם, כל דימום ייחשב זיבה, קטנה או גדולה, שלכל אחת מהן דין שונה. "פתח נידה" הוא ביטוי המתאר את השלב שבו האישה מדממת שוב החל ביום התשעה עשר לאחר היום הראשון של הווסת האחרונה. אם אכן כך קרה, הדימום מהיום התשעה עשר ואילך נחשב פתח נידה חדש. ואכן, המחזור המינימלי הוא כזה, ויש נשים אשר להן מחזור ארוך יותר, האורך עד שלושים וחמישה יום ואף יותר. כתוצאה מכך ידעו הכול שאישה שיצא ממנה דם בתוך אחד עשר יום מחלוף שבעת ימי הנידה, היינו, בימים השמיני עד השמונה עשר, אינה נידה אלא זבה.

15לפי הפירוש השני שהצענו ברישא, חז"ל ידעו שהמחזור אינו נמשך בזמן ההיריון, ולכן יש להציע שמדובר באישה שהקשתה בפעם הראשונה – ואז היא נחשבת פתח נידה, שכן היא מדממת לראשונה לאחר ימים נקיים רבים, ואז הקשתה שוב במשך שלושה ימים רצופים בין היום השמיני ליום השמונה עשר מתחילת הקישוי הקודם, שפסק בתוך שבעה ימים לכל היותר, ואז שפתה יממה ולא ילדה, ולאחר יממה או יותר ילדה, שאז היא נחשבת זבה ויולדת בזוב. דימום זה אין לו מעמד הלכתי, וחז"ל מעניקים לו מעמד משפטי לא מציאותי: "עשו אותו". מכיוון שבפעם הראשונה הקלנו עליה והגדרנוה כנידה, אם הדם מתחדש שבעה ימים לאחר הפעם הראשונה, האישה ודאי אינה נידה, וממילא יש להעניק לה מעמד של זבה אף על פי שאין זה הזוב שעליו דיברה תורה.

16לפי הפירוש השלישי, חז"ל הניחו שהמחזור נמשך בזמן ההיריון אף שאינו גלוי לעין, ואם האישה הקשתה (בפעם הראשונה או השנייה) בימים הראויים לזיבה, היא זבה ואינה נידה. לפי הסבר זה יש לפרש שחכמים חששו לקטוע את הרצף המחזורי בשל היריון והתמידו לספור כאילו המחזור נמשך. לפיכך, אישה שדיממה במהלך ההיריון לאחר שחלפו לפחות אחד עשר יום נקיים קודם לכן, החשיבו אותה כנידה. אם פסק הדימום בתוך שבוע היא נכנסת לאחד עשר ימי הזיבה וחוזר חלילה, גם בהיריון! כך אפשר להבין את המשנה.

17לסיכום הרישא של המשנה אפשר להבין שמדובר באישה שהקשתה לפני לידתה, וזו הפעם הראשונה שהיא מדממת במהלך ההיריון. אם היא יולדת לאחר קישוי זה, הדימום נדון כנידה, שכן היה בגדר "פתח נידה" לאחר ימים נקיים רבים, ואין היא צריכה לספור שבעה נקיים. בכך מרוויחה היולדת את כל ימי דם הטוהר שלה, שכן שבעת ימי הנידה נבלעים בשבעת הימים של טומאת היולדת זכר או בארבעה עשר הימים של טומאת היולדת נקבה. אם שפתה לפחות יממה ולא ילדה, מכאן ואילך היא מתחילה לספור שבעה ימים הראויים לנידה ואחד עשר יום הראויים רק לזיבה, אף שהיא עדיין בהיריון. אם פסק הקישוי ולא ילדה, אבל התחדש באחד עשר הימים הראויים לזיבה, וקישוי זה נמשך שלושה ימים רצופים או יותר, ואז פסק ליממה ("שפתה מעת לעת") ולאחר מכן ילדה, היא "יולדת בזוב", דבר המצריך ספירת שבעה נקיים, וממילא הפסד של חלק מימי הטוהר של היולדת, או של כולם. אולם אם ילדה בתוך פחות מיממה מעת השפיתה, מתברר בדיעבד שהייתה טהורה.

18אלו דברי רבי אליעזר . אבל רבי יהושע אומר: לילה ויום כלילי שבת ויומו – רבי יהושע מציג גישה מקלה יותר, ואומר שרק אם האישה שפתה במשך לילה ויום שלמים, כמו שבת, המתחילה בערב ונגמרת בערב שלמחרת, רק אז היא נחשבת יולדת בזוב. אבל אם שפתה במשך עשרים וארבע שעות סתם, למשל, משש בבוקר עד שש בבוקר למחרת, אין מדובר בשופי, ואפשר לראות דם זה כדם הבא מחמת הוולד ולא דם זיבה, ואינה יולדת בזוב. רבי יהושע חולק על דברי רבי אליעזר, אבל אינו חולק על העיקרון אלא על הפרטים. למעשה, הוא מסייג את דברי רבי אליעזר בשני פרטים: הראשון, שההפסקה של "יום" חייבת להיות במובן המקראי: מערב עד ערב, ולא עשרים וארבע שעות סתם, ובכך ישנה הקלה מסוימת, והשני, ששפת מן הצער אבל לא מן הדם – ההפסקה שבה מדובר היא הפסקת כאב הצירים ולא הפסקת הדם. במקרה כזה, רק כאשר שפתה מערב עד ערב (ולא מעת לעת, כלומר, עשרים וארבע שעות מההתחלה), כלומר, זמן ארוך דיו להשתכנע שהאישה אינה בלידה, דמה הוא זוב ואינו מחמת לידה. אבל אם שפתה מן הצער ולא מן הדם, הדם אינו זיבה, שכן מוכח שהיא בלידה.

19אין זה ברור אם סייג זה של שופי מן הצער אבל לא מן הדם, שגם הוא בא להקל על האישה ולהשתדל לא לעשותה זבה בנסיבות מסוימות, הוא המשך דברי רבי יהושע או שמא זו אמירה כללית המגבילה את המושג "שפתה" המופיע בראש משנתנו. אם נפרש שדברים אלו מוסברים על דברי רבי יהושע, קשה לדעת אם רבי אליעזר מקבל סייגים אלו או חולק עליהם. אם הוא חולק, אזי לפי פירוש זה, לדעת רבי אליעזר, ה"מקשה" משמעו גם כאבים (צירים) וגם דם. אנו הסברנו לעיל שגם לדעת רבי אליעזר "מקשה" הוא כאב וירידת דם, ואזי, לרבי יהושע מחלוקת (סיוג) רק בנוגע לאופן מדידת הזמן. במשנה הבאה נראה שאכן פירוש המילה "מקשה" הוא כאבים ודם ושלא זו המחלוקת בין התנאים.

20בתוספתא מובא: "המקשה, כמה תשפה ותהא זבה? רבי אלעזר אומר: מעת לעת, והלכה כדבריו. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון, בית שמאי אומרים: שלשה ימים, ובית הלל אומרים: מעת לעת" (נידה ה, ז [עמ' 646]). הדיון הוא בשאלה מה אורך ההפסקה, ולא נאמר הפסקה של מה, של הצירים או של הדם. המשנה היא כדעת רבי אלעזר, ש"הלכה כדבריו", וכמותו סוברים בית הלל (לפי רבי שמעון). לבית שמאי דעה אחרת: ההפסקה צריכה לארוך שלושה ימים. במשך שלושה ימים האישה נחשבת עדיין נידה, אבל מעבר לכך זהו בבירור דימום חדש, ואי אפשר להגדיר את האישה נידה משום הטעמים שהצענו לעיל. מכל מקום, במשנה מופיעה דעה נוספת של בית שמאי.

21עוד שנינו בתוספתא: "[1] המקשה לפני לידתה, הרי זו נדה. בתוך אחד עשר, קישת שנים ושפת אחד, קישת אחד ושפת שנים, שפת אחד קישת אחד ושפת אחד – ילדה בזוב; [2] שפת שנים וקשת אחד, שפת אחד וקשת שנים, קישת אחד ושפת אחד וקישת אחד – לא ילדה בזוב; [3] זה הכלל: שופי סמוך ללידה – ילדה בזוב. קישת סמוך ללידה – לא ילדה בזוב. קישת שנים ושפת שנים, אף על פי שחזרה וקישת לאחר מכן – ילדה בזוב" (נידה ה, ח [עמ' 646]; בבלי, נידה לו ע"ב). התוספתא מסבירה את הכללים. דם היוצא בתהליך לידה הוא דם נידה אף שאין לו קשר למחזור החודשי, ויש בו תנאי לקולא ותנאי לחומרא. התנאי להקלה הוא שזרימת הדם לא תהיה בתוך אחד עשר הימים הראויים לזיבה הבאים לאחר שבעת הימים הראויים לנידה, ואם חל הדימום באחד הימים הראויים לזיבה – דין האישה כזבה. בסיפא [3] מובא כלל נוסף, והוא, שהדם יזרום במשך שלושה ימים, כולל יום הלידה, ואז האישה תהא נידה. אבל אם היום האחרון הוא יום הפסקה – היא כזבה. מעניין שמבחינת התוספתא "לא ילדה בזוב" משמעו "ילדה בנידה".

22בבבלי, ההכרעות העיקריות מועמדות בצורה ברורה: "אטו כל המקשה נדה היא? אמר רב: נדה ליומא, ושמואל אמר: חיישינן שמא תשפה, ורבי יצחק אמר: המקשה אינה כלום" (נידה לו ע"ב). לפי פשוטם של דברים, לרבי יצחק מסורת שונה מזו של משנתנו, ולדעתו, המקשה ללדת, גם אם יצא ממנה דם רב, אינה נידה. כפי שאמרנו, אכן דם המקשה ללדת אינו נזכר בתורה, ומבחינה רפואית היא אינה נידה אף לא זבה אלא יולדת. הדם נובע ישירות ובאופן הכרחי מתהליך הלידה, ולכן היא טהורה. זו כאמור ההלכה כפשוטה, המתאימה לתנאי הטבע שאנו מכירים, וכן אומר ריש לקיש (שם): "אמר קרא: 'תשב'. יש לך ישיבה אחרת שהיא כזו. ואיזו זו? זו קושי בימי זיבה". רב אומר שהמקשה נידה, בעקבות המשנה, ושמואל חושש לנידה לא מעצם הדימום הלידתי אלא שמא עד יום הלידה תשפה, ואז יוכח בדיעבד שלא היה זה דם הבא מחמת הוולד אלא דם נידה. זו הלכה מוזרה וחריגה: רק בדיעבד נקבע אם האישה נחשבת נידה, למפרע. אנו השתדלנו לתרץ כיצד חכמים חושבים שדם אישה בהיריון הוא דם נידה, והסברנו זאת לעיל בשלוש דרכים שונות. דעתו של רבי יצחק מוכיחה שגם הוא הבין את המשנה כפירוש השלישי, שלפיו האישה נידה משום שהתנא סבור שיש וסת בזמן ההיריון, ועל כך חולק רבי יצחק.

23הבבלי מביא עוד את מסורת ההלכה של חנניה בן אחי רבי יהושע: "חנניא בן אחי רבי יהושע אומר: כל שחל קישויה בשלישי שלה, אפילו כל היום כולו בשופי – אין זו יולדת בזוב" (שם). זו מסורת השונה מעט מזו של התוספתא. חנניה בן אחי רבי יהושע נמנה עם ארבעת השליחים שיצאו לתפוצות, 38 ספרי, דברים פ (עמ' 146). והוא עבר לפומבדיתא שבבבל ושם לימד. כידוע, לאחר מרד בר כוכבא ניסה לעבֵּר שנים, 39 ירושלמי, נדרים ו ח, מ ע"א; סנהדרין א ב, יט ע"א, ועוד. וחכמי ארץ ישראל בלמו את הניסיון (ראו במבוא למסכת ראש השנה). בבבל הקדומה, זו שקודם פריחת ישיבות בבל, היה מעט לימוד, והמעט שהיה הונהג בידי חנניה זה ורבי יהודה בן בתירה בנציבין. אביו של שמואל (אבוה דשמואל) למד בבית מדרש זה, וכאן למד גם בנו, 40 ראו כהן, תנאי בבל. וכן חכמים בבלים אחרים (קרנא, רב שילה). רב, לעומת זאת, למד בבית המדרש הארץ ישראלי, וחזרתו לבבל הפגישה את תורת בבל, שאותה ייצג שמואל, עם תורת ארץ ישראל שהביא עמו רב. כך צמח מרכז הלימוד המפואר בבבל. במבוא למסכת ראש השנה דנּו בניסיון הבבלי לערער את המונופול של ארץ ישראל בתחום קביעת לוח השנה. ניסיונות אלו הם ביטוי לאותה תורה בבלית. יש לחדד את המאמץ לאתר ולהגדיר את תורת בבל ה"מקורית", זו שקודם בוא רב לבבל. תורה זו היא בחלקה הגדול תורתו של חנניה, והיא שונה ממסורת ההלכה המכונה "ארץ ישראלית", בפרטים רבים. 41 ראו בנספח למסכת עירובין.

24החכמים המוסרים את תורת בבל אינם נושאים את התואר "רבי". התואר היה מקובל רק בארץ ישראל. לעומתם, רבי יהודה בן בתירא ואחריו רבי לוי היו מחכמי הארץ שירדו לבבל, ותוארם, כמו תורתם, מושפעים יותר מתורת ארץ ישראל ומדרכי מסירתה. 42 ועדיין הדברים מחייבים ליבון ובירור נוסף.

25לסיכום, ההלכה שבמשנתנו קשה מבחינה רפואית והלכתית, והצענו לה פתרונות דחוקים במקצת. כאמור, רב יצחק בבבלי חולק על כולה. דומה שיש בה ביטוי לחרדת הטומאה המתגברת על כללי ההלכה היבשים.

26המשנה מנוסחת בלשון קצרה. היא הייתה צריכה להיכתב כך:

27המקשה נידה –

281. קישת שלשה ימים בתוך אחד עשר, שפת מעת לעת וילדה – הרי זו כיולדת בזוב, דברי רבי אליעזר.

292. רבי יהושע אומר: קישת שלשה ימים בתוך אחד עשר, שפת לילה ויום (כימי שבת ולילו) וילדה – הרי זו כיולדת בזוב.

303. ששפת מהצער אבל לא מן הדם.

31כמובן, המשפט השלישי עשוי להתפרש כהמשך דברי רבי יהושע או כמימרא כללית לדעת שני הצדדים.

32זה הסגנון הרגיל במשניות. יש בו מרכיב חוזר שאין צריך לאומרו. כך נוצרת משנה כתובה בפרוזה אבל בקצב נתון. 43 שפיגל, דרך קצרה. אם נזכור שהלימוד נעשה בנגינה 44 הלוי, שינון. הרי שנוצר כאן מעין שיר, המאפשר ללומד לשחזר מילה ששכח.