משנת ארץ ישראל על משנה נדה ד:ה

1כמה הוא קישויה – משנה זו היא משנה תוספתאית המסבירה את קודמתה. במשנה הקודמת השתתפו בית הלל ובית שמאי, וחכמים בני דור יבנה שנו אותה. משנתנו היא מרובד כרונולוגי נוסף, מדור אושא, ומסבירה מונחים במחלוקת הקדומה. עם זאת, ריבוד המקורות בעייתי, שכן בתוספתא מופיעים דברי התנאים הקדומים, ומיוחסים לבני דור אושא. תנאים מאוחרים חוזרים אפוא על דברי קדמונים, ודברי תנאים קדמונים זוכים לעריכה מאוחרת שיש בה לעתים היפוך שמות ושינוי מונחים. נמצאנו למדים ששחזור הרבדים הכרונולוגיים קשה ביותר, וכל שאפשר לומר הוא שלעתים אפשר לרבד את כל הדעות השונות בנושא ספציפי. עם זאת, קשה לרבד את כל דברי התנאים בנושא, ודוגמה לכך תבוא בהמשך המשנה.

2רבי מאיר אומר : אפילו ארבעים וחמשים יום – קודם הלידה. כלומר, אם האישה לא שפתה לאחר קישויה, גם אם הקשתה זמן ממושך זה ולאחר מכן ילדה היא אינה נחשבת יולדת בזוב.

3ארבעים וחמישים יום הם הגזמה. בסופו של דבר, תהליך הלידה אינו נמשך זמן כה רב. למעשה, המקשה בלידתה ארבעים או חמישים יום היא "מעוברת שראתה דם", ואכן, בתשובות גאוני ארץ ישראל: "מעוברת שראתה דם צריכה לשב עליו שבעה נקיים" (תשובות גאונים אסף תש"ב, עמ' 122-121), כלומר, כזבה גדולה, והרי זו מסקנת המשנה. קודם תקנת רבי זירא, השאלה אם האישה נידה או זבה הייתה מרכזית, וקבעה את מספר ימי הטומאה. לאחר התקנה, ההכרעה אם האישה נידה או זבה פחות משמעותית, שכן בשני המקרים – מבחינה מעשית – האישה סופרת שבעה נקיים. הגאון מודע לתקנת רבי זירא. כך גם בתשובות גאונים מבבל. 45 תשובות גאונים קדמונים, כה; תשובות רב נטרונאי בר הילאי גאון, יורה דעה, סימן רמז.

4עם כל זאת, קשה. הגאונים הבבלים הכירו את המשנה במסכתנו א, ג, שם נקבע שמעוברת שראתה, דייה שעתה, ונדחקו ותרצו את הסתירה בין עמדתם, המבוססת על משנתנו, לבין המשנה שם. הם נדחקו, ומוזר שלא קבעו שהמשנה בפרק א עוסקת בתקופה שקודם תקנת רבי זירא, ודבריהם הם לאחר התקנה, כאשר נקבע שגם נידה יושבת שבעה נקיים. הם הכירו את תוצאות התקנה, אבל לא הזכירו אותה. האם לא הכירו בה כהלכה או שמא נמנעו בכוונה מלספר לשומעיהם על שינוי ההלכה?

5מבחינה רפואית לא ייתכן מצב של קושי לידה פעילה המלווה בדימום ובצירים במשך חמישים יום, אלא שלקדמונינו לא היה כלי להבחין בין צירים לבעיות אחרות. כך למשל, ייתכן מבחינה רפואית מצב של היפרדות שליה כרונית המלווה בדימום ובכאבים ממושכים במשך זמן רב מאוד, כשבסוף ישנה לידה. הופעת דימומים (או דימום אחד ארוך) בעת ההיריון היא אירוע לא נדיר. למעשה, הביטוי "מקשה ללדת" אינו מתייחס רק לצירים אלא גם לכאבים, לירידת מים ולשאר מרעין בישין (ראו נספח רפואי, סעיף 24). מהמשנה משתמע שמדובר בצער, שכן השפיתה היא שפיתה מן הצער. אכן, תיתכן בהחלט מציאות שכיחה של צירים מוקדמים הנמשכים זמן רב, כבר מהחודש השישי, לעתים מלווים בדימומים, ולעתים הם אינם מסתיימים בלידה מוקדמת אלא בלידה במועד.

6רבי יהודה אומר: דייה חדשה – חודש אחד. ייתכן שכוונתו לחודש האחרון, כלומר, למצב שחלק ממנו הוא לידה בסוף ימי ההיריון ואולי מעט ימים אחר כך (רש"י, נידה, לו ע"ב, ד"ה דיה חדשה: חודש תשיעי). כלומר, לדברי רבי יהודה אפשר לטהר אישה מלידה בזוב רק אם הקישוי נמשך לא יותר מחודש, ובחודש התשיעי, ובתנאי כמובן שלא שפתה לאחר הקישוי וקודם הלידה.

7רבי יוסה ורבי שמעון אומרים: אין קישוי יתר משתי שבתות – כלומר, קישוי המוציא את האישה מגדר יולדת בזוב הוא רק קישוי של שבועיים בלבד קודם הלידה. המחלוקת היא אפוא כמה זמן ייחשב קישוי טרום־לידתי ללא שפיתה שיש בו כדי להוציא את האישה מגדר לידה בזוב. רבי מאיר הוא המקל כאן, וקובע זמן ממושך, עמדת רבי יהודה היא עמדת ביניים, ורבי יוסי ורבי שמעון קובעים עובדה רפואית שעל פיה אין קישוי הנמשך יותר משבועיים, וכל שנמשך יותר מכך אינו מיוחס לוולד, ולכן הוא בהכרח זיבה.

8בעוד המשנה הקודמת מראה נטייה הולכת וגוברת של הקלה עם התקדמותה מהרישא לסיפא, המגמה במשנה זו (המופיעה בגמרא כהמשך המשנה הקודמת) הפוכה, והדעות בה הולכות ומחמירות מהרישא לסיפא. שוב אנו עוסקים בניסיון להתיר אישה לבעלה, היינו, להוציאה מחזקת יולדת בזוב ולפרש את דמה כדם מחמת הוולד. כל התנאים במשנה זו: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון, מתייחסים למשנה הקודמת. במשנה הקודמת נאמר שאישה לא תיחשב יולדת בזוב אפילו אם דיממה במהלך שפיתתה מצירים אם לא עבר זמן העולה על עשרים וארבע שעות או לילה ויום שלמים עד התחדשות הצירים והלידה. כאן המשנה שואלת האם הדבר נכון כלפי כל זמן ההיריון או רק כלפי סופו. אין מחלוקת בין התנאים על כך שיש לסייג את התקופה. רבי מאיר אומר שאם האישה ראתה דם בימים הראויים לזיבה, והם חלו ארבעים יום (באישה בריאה) או חמישים יום (באישה חולה) קודם הלידה, אם לא הייתה הפסקה של יותר מעת לעת או לילה ויום שלמים קודם הלידה אין האישה נחשבת יולדת בזוב. רבי יהודה מחמיר, ומסייג זאת רק לחודש התשיעי, ורבי יוסי ורבי שמעון – רק לשבועיים האחרונים שקודם הלידה. אם ראתה לפני כן דם, ואפילו מתוך קושי הלידה, היא נחשבת יולדת בזוב.

9ניכרת כאן התפתחות ההלכה בין דור יבנה, שבו כל חכמי המשנה הקודמת מקלים יחסית, לבין דור מאוחר יותר, במשנה הנוכחית, שבו ניכרת מגמת ההחמרה. מסקנה זו נעדן בהמשך.

10בתוספתא אנו רואים מעט הוספות המשנות את פני המשנה, שהדגשנו בפיזור אותיות: "[1] כמה יהא קישוי ויהא תלוי בולד? אפילו ארבעים וחמשים יום, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: דייה חדשה; [2] כיצד? שנים מן השמיני ומן התשיעי – לא ילדה בזוב. שלשה מן השמיני ומן התשיעי – ילדה בזוב; [3] רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: ארבעה עשר; [4] כיולדת הנקבה. [5] לפיכך, אם קשות שבעה עשר, שלש הראשונים ראויין לזיבה, וילדה בזוב" (נידה ה, ט [עמ' 646]). נפתח בפן הכרונולוגי. אף שמשנתנו מאוחרת למשנה הקודמת, מסתבר שחלק משורשיה גם הם מסוף דור יבנה (רבי טרפון). התוספתא מדגימה רובד כרונולוגי נוסף, המסביר את ההלכות הקדומות.

11בתוספתא אין כלל אזכור לבעיית הנידה. ההפך הוא הנכון: מבחינים בה בין קישוי הנובע מלידת הוולד (האישה נחשבת מקשה ללדת ולא כמי שסובלת מסתם דימום), שאז האישה טהורה, לבין דימום של זיבה, היינו, דימום הנמשך זמן מסוים (לפי הדעות השונות) קודם הלידה. או שהאישה שפתה מעת לעת או לילה ויום קודם הלידה, שאז היא יולדת בזוב. ייתכן שהתוספתא אינה אלא ניסיון מלאכותי להשוות בין המשניות. אם הקישוי הוא עד חמישים יום, תולים זאת בוולד. אפילו חמישים יום אין משמעם גבול עליון אלא ההפך: כל דם תלוי בוולד, ו"חמישים" הוא לשון גוזמה. רבי טרפון ורבי יהודה מסכימים לכלל העקרוני אבל מאריכים את זמן הקישוי. אם יצא דם בזמן הקישוי, האישה "לא ילדה בזוב". במשנה התפרש ביטוי זה כאומר שהאישה אינה זבה אלא נידה, אולם בתוספתא, ההלכה שנויה באופן אחר. לפיכך, אם יצא הדם יומיים קודם הקישוי, האישה היא בבחינת "שומרת יום" (יום טומאה כנגד יום זיבה), אבל אם הוא יצא במשך שלושה ימים קודם יום הקישוי, היא זבה גדולה. לפי פירוש זה יש לתקן את התוספתא.

12נוסח התוספתא

13בסעיף האחרון, נימוקם של רבי יוסי ורבי שמעון אינו רפואי אלא מדרשי. אישה טמאה לאחר לידה לכל היותר במשך ארבעה עשר יום (אם ילדה נקבה), ולכן, גם בארבעה עשר הימים האחרונים של ההיריון היא עלולה להיות טמאה. כלומר, דימום של עד שבועיים קודם הלידה אפשר ליחס לוולד, והאישה טהורה. מעבר לכך, זו זיבה. במילים אחרות: כאשר הדימום מתחיל נותנים לאישה "ליהנות מהספק" למשך ארבעה עשר יום ומניחים שזהו דם לידה, היינו, דם מחמת ולד, המוציאהּ מכלל זיבה, דבר המקביל לארבעה עשר ימי הטומאה שלאחר הלידה. שבועיים של דם אינם בגדר זיבה, משום שאפשר לתלותם בוולד, כלומר, לתלות שהדם יצא בגלל לידת הוולד, ואין זה דם נידה ממש ולא דם זוב, והוא ששנינו: "ויהא תלוי בולד". אם הדם ממשיך לצאת אנו יודעים בדיעבד שהימים עד השבועיים שקודם הלידה (או ההפלה) היו ימי זוב, והאישה בדיעבד זבה.

14בכל התוספתא אין אזכור של מצב של נידה, בניגוד למשנה. אנו תמהנו על האפשרות של דם נידה בעת ההיריון, ומתברר שזו אינה שאלה שלנו על קדמונינו אלא מחלוקת פנימית בין אנשי ההלכה. לפי התוספתא והבבלי שציטטנו בשם רבי יצחק, אין כלל מצב של נידה בעת ההיריון.

15כל זאת בהתאם למדרש התנאי, המדגיש שזוב הוא רק "מחמת עצמה ולא דמה מחמת הולד. או דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת האונס? כשהוא אומר: 'זוב' – לרבות את האנסים. הא מה אני מקיים 'דמה'? דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת הולד" (ספרא, זבים, פרשה ה, א [עח ע"ד]). בהמשך המדרש מצוטטת משנתנו. הבבלי (נידה לח ע"א) סייג דרשה זו, והוא כשיטת המשנה הקודמת.

16בבבלי מובא נוסח שונה של התוספתא: "תניא, רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: דיה חדשה, ויש בדבר להקל ולהחמיר. כיצד? קשתה שנים בסוף שמיני ואחד בתחלת תשיעי, ואפילו בתחלת תשיעי ילדה – הרי זו יולדת בזוב. אבל קשתה יום אחד בסוף שמיני ושתים בתחלת תשיעי, ואפילו בסוף תשיעי ילדה – אין זו יולדת בזוב" (שם). גם הבבלי חש בקושי של הברייתא כפי שהיא בתוספתא שלנו, והציע תיקון אחר. כמובן אין בידינו לקבוע מהו הנוסח המקורי, אלא שלנוסח הבבלי קשה מה ייחודם של שני ימי הזוב קודם הקישוי. שלושה ימי זוב הם האמורים בתורה, אבל מה מיוחד בשני ימים?

17המקשה בלידתה

18הפירוש המוצע לתוספתא שונה מהתוספתא הקודמת שציטטנו במשנה הקודמת: "[1] המקשה לפני לידתה – הרי זו נדה. בתוך אחד עשר קישת שנים ושפת אחד, קישת אחד ושפת שנים, שפת אחד קישת אחד ושפת אחד – ילדה בזוב; [2] שפת שנים וקשת אחד, שפת אחד וקשת שנים, קישת אחד ושפת אחד וקישת אחד – לא ילדה בזוב; [3] זה הכלל: שופי סמוך ללידה – ילדה בזוב. קישת סמוך ללידה – לא ילדה בזוב. קישת שנים ושפת שנים, אף על פי שחזרה וקישת לאחר מכן – ילדה בזוב" (נידה ה, ח [עמ' 646]; בבלי, נידה לו ע"ב). בהלכה ח, המקשה קודם הלידה, בימי הקישוי היא נידה, ולא בימי הקישוי – זבה (כמו המשנה הקודמת), ואילו בתוספתא שציטטנו, בימי הקישוי אין האישה נידה כלל.

19המקשה בלידתה

20בהמשך התוספתא מופיעות דוגמאות נוספות למקסימום ימי הדימום של אישה בהיריון שאינם גוררים טומאת זיבה. גם שם מתעלמים כליל מכך שאישה בהיריון אינה יכולה להיות נידה אבל אפשר ואפשר שדמה יזוב. בהתעלמות זו מהנתונים הרפואיים עסקנו בראשית המשנה הקודמת.

21היפוך הדעות בנוגע למי שדיממה במשך כל ימי הקישוי קיצוני, החל בנידה וכלה בטהרה, וניגוד חריף זה מצטרף לעצם התופעה של ריבוי הדעות בשאלה הנשאלת במשניות אלו.

22החשש לווסת בימי העיבור עולה גם בשאלתו של חכם אחד: "בעא מיניה ההוא סבא מרבי יוחנן: הגיע עת וסתה בימי עבורה ולא בדקה" (בבלי, נידה ט ע"א). שאלה זו מתייחסת למיעוט קטן של נשים שווסתן נמשכת, לרוב בכמות קטנה הרבה יותר, בחודש-חודשיים הראשונים של ההיריון, ולעתים גם בחודש השלישי.

23עד כאן המשנה תוחמת את המשנה הקודמת ומגדירה ממתי נחשבת האישה מקשה ללדת. במשנה לא מוסבר למה הגדרה זו חשובה. ואם יוצא מהאישה דם קודם תקופת ה"קישוי"? מה דינה אז? במשנה נמצאות הגדרות זמן בלי שנקבעה משמעותן ההלכתית. הקורא את המשנה עשוי לפרשהּ כהערה רפואית בלבד. "מקשה ללדת" הוא אירוע המסמן את סוף ההיריון, ואלו ואלו תחומי הזמן שלו. נושא זה ייבחן במשנה הבאה.