משנת ארץ ישראל על משנה נדה ז:ב

1השרץ שנימצא במבויי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבויי הזה – יש להניח שהשרץ היה במבוי קודם שנמצא, ואם עבר שם אדם, מן הסתם נגע בשרץ. אם הייתה שם ערמת בגדים או פֵּרות, השרץ טימאם. החלטה זו מרחיקה לכת. גם אם אנו מקבלים שכל הטומאות אינן כשעת מציאתן, עדיין המבוי רחב דיו, ואפשר שאדם עבר שם בלי לגעת בשרץ. רוחב המבואות בכפרים יהודיים היה 2.5-1.5 מ' (4-3 אמות) (איור 20 א-ג). בספרות חז"ל מופיע המספר ארבע אמות כרוחב סטנדרטי (ספרותי – עירובין א, ב). 1 השוו שפרבר, העיר, עמ' 104-103. אם כן, מבחינה הלכתית יש כאן ספק ספיקא וגישה מחמירה. 2 ראו בבלי, נידה ג ע"א, המסביר שכאן הספק מועט בגלל ריבוי השרצים ממקורות שונים. ההלכה מתאימה לכלל שספק טומאה ברשות הרבים מטמא (טהרות פ"ג מ"ו) אך אין כאן הד להלכה שבמשנת טהרות, שהטומאות כשעת מציאתן (טהרות ג, ה) וש"ספק שרצים כשעת מציאתן" (טהרות ד, יב).

2מעבר לצד ההלכתי, ההלכה מלמדת על תחושה של צפיפות במבוי. מבוי ברוחב 2 מ' בערך נראה רחב דיו, אולם בשעת השיא של היום, כשאנשים מהלכים בו, יש בו תחושת דוחק וצפיפות. תחושה זו היא המקור להלכות העוסקות בגמל שהפשתן הטעון עליו נשרף בנר הניצב בפתח החנות: "גמל שהוא טעון פישתן ועובר ברשות הרבים, ניכנסה פישתנו לתוך החנות ודלקה בנירו שלחנווני והדליק את הבירה – בעל הגמל חייב. הניח החנווני את נירו מבחוץ – החנווני חייב. רבי יהודה אומר: בנר חנוכה – פטור" (בבא קמא ו, ו); בעל כד שהניח כדו ברשות הרבים חייב בנזקים שהכד גורם (שם ג, א); סבלים הנושאים משאות ברשות הרבים (ברשות) ומזיקים זה את זה (שם ג, ד-ו), 3 אם הם פסעו כיאות הם פטורים מהנזק, שכן רשות הרבים נועדה למצבים כאלה. אם יזכנו החונן לאדם דעת נפרט בעניין בפירושנו למסכת בבא קמא. ועוד. מכל המקורות הללו עולה תחושה של צפיפות ודוחק. 4 השוו שפרבר, העיר, עמ' 106-104. במשנתנו יש לה תוצאה הלכתית מחמירה. אמנם ההלכה היא שמבוי נדון כרשות היחיד לעניין טומאה (טהרות ג, ו) וספקו טמא, לעומת טומאה ברשות הרבים, שספקה טהור, ברם בדיוננו בנושא במסכת טהרות ראינו שהכלל הנדון חל רק בחלק מהמקרים ושאינו כלל קבוע.

3עם כל זאת, התוצאה ההלכתית ששרץ במבוי מטמא את כל הולכיו מחמירה ביותר ואינה מציאותית. אם יתגלה שרץ, כל מי שהלך במבוי בזמן הסמוך לכך טמא. ובכלל, מי בודק מבוי ומוודא שאין בו פירור שרץ? קשה לדמיין בדיקה כזאת ותוצאות כאלה (איור 21 א-ד).

4ולא היה בו שרץ – המבוי נבדק במועד פלוני, ומה שהיה בו עד לפני אותו מועד, טהור.

5וכן בשעת – בדפוס: "או עד שעת" 5 בדפוס נאפולי: "וכן בשעת כיבוד" ותוקן "או עד שעת הכיבוד" גם ברישא וגם בסיפא. כיבוד – את המבוי טאטאו מדי פעם, ויש להניח שהשרץ הגיע לשם לאחר השטיפה. לוּ היה במבוי בשעת הניקוי, מן הסתם היה מתגלה ומטואטא. משנתנו מלמדת שנהוג היה לטאטא את המבואות. מבוי שאינו מפולש היה שייך לתושבי החצרות מסביב, ומבוי מפולש היה שייך לתושבי העיר (רשות הרבים – ראו פירושנו לעירובין א, ב). בשני המקרים היה מי שטרח לנקות את המבוי, ומן הסתם במבואות הראשיים היה זה תפקיד הרשות העירונית. תפקיד זה מצטרף למערכת השירותים המפותחת בעיירה היהודית של אז. 6 ראו ספראי, הקהילה, וראו הסבר הבבלי, נידה נו ע"א-ע"ב, המתלבט בשאלה אם חזקתו של מבוי שהוא מתנקה או שחזקתו של מבוי נקי היא שאין בו שרץ. "כיבוד" אין משמעו שטיפה אלא טיאטוא, גירוף והתזת מים, ומטרתו להשקיע את האבק ולרענן את האוויר. האדמה אחר כך לחה ואינה בוצית (איורים 22 א-ד).

6כאמור, ההלכה בלתי אפשרית מבחינה מציאותית, והיא תביעה שאין הציבור יכולים לעמוד בה. היא נגזרה מהשוואה הלכתית להלכות נידה (וכן חלוק). בהלכות נידה היא אפשרית, אבל לא בהלכות טומאה בעיירה.

7וכן כתם שנימצא בחלוק מטמא למפרע – כתם הוא בדרך כלל כתם דם (נידה או זוב). כפשוטו זהו דם יבש, אבל מהמשך המשנה משמע שיש כתם לח וכתם יבש. המונח עצמו עשוי להתייחס גם לכתמים אחרים (כגון שבת ט, ה). בדרך כלל הכוונה היא לדם אישה בלבד. לעתים כתם הוא ממש תחליף לנידה (להלן ט, ג). ההבדל בין דם לכתם הוא שהדם ממש זורם (להלן ח, ג), כדעת רבי מאיר במשנה יג בפרק הקודם, שהכתם מטמא. בפרק הקודם לא דובר על טומאה למפרע, ואף הייתה מחלוקת בשאלה אם הכתם מטמא. במשנתנו ברור שהכתם מטמא למפרע, ולפי הלשון הוא מטמא למפרע עדי עד, לפחות מטמא כטומאת נידה מפקידה לפקידה (כדעת הלל, המחמירה ביותר, לעיל א, א 7 וראו דברי הירושלמי, נידה א א, מח ע"ד, הרואה סתירה בין משנתנו לדברי הלל ושמאי במשנה שם (א, א). ).

8עד שיאמר בדקתי – ההלכות הקודמות עסקו לאו דווקא בנידה אלא גם, או רק, בכתם של שכבת זרע. הבעיה ההלכתית אם הכתם מטמא למפרע חלה מן הסתם לא רק על דם נידה אלא על כל טומאה, וכן כל המשנה הזאת אינה מתמקדת בדיני נידה דווקא. עד כאן מבחינה הלכתית, אבל מבחינה לשונית מתייחדת המילה "כתם" לכתם נידה, והמשנה מתמקדת אפוא בנידה או מדגימה את ההלכה בנידה, וכן פירש הבבלי, נידה נו ע"א.

9את החלוק הזה ולא היה בו כתם, וכן בשעת – בדפוס: "או עד שעת", כיבוס – כמו מבוי, ומטמא בין לח בין יבש – ברישא נאמר שדם הנידה מטמא לח ויבש אבל זוב ושכבת זרע מטמאים רק כשהם יבשים. לעומת זאת, הכתם מטמא לח ויבש (כמו דם נידה). על פי הפשט, המשנה עברה לעסוק בכתם נידה בלבד.

10רבי שמעון אומר: היבש מטמא למפרע – שכן הדם יצא בעבר, והלח אינו מטמא אלא עד שעה שהוא יכול לחזור ולהיות לח – כלומר משעה שאפשר להניח שיצא. אם הכתם לח, סימן שיצא לפני זמן קצר, שאם לא כן היה יבש. זמן ההתייבשות שונה מן הסתם מאישה לאישה ומיום ליום במהלך המחזור של כל אישה, ותלוי בבגד ובכמות. מהמעט שבדקנו, זהו טווח של שעות ספורות. לחותו של כתם הדם תלויה בסמיכות הדם ובעובי הבד שבו הוא נספג. דם רגיל מתייבש בתוך כארבע שעות, ואז הוא יבש והבד עצמו נוקשה מעט. אשר למשפט "עד שעה שהוא יכול לחזור ולהיות לח", כפי שציינּו, זו הגדרה מעורפלת ותאורטית. אם אכן לרבי שמעון כוונה לנקוט שיעור משמעותי כלשהו, דומה שאין המילה "לחזור" באה במשמעות של "להופיע פעם נוספת" אלא של "להישאר". כלומר, כתם, כל זמן שהוא לח, מטמא משעה שהופיע לפי אומדננו. זאת בניגוד למשנה א, א, שעיקר עיסוקה בכמות הזמן למפרע שהאישה נחשבת טמאה. אפשר כמובן לפרש שהמשנה שם (א, א) עוסקת בגילוי דם נוזל וכאן בכתם יבש, אבל זהו תירוץ הרמוניסטי. על פי פשוטם, דברי רבי שמעון בדיון כאן סותרים את המובא בדיון לעיל א, א. יתר על כן, תנא קמא של משנתנו מהלך בשיטה העקרונית שלפיה טומאות מטמאות משעה שיצאו על פי אומדננו. רבי שמעון חולק, וטוען שכתם לח מטמא למפרע אבל רק לזמן קצר. בכל זאת הוא חולק על תנא קמא, ולעיל פרק א משנה א אין הבחנה בין כתם לח לכתם יבש.

11השאלה של ספק שרץ במבוי נדונה גם במסכת טהרות. הכלל במשנה שם הוא: "וכל שאין בו דעת להישאל – ספיקו טהור". מכאן ש"מי שיש בו דעת – ספיקו טמא" (ג, ו). הכלל הוא כמובא במשנתנו, אם כי משנתנו אינה משתמשת בהבחנה של "יש בו דעת" ומניחה סתם שספקו טמא, אבל בפועל עוסקת באדם שעבר במבוי או באישה ואינה משתמשת במונח שלפיו עוסקים רק במי שיש בו דעת להישאל. עם זאת, המשנה מזכירה בבירור את העיקרון שלפיו אם יש מי שיודע לקבוע שהבגד היה טהור בזמן הכיבוס, הבגד אינו מטמא למפרע. זהו משפט המקביל ל'יש בו דעת להישאל' והוא כתוב בשפה הלכתית שונה, אבל הכוונה אותה כוונה כמו במשנה בטהרות. בתוספתא שם שנינו: "[1] הילך במבוי ועשה עיסה ואחר כך נמצא שרץ, ואמר: אלו היה כן הייתי רואה אותו. רבן שמעון בן גמליאל מטהר ורבי מטמא, עד שיאמר: בריא לי שלא היה אדם כאן; [2] הרי שטבל ועלה ואחר כך נמצא עליו דבר חוצץ, אף על פי שהוא מתעסק באותו המין אחר שטבל הרי זה טמא, עד שיאמר: בריא לי שלא היה עלי קודם לכן" (טהרות ד, ח [עמ' 664]). הדין הראשון מציג מחלוקת אשר בה דעת רבן שמעון בן גמליאל הפוכה ממשנתנו: מי שיש בו דעת, ספקו טהור. לשם כך אין הוא צריך לומר "ברי לי שלא הייתה שם טומאה" אלא די בכך שיטען שלוּ הייתה שם טומאה היה רואה אותה. משנתנו ומשנת טהרות הן אפוא כרבי. רבי ערך את המשנה, ובמקרה זה בחר להביא את העמדה שבה הוא מצדד. ראוי גם לציין שגם רבי אינו נזקק לכלל "יש בו דעת להישאל", אם כי ההלכה זהה.

12אם כן, הציפייה במשנה מכל אדם היא שיידע בביטחון שלא נטמא. אמנם מבחינת דיני ספקות צריך היה להקל, שהרי הספק די רחוק וספק ברשות הרבים להקל (טהרות ו, א). ברם בפירושנו ראינו שהכלל אינו מוחלט. הוא חל על כמה מהמקרים אבל לפעמים כלל אחר סותרו, ואין זה המקום להרחיב בכך. על כן, מי שאינו אשם באי ידיעה אינו נקנס, אולם מי שיש בו דעת ואינו יכול להעיד על עצמו שהוא טהור, נקנס ונחשב טמא. גם במשנתנו הספק עצמו אולי אינו גדול (בשרץ במבוי), ולעומת זאת, במקרה של כתם בחלוק, הספק קטן והוודאות כמעט ברורה – הרי בוודאי יצא כאן דם. אולם מרכיב הקנס בולט. העמדות שלפיהן כתם אינו מטמא משום שיש לאישה במה לתלות (לעיל ו, יג ולהלן ח, ג) מתעלמות ממרכיב הקנס.

13כללו של דבר: מצינו מחלוקת על כל אחד ממרכיבי שתי המשניות האחרונות – מחלוקת בשאלה אם כתם מטמא, מחלוקת על היקפה של טומאה "למפרע", מחלוקת על ספק טומאה, ועל קנס חכמים כדי שאדם יֵדע להגדיר שלא נטמא. אפילו ההבחנה בין ספק ברשות הרבים לספק ברשות היחיד אינה מופיעה במשנתנו, אף על פי שהמבוי הוא רשות הרבים לטומאה והחלוק נמצא ברשות היחיד. בכלל, הבחנה זו אינה מופיעה במסכת נידה כל עיקר.

14כל אחד ממרכיבי ההלכה שנוי במחלוקת וכל משנה נוקטת לשון סתמית ומשקפת מחלוקת, אבל לא את כלל המחלוקות ואת התהום הפעורה בין הגישות. נראה שהמשנה "משטחת" את המחלוקות ודנה בכל אחת מהן כאילו היא מבודדת. או שזו התעלמות דידקטית או שאכן כל פרט נדון לעצמו אבל לא כחלק ממערכת. אם כן, עיסוקה של המשנה בהלכות נידה מצטיין באי תפיסת המערכת ובדיון בפרטים מנותקים.

15ההבחנה בין לח ליבש נאמרה לעיל (ד, ג), אם כי בנוגע למצורעת היא אינה מופיעה במשנה לעניין נידה. היא נמצאת בתוספתא: "רבי אליעזר אומר: מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל. בית שמאי אומרים: מטמא לח ואין מטמא יבש, ובית הלל אומרים: מטמא לח ויבש. אמרו בית שמאי לבית הלל: אי אתם מודים בנדה שאם הגיעה זמנה לטבול לא טבלה, שהיא טמאה? אמרו להן בית הלל לבית שמאי: לא! אם אמרתם בנדה שאם תטבול היום ותראה למחר, שהיא טמאה, תאמרו ביולדת שאם תטבול היום ותראה למחר, שהיא טהורה?" (נידה ה, ו [עמ' 645]). 8 וכן תוספתא, עדיות ב, ח (עמ' 458). בתוספתא עדיות נאמר במפורש על דם יולדת שאם הוא מטמא הרי זה בגלל היותו חשוד כדם נידה. בתוספתא שלנו לא פורש במה מדובר, אבל מההמשך עולה שמדובר בדם יולדת ושדינו כדם נידה. אם כן, בנושא ישנה מחלוקת עקרונית, וייתכן שהיא משליכה על דין "כתם", שהרי הכתם יבש. אולם ייתכן שהובאה בחשבון האפשרות שבעבר היה לח, ולכן הוא מטמא למפרע אף שכיום אינו מטמא.