משנת ארץ ישראל על משנה נדה ז:ד

1כל הכתמים הנימצאים בכל מקום טהורין – סתם כתמים, כמו סתם דם, הם מן הסתם כתמי יהודים. כאשר המשנה עוסקת בכתמי גויים היא מציינת זאת במפורש, כמו במשנה הקודמת ובמשנה ג שבפרק ד (בנוגע לדם). גם שאלת היישוב המעורב אינה עולה. אין זאת אלא שחכמים רואים לפניהם חברה חד־דתית. דם גויים עולה בהקשר של יישוב מעורב, וכל ניסוח סתמי עוסק ביישוב יהודי לחלוטין. בפועל היה מגע רב בין נכרים ליהודים. בערים המעורבות התגוררו יחדיו בני הדתות השונות, וגם בכפרים התגוררו נכרים, אבל בגליל הייתה כנראה התחושה שהיישוב הנכרי מבודד. גם בערים התרכזו היהודים כנראה בשכונות נפרדות. על כל פנים, בשכונה אחת בציפורי יש ריכוז מקוואות גדול, כך שאותה שכונה הייתה ככל הנראה יהודית לחלוטין. אם כך בעיר מעורבת שאופייה והנהגתה נכריים, קל וחומר ביישוב הכפרי. מכל מקום, זו התחושה שחכמים מעניקים וזו המציאות שהם מתארים בדרך כלל בהלכותיהם. הלכות נידה ועירובי מבואות הן דוגמאות טובות לכך. הכתמים בשכונה היהודית מותרים כדעת חכמים במשנה הקודמת, והצענו בשם הבבלי שבנות ישראל מצניעות את כתמיהן ולכן חזקה עליהן שהכתמים שנמצאו לא כתמי נידה הם, ומותרים, ואם אלו כתמי נידה, חזקה עליהם שהם של גויות, ומותרים לכן גם הם. המשך המשנה מוכיח פירוש זה (של הבבלי).

2חוץ מן הנימצאים בחדרים – ה"בית" של המשנה הוא מה שמכונה היום "חדר". ה"חדר" שבו עוסקת המשנה הוא כוך צדדי בבית, שפתחו אל הבית. המונח "דירה" אינו קיים בספרות חז"ל כמונח ספרותי, וכנראה (מן הסתם) גם לא היה במציאות. 24 ראו פירושנו לבבא בתרא ג, ז (טרם נדפס) ולעירובין ו, ו: "חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד. [...] ומודים בזמן שמקצתן שרוין בחדרים או בעליות שהן צריכין ערוב לכל חבורה וחבורה". משפחה גרעינית התגוררה ב"בית" כזה. למשפחות עשירים היו כמה בתים בחצר אחת. החדר הוא תחום הפרט, ואדם מבחוץ אינו אמור לבקר בו אלא אם כן הוא מבקר אינטימי. כנראה גם לאישה עשוי היה להיות חדר כזה, שבו התפשטה והתלבשה ובו הצניעה כתמים. לכן, כתמים שנמצאו בחדר טמאים. בכמה עדי נוסח מופיע במקום חדרים "חוררין" ( א ); "חררין" ( ף ); "חררים" ( נ ). זו תופעה רגילה של הכפלת הרי"ש או הדל"ת, והיא משמשת להקטנה. הנוסחה "חוררין" וכדומה מלמדת על מקום מחבוא, שם הכתם מוחבא, והמוצאו צריך להניח שהוא טמא. רוב עדי הנוסח הטובים גורסים "חדרים", 25 ל, ר, ע, פ, מ, פרידברג, וטיקן 110, מינכן 95 ובדפוסים. ונראה ש"חוררין" הוא תיקון של תלמיד חכם שהבין את הרעיון ההלכתי וביקש לחדד את משמעותו. 26 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 1259, וכן פירש הרמב"ם בפירוש המשנה. הנוסח "בחורים" נראה בעיננו שיבוש, שכן אלבק, פירוש, פירש "במקום סתר", וכנראה קיבל את הנוסח "חוררין".

3ובסביבות – בכל יתר עדי הנוסח נוסף "בית הטמאות", וכנראה נשמט בכ"י קופמן על ידי הדומות. בית הטמאות הוא כנראה חדר מיוחד בחצר או ביישוב, שנועד לנשים בנידתן. אנו מכירים נוהג זה עד היום בעדות האתיופית והשומרונית. משנתנו היא ראיה כמעט יחידאית לקיומו בחברה הקדומה.

4בית הטומאה נזכר פעם נוספת: "יש חורש תלם אחד חייב עליו משם שמונה לוים: [1] החורש בשור ו[ב]חמור [2] והן מוקדשין [3], כלאים [4] בכרם [5] ובשביעית [6] ויום טוב, [7] וכהן [8] ונזיר ואף בית טומאה. חנניא בן חכינאי אומר: אף הלובש כלאים. אמרו לו: אינו השם. אמר להם: אף לא הנזיר הוא השם" (מכות ג, ט), ברם מדובר בכוהן או בנזיר החורשים בבית הטומאה, כלומר, בית הטומאה הוא בשדה הפתוח. הפתרון של בית מיוחד לנידות די מפתיע, ולא מצאנו אותו במקורות מקבילים. בהמשך נציע על פי התוספתא שאין בית הטמאות אלא כינוי לבית המרחץ של הנשים.

5אם לכל משפחה גרעינית היה באמת רק חדר מגורים אחד, ארגון חיי המשפחה בזמן הנידה היה בעיה קשה. הנידה אסורה לישון עם בעלה, וכל נגיעה שלה באוכל או בילדים בעייתית. עיקר הבעיה הוא הנגיעה באוכל, הפוסלת אותו לאכילה בטהרה. במשפחה מורחבת או בחצר השותפים אפשר להעמיד לרשותה חדר עצמאי, ואז הבעיה מצטמצמת. את הבישול במקרה כזה תעשינה החברות או בנות משפחה. אפשר גם שבית הטומאות שירת בתורנות את כל נשות הכפר. כמובן, כתמים הנמצאים במקום כזה הם מן הסתם כתמי נידה, ומטמאים. משנתנו סבורה אפוא שהכתם מטמא, אבל בד מוכתם שנמצא ברשות הרבים אינו חשוד, שכן בנות ישראל מצניעות אותו כשם שהן שומרות את מי הרגליים שלהן בזהירות לבל יטמאו: "לוקחין ושואלין מימי רגלים מכל מקום ואין חוששין שמא של נדות הן, שלא נחשדו בנות ישראל להיות מכנסות מימי רגליהן בשעה שהן נדות" (תוספתא, תרומות י, יד).

6בית הטמאות שלכותים מטמין באהל מפני שהן קוברין שם את הנפלים – בית הטומאות של הכותים הוא כמו בית הטומאות של ישראליות (לעיל), ומשמש למגורי הנידות בימי הטומאה. לא נאמר אם הכתמים שבו מטמאים. כאמור במשנה הקודמת, קיימת מחלוקת בין התנאים בשאלה אם כתמי כותים מטמאים. שני הסברים הוצעו למחלוקת. הראשון: כתמי כותים אינם מטמאים כלל, שכן הקלו בטומאתם, ולכן גם הכתמים בבית הטומאות שלהם אינם מטמאים; השני: למשנה ברור שכתמים בבית הטומאות טמאים, אלא שאיננה נזקקת לומר זאת משום שהדבר פשוט. מבחינת מבנה המשנה יש להעדיף את הפירוש השני. לו רצתה המשנה לטהר כתמים של בית טומאות של כותים הייתה אומרת זאת במפורש. מכל מקום, אין לפרש שהכותים נדונים כגויים ולכן כתמיהם אינם מטמאים, משום שלוּ היו נדונים כגויים לא היו מטמאים גם באוהל המת.

7חלק זה של המשנה הוא הלכה בודדת הקשורה לענייני כותים ברישא ובהקשר לבית הטומאה, אבל לאו דווקא להלכה של כתמים. ייתכן שלפנינו סממן של העריכה המיוחדת של מסכת נידה.

8הכותיות מואשמות בכך שהן מחביאות את הנפלים וקוברות אותם בצורה מאולתרת ליד בית הטומאות. מהטיעון נודף ריח של השמצה. אולי הכותים לא מסרו את נפשם כמו היהודים על קבורה, אבל עדיין, זריקת נפלים בשדה סתם היא הערכה מופרזת. הרשב"א (נידה נו ע"ב ד"ה בית הטמאות) העיר שאם הנפלים קבורים שם, הכותיות חשודות תמיד שהן טמאות מת. לדעתו, הקבורה הייתה זמנית. אם כך, בית הטומאות אינו מטמא בטומאת מת אם שגופות הנפלים ניטלו ממנו. להערכתנו, הטיעון הבסיסי במשנה מוגזם, ואין לראות בו הערכה עובדתית.

9רבי יהודה אומר: לא היו קוברין אלא משליכין, והחיה גוררתן – בפועל, מבחינה הלכתית אין בית הטומאות מטמא באוהל משום שאין שם נפלים מוסתרים. טיעונו של רבי יהודה אינו רק עובדתי, אלא נראה שהוא גם מסתייג מרוח דברי חכמים.

10בתוספתא שנינו: "אחרים אמרו משום רבי נחמיה: כל הכתמים הנמצאים במרחצאות של נשים – טמאין. בית המרחץ של כותיים מטמא באוהל מפני שקוברין שם את הנפלים. רבי יהודה מטהר מפני שחולדה וברדלס גוררין אותו מיד" (נידה ו טו [עמ' 648]). במקום "בית הטמאות" כתוב "בית המרחץ", וייתכן שכך כונה בית המרחץ של נשים בלשון נקייה, שיש בה מעט לגלוג על שום שנידות רבות הולכות להתרחץ שם, בשל דימומן. 27 לדעת ליברמן, תוספת ראשונים, עמ' 278, חדרי נשים בתקופה הזאת כללו גם מרחץ. ברם סברה זו דחויה מפני המציאות. המשנה עוסקת במבנה ציבורי שבו נשים רבות ולא בבית פרטי. לטענה בדבר קיומו של מרחץ בחדרי נשים אין ראיות ארכאולוגיות, וכמעט לא מצאנו בית פרטי שיש בו שני מרחצאות. עם זאת, בבית המרחץ היו חדרים רבים, ואפשר שחלק מהם שימשו לנשים בלבד. ברם בעולם הרומי כמעט לא היו בתי מרחץ לנשים. נשים רחצו בבית המרחץ הכללי. חוקים רומיים קבעו שאסור להתרחץ במעורב וכנראה שאף על כך הנכרים לא תמיד הקפידו. מכל מקום, הכללים הרגילים כללו שעות נפרדות לנשים (בבוקר) ולגברים (אחרי צהרים). 28 ראו פגן, רחצה, עמ' 219-189.

11בית המרחץ

12בית המרחץ היה מרכיב חשוב בחיי שכבת העלית והציבור הרחב, והוא למעשה פיתוח רומי שהתפשט במזרח בעקבות הכיבוש הרומי. בני שכבת העלית הגיעו לבית המרחץ מדי יום בסביבות הצהריים ורחצו בו שעות אחדות. מבית המרחץ יצאו לסעודת הערב. נוסף על הרחצה נהגו לבלות בבית המרחץ בשיחה, בשמיעת שירים, בדיונים לא רשמיים בנעשה ברומו של עולם ובפעילויות נוספות מעין אלה. בית המרחץ נתן למשורר הזדמנות לקרוא משיריו בציבור, לסופר להשמיע את יצירתו ולפוליטיקאי לרכוש אוהדים. בית המרחץ היה אפוא יסוד מרכזי בתהליך החִברות של הקהילה ההלניסטית־רומית. הוא נועד לגברים בלבד, אף על פי שאנו שומעים לעתים שגם הנשים הלכו אליו, בעיקר בשעות הבוקר, שבהן היה מיועד רק להן, אך בפועל אנו שומעים שהיו חריגים גם בעניין זה. לבית המרחץ הגיעו גם בני השכבות הפחות אמידות, אולם ברור שמי שעבד לפרנסתו הגיע שם לעתים רחוקות יותר ולזמן קצר בלבד. חז"ל לא הביעו את הסתייגותם מן הפעילות בבתי המרחץ אף שהייתה חלק מאורח החיים ההלניסטי־רומי. 29 ראו הדיון בנספח ד למסכת שבת, ושם הסתייגות מקביעה גורפת זו. הראינו שם שאמנם אין בספרות חז"ל התנגדות לרחצה בבית המרחץ אבל יש התנגדות לכמה מההיבטים שנכללו בה, ובעיקר להווי בית המרחץ. ראו עוד, שפרבר, העיר, עמ' 72-58; עמר וברוך, בית כיסא, עמ' 30, הערה 2.

13בית מרחץ רגיל היה בנוי מכמה חלקים. מחצר הכניסה נכנסו הרוחצים לחדר ההלבשה, ומשם לברכת מים קרים, שבה ניקו את גופם ניקיון ראשוני. משם נכנסו למרחץ החם, שבו בילו זמן רב. בבתי המרחץ היו שני מרחבים: ברכת מים חמים ציבורית ולעתים סדרת אמבטיות פרטיות; מרחץ יבש, מעין סאונה, שהיה חדר מוסק בחום גבוה שזרמו תחתיו מים חמים אבל הוא עצמו היה יבש. בבית המרחץ הייתה גם ברכת מים פושרים לצד ברכת המים הקרים. את הרחצה החלו אפוא בברכת הקרים, אחריה עברו לחמים ולבסוף לפושרים. לפעמים היה הסֵדר שונה.

14בכל פוליס היה בית מרחץ, ובדרך כלל היו בכל עיר גדולה כמה בתי מרחצאות. גם בעיירות היהודיות היו בתי מרחצאות, אף כי נראה בבירור שהם היו פחות גדולים ופחות מפותחים מאלו שהיו בערי הגויים. עסקנו בכך במשניות שבית המרחץ נזכר בהן. 30 ראו פירושנו לשביעית ח, א; שבת א, ב; מגילה ג, ב ועוד.

15בית המרחץ שבו מדובר כאן הוא בעיירה היהודית, שאם לא כן, הכתמים לא היו מטמאים. ברם אין הוא בית המרחץ הרגיל אלא כזה המיועד לנשים בלבד. בפוליס הרומית היה בית המרחץ מעורב אם כי באימפריה הרומית לא רחצו בני המינים יחדיו (בדרך כלל) אלא לנשים היו שעות נפרדות. כפי שכתבנו, בפועל היו מקומות שבהם הופר החוק 31 ראו פגן, רחצה. . ברם במשנתנו מדובר בבית מרחץ לנשים בלבד, ולנשים טמאות בעיקר.

16בעיירות ישראל היה בית המרחץ רווח, והיישוב היהודי היה שותף לתרבות הרחצה. הירושלמי מציג נדר שיש בו התעללות בלתי אפשרית באישה: "אמר רבי זעירא: תני תמן, הדירהּ 'שלא תרחצי במרחץ' בכרכים שבת אחד, ובכפרים שתי שבתות. 'שלא תנעלי מנעל' בכפרים שלשה חדשים ובכרכים מעת לעת" (כתובות ז ד, לא ע"ב). נדר כזה הוא עילה לגירושין עם כתובה, שכן הוא הגזמה ואינו מתקבל על הדעת. גם בהלכות אלו בא לידי ביטוי הנוהג החברתי. הכרך הוא כאמור עיר הפוליס המיֻוונת, ובו האישה מגיעה לבית המרחץ פעם בשבוע. מעבר לכך, איסור הרחצה הוא עינוי נפש. בכפרים, האישה מגיעה לבית המרחץ פעם בשבועיים. "כפר" בהקשר זה אינו בהכרח כפר קטן אלא כל יישוב שאינו פוליס. ברור שבתי המרחץ בעיירות ישראל היו קטנים מאלו שבעיר הפוליס. הבדל זה מתבטא גם בממצא הארכאולוגי המצומצם. על נוהגי הרחצה נשמע גם להלן במשנה ח.

17בחפירות ארכאולוגיות התגלו בתי מרחץ בערי הפוליס (איור 23), בבתי אחוזה (איור 24) ומעט בתי מרחץ גם ביישובים כפריים כגון רמה שבגליל, אום ריחן שבשומרון (עיירה שומרונית, טרם פורסם), עין גדי, 32 ייתכן שבית המרחץ שירת יחידה צבאית שחנתה במקום במאה השנייה, ברם בית המרחץ אינו בתחומי המחנה הצבאי. נערן שבגולן, 33 ראו הדר, בתי מרחץ, עמ' 74-13. בית שערים (איור 25) ובקעה אל ערביה שבמישור החוף. 34 חדשות ארכיאולוגיות צו, עמ' 48. מתוכן רק בית שערים היא בבירור עיירה יהודית, אך הייתה גדולה במיוחד. ובית המרחץ שכן בבית עשירים. כל אלו נוספות על רשימת העיירות שבהן פעלו בתי מרחץ לפי עדות חז"ל. כן אנו שומעים על התביעה שבכל יישוב יהודי יהיה בית מרחץ. 35 ירושלמי, קידושין ד יד, סו ע"ב; בבלי, סנהדרין יז ע"ב; תנא דבי אליהו, פרק דרך ארץ, א (עמ' 13), ועוד. דוגמות לבתי מרחץ ביישובים כפריים הנזכרים בספרות חז"ל הן בית מרחץ בעיירה כפרית כבני ברק (תוספתא, שבת ג, ג); בכבול ("מעשה ביהודה ובהלל בניו של רבן גמליאל שנכנסו לרחוץ במרחץ בכבול. אמרו להן: לא נהגו כאן להיות רוחצין שני אחים כאחת. ולא רצו לומר מותר כן אלא נכנסו זה אחר זה", ירושלמי, פסחים ד א, ל ע"ד) ובחורן (שם ג ג, ו ע"א), ועדויות רבות עוסקות בהווי בו. בהלכות השונות ניכר שחכמים עסקו במקרה שבו בית המרחץ הוא "שלהם", כלומר, מופעל בידי קהילה יהודית, ולא רק בידי גויים בעיר הפוליס, שאם לא כן לא היו דנים בסדרי הפעלתו בתעניות (תענית א, ו). 36 ראו ספראי, הקהילה, עמ' 170-166; הדר, בתי מרחץ.

18קבורה וקבורת נפלים

19בחברה היהודית נהגה קבורה מסודרת. בעיני חכמים ובעיני הציבור היהודי הייתה זו מצווה חשובה, ומתים לא הושלכו סתם. בספרות נמצאים ביטויים רבים לחשיבות הקבורה: "מנין למלין את מתו שהוא עובר בלא תעשה? תלמוד לומר [...]". 37 ספרי, דברים רכא (עמ' 254); מדרש תנאים על דברים כא, כג (עמ' 132); בבלי, סנהדרין מו ע"ב; שמחות יא, א (עמ' 186) ומקורות רבים נוספים. כך למשל, קבורתו של מת "מצוה" (מת שנמצא מוטל בשדה) מאפשרת להפקיע אדמה שהיא נחלתו של היחיד אשר בה נמצא במקרה המת. 38 שמחות ד, יח (עמ' 123) – קבורת מת באדמת אחר משמעה הפקעת הקרקע מבעל הקרקע למטרת קבורה; ויקרא רבה לד, א (עמ' תשעב); בבלי, עירובין יז ע"א ומקבילות רבות, ארץ ישראליות ובבליות. הבעל חייב לקבור את אשתו (כתובות ד, ד ומקבילות רבות).

20חכמים אינם אומרים זאת במפורש, אולם הם העדיפו קבורת מת בחציבה, כלומר, במערה חצובה בקרקע או בשוקת (איורים 26 א-ב). ביטוי לכך יש בהלכת "בית הפרס". בית הפרס הוא שדה שיש בו ספק טומאה. המקרה הרגיל הוא "שאבד בו קבר", כלומר, אדם חרש שדה שהיה בו קבר, והחשש הוא שהעצמות התפזרו לכל עבר ולכן השדה טמא (ראו פירושנו לאהלות יז, א; ספרי זוטא יט, טז [עמ' 313]). לכאורה ההלכה על בית הפרס "טכנית" ונובעת מספק טומאה בשל פיזור העצמות, ברם מברייתא אחרת אפשר להסיק שאין כאן הלכה "טכנית" אלא זו דרכם של חכמים, לדרוש מהציבור (להטיף) לשמירת שלמות הקבר ואולי גם לקבורה מסודרת במערות חצובות: "השותפין והאריסין, האפיטרופין אין עושין בית הפרס. החורש מתוך שלו או מתוך של חברו, שלו עושה בית הפרס ושל חברו אין עושה בית הפרס, אבל עולה הוא כמדת הפרס" (תוספתא, אהלות יז, ד [עמ' 615]). בית הפרס מוגדר רק אם אדם חרש את שלו, אבל אין אדם עושה בית פרס לזולתו, ואפילו לא שותף או אריס שחרש בשדה בעל הבית. ברור שאם האריס או השותף חרשו, העצמות התפזרו באותה מידה, ומכאן שהגזרה אינה נובעת מהחשש לפיזור העצמות אלא נתלית בה. להערכתנו, האיסור החמור נובע מרצון חכמים לוודא שאדם ייקבר בקבר חצוב ומסומן. יש בהלכת בית הפרס משום איום שאם הקבר לא יהיה מסומן יהפוך כל השדה לטמא. דבר זה לא יקרה במערת קבורה או אפילו בשוקת חצובה. זו דרכם של חכמים לכוון את הציבור לקבורה מסודרת בלי לקבוע כהלכה את העיקרון גופו, שקבר צריך להיות חצוב. הקבר "כשר" כמעט בכל מקרה, אולם קבר שאינו ראוי גורם נזק.

21עדות למסירותה של החברה היהודית למצוות הקבורה אנו מוצאים בריבוי הממצאים הארכאולוגיים המתעדים קבורה בתקופה הרומית (איור 27). מידע זה נותח במפורט במקום אחר, 39 פאוסט וספראי, קבורה. ושם הוכחה הזיקה הברורה בין היישוב היהודי לעלייה הדרמטית במספר הקברים בתקופה הרומית.

22משנתנו מצביעה על תופעה מעניינת. הנפלים לא נקברו במסודר כי אם בתלוליות עפר פחות פורמליות. גם המשנה באהלות (טז, ה) מדגישה שנפלים נקברים מחוץ לעיר, בקברים לא מסודרים, ולא במערות קבורה.

23בהלכה שבתוספתא באה לידי ביטוי מגמה של השמצה, אולם היא מבטאת לפחות את תחושת העליונות היהודית, של חברה שאפילו נפלים נקברים בה מחוץ לתחום המגורים.