משנת ארץ ישראל על משנה נדה ד:ו

1המקשה בתוך שמונים שלנקבה – לאחר לידת נקבה, היולדת טמאה ארבעה עשר יום, ולזכותה שישים ושישה ימי טהרה לאחר מכן, אפילו היא עדיין מדממת. האישה ובעלה שימשו בימי טוהר אלו, לאחר טבילתה בתום ארבעה עשר ימי טומאת לידתה, והיא נכנסה להיריון והקשתה בלידתה. אין זו כמובן לידה של ממש אלא הפלה בראשית ההיריון. בדרך כלל אישה מיניקה אינה נכנסת להיריון תוך כדי הנקה, אבל מציאות של היריון חדש כשישה שבועות מלידה קודמת אפשרית גם כשהאישה מיניקה, וביתר שאת כשאינה מיניקה. מקרה כזה מתואר גם במדרשים בנוגע לעובד אדום הגיתי (שיר השירים רבה ב, ה, סימן ג (ד"ה בשלפי השמד); במדבר רבה ד, כ), שם אנו שומעים בבירור שלאחר שבוע הטומאה הראשון (לאחר לידת זכר) ולאחר טבילה, האישה נכנסת להיריון שנית ואף נולד לה ילד בזכות ברכת ה'. אפשר גם לפרש 46 כן פירש רש"י, נידה לח ע"ב, ד"ה המקשה. ראו מה שכתב בעל תוספות יום טוב על אתר, ד"ה המקשה, על פירוש זה. שהמשנה דנה במצב שבו היה היריון של תאומים. האישה ילדה את התאום הראשון, שהיה בת, ולאחר כמה שבועות ובתוך שישים ושישה ימי הטוהר הפילה את התאום השני, שהיה מת ברחם עוד מתחילת ההיריון, מציאות שהיא קרוב לוודאי נדירה ביותר, או אולי אפילו ילדה תאום חי שני בהפרש ניכר מתאום הנקבה הראשון, שנולד קודם זמנו. ייתכן גם שהאישה סובלת מכאבים ומדימומים מסיבות אחרות ונוטה לחשוב שהיא מפילה אבל לאמִתו של דבר מדובר בבעיה אחרת, כגון שאריות שליה שנותרו ברחם או בעיות אחרות.

2כל דמים שהיא 47 בכ"י קופמן "הוא", ותוקן ל"היא", וכן הגרסה בשאר עדי הנוסח. רואה, טהורים – משום שהיא "יושבת בדמי טוהר". בתורה אין הסבר להלכה זו, וזו גזרת הכתוב. ייתכן שהסיבה לכך היא העובדה שהאישה עוד לא חזרה למחזור סדיר, והדם היוצא ממנה הוא מחמת פצעי הלידה (או שמגמת הכתוב היא להתיר את האישה לבעלה מוקדם ככל האפשר מפאת מצבה הנפשי הקשה לאחר הלידה). מכל מקום, שאלה זו לא עמדה לפני חכמים, שהרי אלו דברי תורה מפורשים.

3עד שיצא הוולד – ואז דינה כאישה שהפילה או ילדה, שפרטי ההלכות בנוגע אליה נדונו לעיל (ג, א-ז). מפשט המשנה נראה שהתנאים סברו שלאחר לידה תיתכן לידה נוספת לאחר שבוע או יותר (תאומים בהפרש זמן). מקרה כזה נחשב חריג, אך קורה לעתים (ראו נספח רפואי, סעיף 25).

4רבי אליעזר מטמא – אפשר לפרש שזו מחלוקת בסיסית: רבי אליעזר ותנא קמא נחלקים בשאלה אם דם קושי בעת דם טהור נחשב דם טהור או לא. ברור שרבי אליעזר מטמא, שכן דם קושי רגיל נחשב דם נידה. לוּ היה סבור שהמקשה אינה נידה, גם אישה זו אינה נידה. חכמים מסכימים עמו, אבל רק במקרה של הפלה נחשבת האישה טמאה. מוכרחים לומר שחכמים קובעים שאם וכאשר האישה הפילה היא טמאה בדיעבד כבר מתחילת ה"קישוי", והדבר מתברר רק לאחר ההפלה. רבי אליעזר סבור שקודם ההפלה היא נחשבת נידה. הדבר תמוה, שכן קודם ההפלה היא נחשבת אישה שילדה (כלומר, הדם הוא דם טוהר מחמת הלידה הראשונה) ואין לחשוש להיריון נוסף, משום שהמחזור שלה עוד לא שב לתִקנו. רבי אליעזר קובע הלכה בניגוד למשתמע מפשט התורה. לדעתו, סתם אישה המדממת חודשיים לאחר לידת בת נחשבת טמאה (עוד קודם שהוולד יצא), ודבר זה מנוגד למשתמע מדין התורה. כיצד נדע שלאישה זו אירע המקרה הנדיר של כניסה להיריון מיד לאחר הלידה?

5במדרש ספרא (תזריע פרק ב, ז [נח ע"ד]) מוסברת המחלוקת על בסיס משולב של מדרש וקל וחומר. חכמים 'דורשים' את הפסוק כפשוטו אם הדמים הם דמי טוהר, אז הגדרה זו חלה בכל מצב. ורבי אליעזר 'מטמא'. לפ המדרש שם מתברר שרבי אליעזר סבור שאם החל לה מחזור היא מטמאה בנידה. יתר על כן רבי אליעזר לומד שטמאה מדין אישה המקשה לפני לידתה. וכשם שזו טמאה (המקשה לפני לידתה) כך המקשה לאחר לידתה. הנימוק שלו שבימי הטוהר אישה טמאה נידה הוא טיעון חלש, שכן חכמים חולקים עליו. זהו אפוא נימוק רק לשיטתו של רבי אליעזר, ואיננו עשוי לשכנע את חכמים (בניגוד לטיעון של המשנה להלן). בסופו של דבר, ולמרות הסבר הספרא, עדיין החמרתו של רבי אליעזר קשה להבנה. הרי התורה נתנה לה דמי טוהר, ולא הבחינה בין הסיבות השונות לדימום. תמיד יש לה דמי טוהר.

6בפירושנו למשנה ד חשדנו שדברי רבי אליעזר משקפים את התפיסה המאוחרת, שאישה המדממת בימי הטוהר אסורה לבעלה. אולי גם כאן עולה תפיסה זו, שכן לדעתו, המקשה היא תמיד נידה, כפי שראינו בשתי המשניות הקודמות.

7אמרו לו לרבי אליעזר: מה אם במקום שהחמיר בדם השופי – ביולדת שראתה דם בעת קישויה שלושה ימים ברציפות בימי הזיבה ושפתה לאחר מכן מעת לעת או מערב לערב, ויולדת בזוב – הקל בדם הקושי – שאם ראתה דם בשעת הקושי (צירי הלידה) ולא שפתה, וילדה, אין היא זבה אלא טמאה מחמת הוולד, ולאחר מכן טמאת לידה בלבד, ואינה יולדת בזוב, מקום שהקל בדם השופי – בימי דם הטוהר שלאחר הלידה, אינו דין שנקל בדם הקושי? – אם הקשתה בלידתה (הפילה) את הוולד השני בימי דם הטוהר! חכמים שואלים לשיטתם, שלפיה הזבה בימי הקושי אינה נידה ואינה יולדת בזוב, כהלכה ט בתוספתא.

8אמר להם: דיו לבא מן הדין להיות כנדון: ממה הקל עליה? מטומאת זיבה – רבי אליעזר עונה לתנא קמא בשיטת תנא קמא. תנא קמא הביא ראיה בקל וחומר, ורבי אליעזר מביא כלל המסייג את הקל וחומר, כלל ה"דיו". לטענתו, אמנם אישה הרואה דם קישוי במשך שלושה ימים ברציפות, בימים הראויים לזיבה, וילדה לאחר מכן ללא ששפתה, הקל עליה הכתוב שלא תלד בזוב והיא טהורה, אבל טמאה היא טומאת נידה – שאם ראתה בימים הראויים לנידה (בניגוד לימים הראויים לזיבה) היא תהיה תמיד טמאה טומאת נידה. גם אם זהו דם הקושי בתוך ימי הטוהר, על האישה להיות טמאה לפחות טומאת נידה, כלומר, שבעה ימים, ובתנאי שדם ההפלה פסק עד אז, אפילו היא בימי דם הטוהר. כלומר, רבי אליעזר אומר לחכמים: לשיטתכם, אם אתם מודים בכך שדם הקושי הוא דם וסת – במקרה שבו הדימום התרחש בימים הראויים לנידה – חייבים אתם לקבל את העיקרון של "דיו", כלומר, דין הנלמד מדין קל וחומר אינו יכול לחרוג מהנדון, ולענייננו: שלא יהא דינו של דם קושי בימי הטוהר קל מדינו של דם קושי בלידה. כל אחד מהצדדים טוען את טענתו אליבא דתנא השני.

9בידינו ויכוחים רבים בין חכמים. לעתים כל אחד טוען את טענתו אליבא דידיה ונוצר שיח שבו כל אחד מתבצר בעמדתו, ולעתים הטיעון הוא אליבא דתנא השני ונוצרת הידברות, כמו בהלכה זו, וכן ראו בפירושנו לעיל משנה ג.

10כאמור, לאחר הסבר המשנה והספרא עדיין לא מוסבר טעמו הפנימי של רבי אליעזר, ונראה שלפנינו מגמת החמרה החורגת מפשט הכתוב.