משנת ארץ ישראל על משנה סוכה א:ד

1הידלה עליה – על סכך הסוכה, את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס – שלושת הצמחים הללו הם צמחים מטפסים אשר עשויים לכסות את מלוא שטח גג הסוכה. הקיסוס הוא צמח מטפס ממשפחת הדלועיים 77 פליקס, חקלאות, עמ' 228. אין לבלבל בינו לבין הקישוא (כדעת המאירי). , הוא המכונה דלעת יוונית, ויש מהאמוראים שזיהו אותו עם הקיק (ירו', שבת פ"ב ה"א, ד ע"ג) 78 ראו פירושנו לשבת פ"ב מ"א. , וסיכך על גבן פסולה – סוכה זו יש לה סכך, אך מתחתיו או מעליו חומר נוסף המפריד בין הקרקעית והסכך.

2אם היה סיכוך הרבה מהן – כלומר הצמח אינו מכסה את כל הסכך אלא חלק קטן ממנו, או שקצצן – קצץ את הגפן או הקיסוס, ואז ענפי הגפן או הקיסוס כשרים לשמש כסכך בפני עצמם, כשירה – הסוכה. הסברנו שפסול הגפן והדלעת נובע מכך שהם מחוברים לקרקע. ברם, הספרי מצטט את משנתנו כדוגמה לאיסור להשתמש בסוכה ישנה: " 'תעשה לך' – פרט לסוכה ישנה מיכן אתה אומר הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסוס וסיכך על גבן פסולה" (ספרי דברים, קמ, עמ' 194; בבלי, יא ע"ב). לפי הסבר זה, אם קיצץ את הגפן הסוכה כשרה משום שהוא "חידש בה דבר", כמו שאמרנו במשנה הקודמת. לכאורה ניתן ללמוד מכאן שסכך המחובר כשר, אלא שאסור משום שדרשו חכמים " 'תעשה' – ולא מן העשוי" 79 כבר הבבלי (יא ע"ב) שואל שאלה זו ותירוצו דחוק, וברור שלשיטתו סכך המחובר פסול. . כפי שנראה להלן יש מקום לפרש כך גם במשנה הבאה, וזאת בניגוד להלכה הרווחת שסכך המחובר לקרקע פסול. ברם, יש מקום גם לפירוש אחר. המונח "מיכן אמרו" במדרשים הוא בדרך כלל ציטוט מהמשנה. ייתכן שבעל המדרש ציטט את המשנה לא בהקשר ההלכתי המדויק שלה, ועדיין הדבר צריך ליבון, וראו להלן בהמשך המשנה.

3בירושלמי שנו: "אמר רבי יוחנן כתיב 'באספך מגרנך ומיקבך', מפסולת שבגורן ושביקב את עושה לך סכך" (נב ע"ב). הדרשה רמוזה גם בבבלי, אם כי שם היא מקוצצת במקצת וחלקה האחרון חסר (בבלי, יב ע"ב) 80 רבים מהמפרשים הסבירו שאסור לסכך באוכל משום שהוא מקבל טומאה, וראו הדיון במשניות להלן (מ"ח ומ"ט). . האיסור לסכך בפרי משתמע גם מהתוספתא: "סיככה בהוצני פשתן כשירה בעניצי פשתן פסולה" (תוס', פ"א ה"ד; ירו', נב ע"א; בבלי, יב ע"ב) 81 לטכניקה של עיבוד הפשתן ראו אוצר הגאונים למקום; ספראי, פשתן. . הוצני פשתן הם הגבעולים של הפשתן שנתלשו מהשדה. את הגבעולים משרים במים במשך 10-6 ימים, ובמים מתחולל תהליך אורגני של התרבות חידקים, ואלה מחלישים את הזיקה שבין הסיב והקליפה התאית שסביבו. בשלב זה הגבעולים מכונים "עניצי (או אניצי) פשתן". לאחר מכן סורקים את הגבעול ותולשים את הקליפה; מתקבל סיב לבן, וממנו אורגים את החוט. הפשתן אינו אוכל, אך הוא מוצר סופי. יש מהראשונים שפירשו שפסול אוכל נובע מכך שהוא מקבל טומאה. נכון שאוכל מקבל טומאה, אך רק לאחר שנרטב במים. סיב הפשתן אינו מקבל טומאה משום שהוא "פשוטי כלי עץ" שאין להם כלי קיבול. אם כן, בגבעולים אסור לסכך משום שהם פרי הארץ ומקבלים טומאה, ואילו הסיב נחשב למוצר מעובד שאינו מקבל טומאה ומותר לסכך בו.

4ההסבר שמשנתנו מתמקדת בשאלת הטומאה אינו מתאים למשנתנו. לא נאמר במשנה שאסור לסכך בגפן שטרם הורטבה, ובכלל מדובר באשכולות שלכאורה טרם נקטפו מהשיח, על כן אין לקשור את הפסול כאן לפסול טומאה. הקשר זה יעלה להלן במשניות ח-ט, ונחזור לדון בו. איסור הסיכוך באוכל נרמז גם בתוספתא, אך לאו דווקא כפירוש למשנתנו. שם נאמר ש"אם היה הקש מרובה על הדגן כשירה" (פ"א ה"ו), זאת משום שהקש כשר לסיכוך, אך הדגן לא. הניסוח בתלמוד הבבלי הוא שהפסולת רבה על האוכל (יג ע"ב); ניסוח זה נקבע בהקשר אחר 82 לעניין סיכוך במכבדי תמרים שיש בהם ענפים קצוצים ומזון מעורבים זה בזה. והוא הוסב בתלמוד הבבלי, ורק בו, לענייננו. לפי הסבר זה אין לסכך בגפן או בדלעת גם אם נתלשו, משום שהם אוכל, והוא הדין בקיסוס. אמנם הקיסוס אינו אוכל, אך מהזרעים הפיקו שמן.

5אם כן, אין לסכך באוכל לא משום שהוא מקבל טומאה אלא משום שאוכל אינו ראוי באופן עקרוני לשמש סכך, ואולי פעל כאן הרצון להימנע מבזבוז מוצרי מזון. כך יש גם להסביר את האיסור לסכך בגבעולי הפשתן, שאמנם אינם אוכל אך ניתן להפיק מהם מוצר בעל ערך כספי גבוה.

6זה הכלל – המונח "זה הכלל" מופיע גם במשניות אחרות. בדרך כלל זהו ניסוח מאוחר ומכליל שאינו קשור למה שלפניו או אחריו 83 אפשטיין, מבוא, עמ' 1043. . כך גם כאן, כפי שנראה להלן. הכלל עוסק בשאלה איזה סכך כשר. שאלה זו לא נשאלה עד עכשיו, והמשניות הקודמות עסקו רק בשאלה מה קורה כאשר חומר אחר מכסה את הסכך. אגב כך נרמז גם מה נחשב לחומר "אחר", אך לא נאמר במפורש מה כשר כסכך. לפי ההסבר האחרון שהצענו אכן המשנה מדברת על הכשר סכך, אך דווקא הכלל של המשנה (אין לסכך באוכל) אינו מופיע. אם כן הכלל איננו מלא, ונשוב לכך להלן.

7דבר שהוא מקבל טומאה – כל כלי גמור מקבל טומאה 84 "לקבל טומאה" משמעו שאם הכלי נגע באדם טמא או בשרץ הוא נטמא. חפץ שאינו "מקבל טומאה" אינו טמא גם אם נגע במת עצמו. כך, למשל, אבן שנגעה במת אינה טמאה. , ולכן פסול כסכך. ברם, הכלל "אינו מקבל טומאה" אינו מכסה את כל המקרים שבהם נאסר לסכך בחפץ שלם. כפי שנראה להלן (משניות ה-ו) נאסר לסכך בחפצים שאינם מקבלים טומאה, כמו קרשים מעובדים.

8מגבלה נוספת היא: אם אין גידוליו מן הארץ אין מסככין בו – ברשימה זו חסרה המגבלה שאין לסכך באוכל ומגבלה חשובה נוספת 85 אלבק, פירוש לסוכה, עמ' 473. , שהסכך צריך להיות מנותק מהקרקע. מגבלה זו ברורה בספרות ההלכה הבתר תנאית אך אינה מופיעה במפורש בספרות התנאית, ובכל הפעמים שהיא נרמזת ניתן לפרש את המשנה גם בדרך אחרת 86 ראו לעיל משנה ב, ולעיל משנה זו. . כפי שראינו לעיל, גם את המשנה הקודמת קל יותר לפרש לפי ההנחה שסכך המחובר לקרקע מותר, והוא נפסל רק אם הוא נחשב לסוכה ישנה שאינה "מן העשוי". כל זאת בניגוד למשנה ב שפירשנו שהיא עוסקת בפסול סכך המחובר לקרקע. ברם, יש להשתדל להימנע מליצור מחלוקות בין משניות; ייתכן גם שהכלל אינו שלם, וראינו משניות רבות המציגות כביכול כללים שלמים אך בפועל אין הם שלמים כל עיקר 87 ראו, למשל, פירושנו למגילה פ"א מ"ה-מי"א. , בבחינת "לית כללוי דרבי כללים" 88 "אין כלליו של רבי כללים", כלומר כללי המשנה אינם שלמים. ראו ירו', יבמות פ"ט ה"ב, י ע"א; חגיגה פ"א ה"א, עה ע"ד; תרומות פ"א ה"ב, מ ע"ג. . כך גם משנתנו אינה מזכירה את מגבלת החיבור לקרקע, וכמובן גם אינה קשורה למשנה הקודמת הדנה בפסול סכך המחובר לקרקע. מכל מקום, המשניות הבאות מלמדות שיש עוד מגבלות על טיב הסכך, כך שאין ספק ש"זה הכלל" במקרה זה אינו כולל את כל ההלכה.

9עד עתה פירשנו את הכלל לפי נוסחתנו. ברם, בכתבי היד ובעדי הנוסח יש עוד שתי נוסחאות. נוסחה אחת דומה מבחינה הלכתית, אלא שהדברים מנוסחים בה באופן הפוך. לפי תפיסה זו הנוסח הכללי הוא: כל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ – מסככין בו. בין כתבי היד יש שינויים קטנים נוספים שאינם מענייננו. נוסח הדפוס הוא הכלאה של שתי הנוסחאות הללו. נוסח זה אין בו שינוי מבחינת ההלכה או התוכן. בין שני הנוסחים מצוי גם נוסח קשה: "דבר שהוא מקבל טומאה אם אין גידוליו מן הקרקע אין מסככין בו". נוסח זה מצוי בכתבי יד רבים, ובהלכות סוכה לראבי"ה 89 פוקס, סוכה, עמ' 18-16. . מכאן ניתן להבין שדבר המקבל טומאה אבל גידולו מן הקרקע מסככים בו, ובמקביל אולי מותר גם לדייק שדבר שאינו מקבל טומאה מסככים בו גם אם אין גידולו מן הקרקע. נוסח זה קשה מבחינה הלכתית, שכן הוא סותר את משנה יא שבה נדון דינה של מחצלת קנים. שם מתברר שהמחצלת, אף שעשויה מחומר אורגני "הגדל בקרקע", פסולה לסיכוך אם היא עשויה לקבל טומאה, וכשרה אם אינה מקבלת טומאה. יתר על כן, שתי התביעות ההלכתיות (מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ) מופיעות בהקשרים אחרים, ודומה שקל מאוד לפרש שבשני המקרים הללו הסכך פסול.

10פוקס מציע לפתור את הבעיה על ידי הענקת משמעות של או למילה אם. הווה אומר, אלו שתי תביעות נפרדות והכל אתי שפיר 90 ראו דיוננו במבוא שבו קבענו שאיננו מעלים הצעות ברוח זו אלא אם כן הן מוכחות. .