משנת ארץ ישראל על משנה סוכה א:ה

1חבילי קש – הקש הוא גבעולי החיטה או השעורה. בדרך כלל קצרו את החיטים ואחר כך קצרו את גבעולי הקש בפני עצמם, אגדו אותם באגודות והביאום לבית. הקש שימש למאכל בהמות. חבילה רגילה גודלה כמלוא היקף זרועותיו של האוסף. הירושלמי מספק הגדרה מדויקת יותר של גודל החבילה ולפיה יש בה עשרים וחמישה מרכיבים (ענפים או זרדים), ונראה שזו הייתה חבילה רגילה (נב ע"א).

2וחבילי עצים – את העצים ליקטו בשדה. מקור העצים היה שיחי הבר שגדלו בשטחים הלא מעובדים, וענפים שנגזמו מעצי הפרי. בדרך כלל לא הביא אדם לביתו גושי עצים אלא ענפים, ואלו מתאימים לשמש כסכך, וחבילי זרדים – זרדים הם הענפים הדקים של עצים או שיחים.

3אין מסככין בהן אם התירן כשירות 91 בעל מלאכת שלמה מעיד על הגרסה "וכולן שהתירן", וכן ס1, ד. – ענפים, זרדים או קש כשרים לשמש בתור סכך, שכן גידולם מהקרקע, אך בכל המקרים נאסר לסכך בחבילה. הירושלמי מנמק את האיסור בפסוק "מגרנך ומיקבך" (דברים טז יג) – בפסולת גורן ויקב מותר לסכך ולא בתוצרת עצמה (נב ע"א). חבילת זרדים או ענפים היא בבחינת התוצרת החקלאית עצמה. לא נאמר מה טעמו של האיסור, ומסתבר שהכוונה היא שחבילת זרדים נראית כיבול השדה, אבל זרד בודד הוא בחזקת פסולת. הסבר זה קרוב להסבר הבבלי המנסח את האיסור על סמך דברי רבי יוחנן האוסר סכך ה"נראה כאוצר". סוכה שעל גגה חבילות שלמות נראית כאילו היא מחסן ("אוצר") (בבלי, יב ע"א), הווה אומר, לפנינו הרחבה של החובה לבנות את הסוכה לשם מצווה. לא רק שהבנייה צריכה להיות לשם מצווה, אלא שהצופים צריכים להיות משוכנעים שהסוכה (הסכך) נעשתה לשם סכך. זו הרחבה בולטת של החובה לבנות את הסוכה ("תעשה" – ולא מן העשוי).

4וכולם כשירות לדפנות – אין כל הגבלה על טיב החומר שממנו הדפנות נעשות. אלו יכולות להיות קירות בנויים, חפצים המקבלים טומאה (בבלי, ז ע"ב; ירו', נב ע"ב) או כל דבר אחר. הכללים שיש לבנות את הסוכה לשמה, שאין להשתמש בסוכה ישנה ו"תעשה ולא מן העשוי" חלים רק על הסכך ולא על הדפנות. המאירי מפרש שהמשפט חל על משנתנו ועל המשנה הקודמת, והדברים נראים.