משנת ארץ ישראל על משנה נדה ט:ו

1שבעה סממנים מעבירים על הכתם – אם הכתם דהה או נעלם הוא נחשב דם, ואם לא, הוא בוודאי צבע, כפי שנראה להלן. המשנה מנוסחת כעצה טובה למכבסות, אולם עניינה הלכתי, כפי שנראה להלן.

2רוק תפל – יוסבר להלן, ומי גריסים – גריסים לעוסים היטב (ראו במשנה הבאה), [ ו]מי רגלים – כפי שציינּו בפירושנו לעיל (ד, ג), מי רגליים שימשו חומר כביסה בזכות האמוניה שבהם. [ ו ] נתר – הנתר מופיע בספרותנו כחומר גלם לכלים ולחומרי ניקוי: "[...] ואין מדיחין את הכלים בנתר, אבל מדיחין אותן במלח ובמורסן בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב" (תוספתא, ביצה [יום טוב] ד, י). התלמוד הבבלי מסביר: "מאי כלי נתר? אמר רבי יוסי בר אבין: כלי מחפורת של צריף" (עבודה זרה לג ע"ב). "מחפורת של צריף" משמעה חפירה (כרייה) בקרקע בצורת צריף, כלומר, בצורת משולש שקודקודו כלפי פנים. היא מופיעה במקביל ל"פיר של גפרית" (בבלי, כתובות עט ע"ב), שהוא מכרה אנכי. נתר הוא נטרון, שאותו כרו בוואדי נטרון במצרים, 63 פליניוס, היסטוריה של הטבע ב, פרק 31. משם ייבאו כלי קריסטל (אבן מלח). הנתר נתפרש כחומר ניקוי גם בירושלמי, כנטרון (שבת ט ה, יב ע"ב), ובלועזית: Natron. אולם בברייתא שבבבלי מובא: "תנא: נתר אלכסנדרית ולא נתר אנטפטרית" (נידה סב ע"א; שבת צ ע"א), 64 "אנטיפטרית" – כך אל נכון בכ"י מ ואחרים, וכן בנידה. במסכת שבת, בדפוסים, הנוסח משובש, ואולי הוא נתר שהכינו באנטיפטריס, היא העיר הרומית ששכנה במקום המכונה היום תל אפק (על שם העיר המקראית ששכנה שם). ומעין זה גם בתוספתא: "נתר זו נתר אלכסנדרית" (נידה ח, י [עמ' 650]). מכל מקום, מקובל שהנתר הוא הנתרן הפחמתי (NaCO2) – מינרל שבכוחו להמס שומנים בשל הידרוליזה המשחררת נתרן. 65 זיהוי הנתר עורר ויכוח ארוך בין הפרשנים. היו מהם שהציעו זיהוי המתאים רק לחלק מהאזכורים של הנתר ולא לכולם: לאזכור במסכת שבת ונידה כחומר ניקוי או לאזכור במסכת כלים כחומר שממנו עושים כלים. כמובן שבאופן טבעי יש להעדיף פירוש המתאים לשלושת האזכורים. הרמב"ם מתח ביקורת קשה על מפרשים קודמים שהציעו הצעות שונות בלי להכיר את החומרים המדוברים. לפירוט מה ראו פירושנו לשבת ט, ה. ובורית – כנראה צמח, שהרי היא נמנית עם הצמחים שחלים עליהם דיני שביעית (תוספתא, שביעית ה, יב).

3קימונייה – עשב שעושים ממנו אפר קלי (alkali). 66 ראו דיונו של לאו, צמחים, א, עמ' 642 (לעניין בורית), ועמ' 648. ראו גם פירוש הגאונים לטהרות, עמ' 115. בקטע גניזה 6 (T-S E1.148) וב- ל : "קימוליא", והוא המקורי.

4ואשלג – קלי המשמש כמייצב (alkali mineral). 67 הסבר הבבלי מעיד שחכמי בבל לא הכירו בפועל את מקור החומר. שמואל היה צריך לשאול את יורדי הים, ואלו תיארו חומר נדיר הנמצא בין נקבי המרגנית. רוק תפל ומי גריסים אינם חומרי ניקוי רגילים. אפשר לנקות בעזרת רוק כתם קטן, אבל אין לו עדיפות על פני מים רגילים, מה גם שמי הגריסים יקרים מדי כחומר ניקוי. כל היתר הם חומרי הניקוי הרגילים, והם מופיעים כקבוצה במשנת שבת ט, ה. המגלה כתם בבגדיה צריכה, או יכולה, לנסות להעבירו בעזרת חומרים אלו.

5הטבילוֹ ועשה על גביו טהורות, העביר עליו שבעה סממנים ולא עבר, הרי זה צבע – המשנה מנוסחת בכבדות וצריך היה להיות כתוב בפשטות: בגד שיש בו כתם, צריך להטבילו. הטבילו ולא עבר – מעביר עליו שבעה סמנין. לא עבר – הרי זה צבע. הטבילו ועשה על גביו טהרות – טהור. פירשנו את המשנה כפי שהסבירו המפרשים כסיפור מעשה אחד. הטביל, והעביר סממנים. החשש הוא או מפני חציצה, שכן הלכלוך הוא חציצה ולכן הטבילה לא עלתה, או אולי גם שהכתם עדיין נחשב דם ולכן הבגד עדיין טמא. במשנה מדובר בשלוש פעולות: הטביל, עשה טהרות, והטביל, ומפרשים הראשונים שהטהרות שעשה לאחר הטבילה הראשונה טהורות (בדיעבד) שכן התברר שה"כתם" אינו "כתם" אלא צבע. ואם הכתם דהה או עבר, סימן שהוא דם, והטהרות שעשה לפני הכיבוס השני טמאות (להלן במשנה).

6ועדיין לשון המשנה קשה: מדוע לא נכתב הדין שמלכתחילה? יש לכבס את הבגד, ואם הכתם עבר אפשר לטבול את הבגד והכול כשורה. אם הבגד לא התנקה יש לכבשו בשבעת הסממנים, ואם הכתם עדיין לא עבר אפשר לטבול את הבגד!

7לפיכך אפשר אולי להציע ששני מקרים לפנינו:

81. הטבילוֹ ועשה על גביו טהורות, או

92. העביר עליו שבעה סממנים ולא עבר.

10הסיום: "הרי זה צבע", חל על שני המקרים. כלומר, די בטבילה או בהעברת סממנים. ישאל השואל: הרי ברור שהבגד חייב טבילה! היא הנותנת. אם הכתם לא דהה בטבילה רגילה, ברור שאינו כתם דם. יתר על כן, המימרה במקורה אינה חלה על דם נידה, או לפחות לא על דם נידה בלבד. ואכן, הבבלי מסביר: "דם חטאת ומראות נגעים צריכין שבעת סממנין" (זבחים צה ע"א). בהמשך הסוגיה בזבחים מתברר שלניקוי ולזיהוי דם חטאת אין משתמשים במי רגלים. בלשוננו, המימרה לא נאמרה במקורה בנוגע לזבחים אלא כנראה בנוגע לנגעים. כך גם מובהר מהשאילתות, פח, הדורש את הפסוק לעניין נגעים: " 'וצוה הכהן וכבסו את אשר בו הנגע' – ואי מכבסינן ליה, מכבסינן ליה בשבעה סמנין. דאמר רב נחמן אמר רבא בר אבוה: דם חטאת ומראות נגעים צריכין שבעה סמנין". בעל השאילתות הכיר את המימרה מהבבלי בזבחים אבל הבין שהיא עוסקת בכיבוס נגעים ודם חטאת אך לא בעניין נידה.

11המקור התנאי לדרשה השתמר רק במדרש הגדול: "וצוה הכהן וכבסו – הצווי בכהן והכיבוס בכל אדם. 'וכבסו' – מלמד שמעבירין עליו שבעה סממנין שמעבירין על הכתם" (מדרש הגדול על וירא יג, נד [עמ' 311]). 68 בעל מדרש הגדול על ויקרא הכיר כנראה מדרשי תנאים שאינם בידינו. וכן בעל מדרש הגדול על במדבר ודברים. כידוע, מציטוטים אלו של המדרש על דברים שחזר הופמן את מדרש התנאים על דברים. אנו משערים אפוא שעניין שבעת הסממנים מקורו בנגעים ושהמדרש התנאי השתמר רק במדרש הגדול. כידוע, במדרש הגדול השתמרו מדרשים שאינם בידינו, גם מדרשים תנאיים אבל גם מקורות מאוחרים מימי הביניים.

12בבבלי (נידה סב ע"א) מובא דיון דומה בנוגע לדם נידה ודאי: "התני רבי חייא: דם הנדה ודאי, מעביר עליו ז' סמנין ומבטלו! אמר ליה: רבי לא שנה, רבי חייא מנא ליה?". הבבלי מתחבט בשאלה אם הפרקטיקה של העברת סממנים טובה רק לבדיקת כתם מסופק או שמא זו דרך לניקוי שהוא תנאי לטיהור דם נידה. אם זו דרך הלכתית, כל ההתחבטות אינה ברורה.

13משנתנו אינה עוסקת בתהליך הרגיל לאחר גילוי דם נידה. ברור שבגד שנטף עליו דם, טמא ויש לנקותו ולטבלו. השאלה כיצד מנקים אינה שאלה הלכתית אלא שאלה של כובסים. הבגד צריך להיות ללא דם, ואולי אפשר שיישארו בו כתמים דהויים. שאלת המשנה נוגעת לכתם שהתגלה ואין יודעים את טיבו. האישה טמאה או טהורה כפי שקבעו המשניות לעיל.

14הטהרות טהורות ואינו צריך להטביל – הכתם הוא צבע, ולכן אינו דם.

15עבר או שדיהא, הרי זה כתם. [ ו ] הטהרות טמאות וצריך להטביל – חכמים מציעים בדיקה נוספת כדי לבחון אם הכתם הוא כתם דם או כתם צבע. זו הבחנה נוספת לאלו המובאות במשניות הקודמות. כלומר, אם האישה יכולה לתלות במאכולת (פשפש) או בחברתה, תולה, ואם אין אפשרות אחרת, אפשר לבחון אם הכתם הוא צבע. 69 ראו רמב"ם, איסורי ביאה ט, לו. ברם יש להעיר שנחלקו הראשונים אם פעולה זו מטהרת את האישה גם לבעלה או רק להתיר טהרות. ראו הגהות מיימוניות שם, אות צ; השגות הראב"ד שם, הלכה לז; טור שולחן ערוך, אבן העזר קצ. כפי שפירשנו את המשנה אין בה כלל דיון על מצב האישה אלא רק בירור טיב הבגד.

16מבחינה מעשית, מה שהמשנה מציעה אינו פשוט. כל השריית בגד עם כתם דם ממסה את הדם, צבעו דוהה והוא כמעט נעלם לאחר השריה של מעת לעת או בכביסה אינטנסיבית. כביסה עם חומרי ניקוי בוודאי תנקה אותו. אפשר שכביסה אינטנסיבית תגרום גם להורדת הצבע. יתר על כן, גם אם יתברר שהכתם הוא דם, לא ברור מה מקורו.

17עם כל זאת, עד כאן המשנה נשמעת ראלית. היא מציעה שימוש בחומרי ניקוי רגילים להסרת הכתם. אבל במקורות האמוראיים חודרים לתיאור גוונים לא ראליים, הנראים כבר כמאגיה. מתברר שאת הסממנים יש להעביר בטקס מסודר לפי הסדר. אין כאן רשימת חומרים לבחירה אלא צריך לנסות כל אחד מהם (בבלי, נידה סא ע"א-ע"ב; סנהדרין מט ע"ב; זבחים צה ע"ב) ברם, מהמשנה הבאה עולה שהבדיקה איננה הליך כיבוסי, אלא טקס בעל סממני מאגיה. המשנה קובעת ששינוי מכללי הטקס פוסל את ההליך בכך היא מחדירה גוונים מאגים.

18כפי שהצענו, הטקס הועבר מכביסת נגעים ולא נוצר במסגרת דיני נידה. הרוק ומי הגריסים מצטרפים לחומרים הלא ראליים. משנתנו מצטרפת אפוא למשניות שבהן מתגבר הגוון הלא ראלי (הא־הלכתי). גוון זה מתחזק מאוד בלימודו של התלמוד הבבלי.