משנת ארץ ישראל על משנה נדה ז:א

1דם הנידה ובשר המת מיטמין לחים ומטמים יבישים – לאחר שהתייבשו מטמאים כדרך שטימאו בהיותם לחים.

2אבל הזוב – המונח "זוב" מתייחס לשתי תופעות שונות: לזוב של גבר שהיא מחלה ולזיבה של אישה. זב ולזוב הנידה. במקרה זה הכוונה היא לזיבת הזב או הזבה, שכן דם הנידה מטמא גם לאחר שנתייבש.

3והנעי – המילים נועי, הנעי, הנוע או בכתיבים דומים, באות מהשורש נו"ע. זוהי ליחה שיש להוציאה מהגוף: או ליחת הפה או ליחת החוטם. שתי ההצעות מופיעות אצל המפרשים.

4והרוק – של זב, והשרץ והנבילה ושכבת זרע מטמין לחים ואינן מטמין יבישים – זו הקלה גדולה: אם הזוב או כל האחרים שברשימה נמצאו יבשים, אין הם מטמאים. אפשר להבין ששרץ ונבלה יבשים אינם מטמאים, שכן הבשר התייבש ולמעשה איננו, וזמן רב עובר עד שהם מתייבשים לגמרי. אבל בזוב ובשכבת זרע זו הקלה גדולה, וכבר כמה שעות לאחר האירוע, הזוב או שכבת הזרע אינם מטמאים. אחרים (כל הדיון להלן איננו על הזב עצמו, שנטמא בהפרשת הזוב אלא על אחרים שנוגעים בה) לוּ הייתה הלכה זו מיושמת בפועל היה פג כל החשש הרב מִקֶרי, שהרי די לחכות מעט, וההפרשה מתייבשת. ברור שכל מה שיבש היה פעם לח, אבל מתחשבים רק במצבו הנוכחי. המשך הדיון הוא בהפרשות הנוזליות בלבד. השרץ והנבלה, אין השרייה במים משנה בהם מאומה (הרי השרץ לא יקום לתחייה). הם נזכרים רק בגלל הדין הראשון, שאינם מטמאים יבשים. כל המשך המשנה עוסק בזוב, בניע וביתר ההפרשות.

5יש להניח שהמשנה מבוססת על הנחה נוספת, הנחה המשמשת בסיס גם להלכות הבאות, שכל הטומאות כשעת מציאתן: "כל הטמאות כשעת מציאתן. אם טמאות – טמאות; אם טהורות – טהורות; אם מכוסות – מכוסות; אם מגולות – מגולות" (טהרות ג, ה), ואנו נוסיף: "אם לחות – לחות; אם יבשות – יבשות", כלומר, אין לחשוש שהשרץ טימא כשהיה לח או שהזוב טימא אדם אחר שנגע בו. כמו כן, "ספק שרצים כשעת מציאתן" (ד, יב). בנושא זה יש מחלוקת, כפי שהראינו בפירושנו למשנה שם (ובעיקר בטהרות ה, ז). מעבר לכך הראינו שהכלל אינו מוחלט. זהו אחד הכללים המשפיעים על ההלכה, אבל ישנם כללים נוספים, ואין היררכיה מסודרת שלהם.

6אם יכולים להשרות ולחזור לכמות שהיו מטמין לחים ומטמין יבישים – בכך מסייגת המשנה את ההלכה הקודמת, ולהלן נשקול את מהותו של סייג זה. לכאורה הסייג מבטל את כל ההלכה: הרי כל כתם יבש אפשר להשרות, ואז הוא יטמא. מכל מקום, ברור שהמשפט אינו עוסק בשרץ ובנבלה אלא רק בזב, ברוק וכן הלאה.

7וכמה היא שירייתן ? – זו משנה משלב כרונולוגי מאוחר יותר, המסבירה את המושג "להשרות" הנזכר בשורה הקודמת.

8בפושרין מעת לעת – השריה במים פושרים במשך יממה שלמה. בבבלי מובאת מחלוקת תנאים בשאלה אם על המים להיות פושרים כל הזמן או רק בהתחלה (נידה נו ע"א). בפועל, קשה להניח שבדקו שהמים יהיו פושרים כל הזמן. הדבר מחייב החלפת המים או חימומם שוב ושוב. אלא שהמים היו פושרים בתחילתם, ואולי החליפו אותם מדי פעם.

9השרץ והנבלה לא יתמלאו בשר כתוצאה מההשריה. גם הכתם לא יחזור לכשהיה. הוא יירטב בכל השריה וצבעו ידהה (ובמקביל, המים יתלכלכו). אפשר שידהה ואפשר אף שייעלם, אבל מהשריה במים קשה להניח שייראה חי כמו במצבו הנוזלי הטבעי הקודם. לצורך אימות הנחה זו ערכנו ניסוי בדם אדם. מתברר שדם רגיל הנספג בגזה רפואית מתייבש בתוך כמה שעות (5-4). התייבשותו תלויה גם באקלים ובטיב הבד. הכתם ששהה במים שהיו פושרים בתחילה, במשך יממה (מעת לעת), דהה כמעט לחלוטין לאחר ההשריה. אין הבדל אם הדם היה יבש כמה שעות או יותר מיממה. אלא שאם הכתם התייבש במשך זמן רב יותר, הוא התפשט ושטחו גדל. ניסוי דומה נערך ברוק אדם. הרוק התייבש אחרי דקות, ולאחר השרייה קלה נראה כרוק חי. אין הבדל לעניין זה בין מים קרים לפושרים, ואולי ההבדל הוא בהשריית שכבת זרע או דם. בנוגע לרוק, הוא נראה ככל מים ועם הרטבת רוק יבש ניכרת הרטיבות, אבל קשה לזהותה כרוק. נראה שהדיון והפרטים נוגעים בסופו של דבר רק לשכבת זרע ואינם מעשיים וראליים בכל הקשור למרכיבים האחרים במשנה.

10ההלכה שלפיה דם יבש מטמא היא ההלכה שכתם מטמא. כתם הוא הרי כתם דם יבש. אלא שהיחס בין המחלוקת שבמשנה לעיל (ו, יג) למשנתנו, מביך. במשנתנו ברור שכל כתם מטמא, ואילו שם זו מחלוקת, ומתקיים דיון בשאלה אם הכתם הוא מדם נידה או מדם זבה. וכי כיצד תדע אישה אם הכתם בבגדה בא מזוב של אישה אחרת או מדם נידה של אישה אחרת, והיא טהורה, או מדם נידה, והיא טמאה? אפשר לתרץ שאצלנו "זוב" הוא זיבה של הגבר. הבעיה איננה של סתירה בין המשניות אלא של שפה הלכתית שונה אשר בה משנה אחת (שלנו) אינה מציעה את ההבחנות שבמשנה הקודמת. זאת ועוד: המינוח במשניות שונה. במשנה לעיל ובמשניות להלן מדובר ב"כתם", ובמשנתנו, בדם יבש. מבחינה טכנית המושגים זהים, אבל המינוח שונה, דבר המעיד על מקורות שונים ועל שפה הלכתית שונה.

11יש להניח שהייתה מחלוקת בשאלה אם דם יבש מטמא, המנוסחת במשנה לעיל (ו, יג) כמחלוקת על כתם. המחלוקת קשורה אולי למחלוקת בית שמאי ובית הלל ששנינו לעיל (ד, ג; עדיות ה, ד). מבירור המקבילות התברר שבית שמאי מטמאים רק לח, והדם היבש אינו מטמא, ובית הלל מטמאים לח ויבש. שם עוסקים בנכרייה ובמצורעת, אבל מסתבר שהעיקרון שלפיו נקבע מתי דם מטמא זהה לזה של נידה. במקביל, בפרשנו את המשנה בפרק ד' מצינו גם מסורת ההופכת את שמות החולקים. מכל מקום, זו מחלוקת בית שמאי ובית הלל. בדור אושא חוזרים רבי מאיר ורבי יהודה על עמדות הבתים, וייחוס העמדות שנוי במחלוקת התלויה במחלוקת הקודמת (רבי יהודה כרבו, רבי אליעזר, ורבי מאיר כרבו, רבי עקיבא, המהלך בדרך כלל בדעת רבי יהושע). עם זאת, לרבי עקיבא ולרבי מאיר מיוחסת גם עמדה אחרת, שהיא עמדת ביניים, שהכתם מטמא אבל אפשר לתלותו בכל דבר, ובפועל, לאישה סיכויים רבים להיטהר.

12למרות הקרבה בין משנתנו לדעת המקל במחלוקת בית שמאי ובית הלל, אין הדברים זהים. במשנתנו דם הנידה מטמא יבש, אבל דם הזוב מטמא רק לח. משנתנו אין בה ביטוי להתחבטות בשאלה אם הכתם היבש הוא כתם נידה או כתם זוב. נראה שהאישה יודעת מהיכן הדם, והשאלה הלכתית בלבד: מה דין הפרשה יבשה, ואילו המחלוקת לעיל עקרונית: האם כתם הוא כדם. נמצא שבמשנתנו עמדת ביניים בין בית שמאי לבית הלל: כתם נידה מטמא וכתם זוב אינו מטמא. כל המשך הפרק, ובעיקר פרק ח, עוסקים במקרים שבהם מקור הכתם אינו ידוע. ההלכה במשנה לא תסייע להם בבירור, שכן אם לא ידוע מהיכן הכתם, אי אפשר לדעת מה דינו. מן הראוי להדגיש שמשנתנו עוסקת גם בדם נידה, בזבות זרע ובכל ההפרשות הנוזליות. ואמנם היא מזכירה גם את השרץ ואת הנבלה, אבל אלו באים רק אגב גררא.

13אנו משערים שההלכה במשנתנו, שהיא עמדת ביניים בין בית שמאי לבית הלל, היא מִדור יבנה, אף שבמקביל אנו יודעים שהמחלוקת העקרונית נמשכה גם בדור יבנה הראשון (רבי אליעזר ורבי יהושע) וגם בדור אושא (רבי מאיר ורבי יהודה). במקביל ברור שמשנתנו והמשנה לעיל (ו, יג) משתמשות בשפות הלכתיות שונות ובמינוח שונה ("דם יבש" לעומת "כתם"); במה שזו דנה זו אינה דנה, ומה שלזו ברור לזו שנוי במחלוקת הלכתית או בספק עובדתי.

14עוד נדגיש שההלכה מקלה ושאין בה כל ביטוי לחרדת טומאה: הרי מה שיבש היה בוודאי לח לפני זמן קצר, וטמא, וכעת הוא לפתע טהור.

15רבי יוסה אומר: בשר המת שיבש, אם אינו יכול להישרות ולחזור לכמות שהיה, טהור – גם בשר מת יבש, טהור. המשפט "אם אינו יכול להישרות..." אינו מעשי. בשר שהתייבש לא יתחיה. למעשה, פירושו של דבר הוא שרבי יוסי חולק על הרישא וסובר שבשר יבש אינו מטמא אף על פי שבעבר היה מטמא.

16במשנה מופיעים כלל, סייג והסבר לסייג. להערכתנו, הסייג אינו יחידה המתלכדת עם הכלל, אלא מחלוקת – סייג המבטל למעשה את ההלכה הקודמת או שהוא תאורטי. אם הכתם יבש, תמיד אפשר להשרותו. אם הכתם על גוף האדם, אפשר להתיז עליו מים, אם מעט ואם הרבה, ואם הוא על הבגד, אפשר להשרותו. אם הדם מתחיה, האישה טמאה. לעומת זאת, ההסבר מהי השריה הופך את כל ההלכה. לאחר השריה של עשרים וארבע שעות, או שהכתם נעלם או שהוא דוהה, אבל בוודאי אין הוא נראה ככתם לח. דומה אפוא שכל הסייגים תאורטיים, כאילו ניסו חכמים למעט את החידוש שבהלכה, אבל למעשה, ההלכה נותרה על כנה.

17לפי משנתנו, כל הכתמים (גם היבשים) טהורים, למעט כתם הנידה. בפרק הקודם הייתה זו מחלוקת תנאים, ופרקנו ממשיך לעסוק בנושא. לפנינו הגדרה אחרת של דעת חכמים: "שאין בכתמים משום זוב". אמנם באופן תאורטי אפשר להניח שהמשנה הקודמת עוסקת בכתמים לחים דווקא, ומשנתנו כרבי מאיר, שכתם לח מטמא, ברם סתם כתם הוא כבר יבש לאחר שהתייבש במהלך הלילה; אם הוא לח, אינו כתם אלא דם ממש. אך שוב זו שפה הלכתית שונה: באחת חשוב אם הדם יבש או לח, ובאחרת אין לכך התייחסות.

18כל שאלת הכתמים החלה להידון בפרק הקודם (יג), ותידון בהמשך הפרק.