משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ב:ד

1העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות כשירה – הלכה זו היא המשך ישיר של המשנה הקודמת, ושל הכלל שבה. נראה שמדובר בבניית סוכה בין עצים, והעצים משמשים כדפנות. לעיל ראינו שאילן אינו אמור לשמש כדופן לסוכה, וסוכה הזקוקה לדופן כזאת (זקוקה במובן ההלכתי – כדי שתהיה כשרה) פסולה. לפיכך משנתנו לכאורה תמוהה, שהרי כאן הסוכה כשרה. רוב המפרשים מפרשים שהאילנות עבים ויציבים (רמב"ם, רע"ב, תיו"ט ועוד). הסבר זה נשען על התלמוד הבבלי המפרש את המשנה הקודמת באילנות מתנועעים. ברם, כפי שראינו, ההגבלות על השימוש באילן כדופן עקרוניות יותר, ונובעות מהאיסור לטפס עליו. על כן נראה שסוכה סמוכה על האילנות נפסלת, אולם במקרה זה הסכך אינו נשען על הדפנות אלא על מוטות מסגרת נפרדים, ומפלס הסוכה הוא מפלס הקרקע. כך פירשו בעל מלאכת שלמה ואלבק, והדברים נראים. במקרה זה הדין שונה מזה שבמשנה הקודמת. הסוכה כשרה, ומותר להיכנס אליה ביום טוב.

2עד כאן הצעת הדברים כפשוטם. מעתה יש לחזור ולברר את האפשרויות השונות. המפרשים מציעים למעשה שלוש הצעות להבנת המשנה הקודמת (משנה ג): א. מדובר בדפנות הסוכה (מלאכת שלמה, אלבק); ב. מדובר בקרקעית הסוכה, כלומר הסוכה עצמה בחלקה על העץ ובחלקה על גג הבית (ר"ן); ג. מדובר בסכך הנסמך על האילנות (המאירי בשם גאונים [אוצר הגאונים, עמ' 94]) 173 בעל מלאכת שלמה משלב את שלושת הפירושים. . איש אינו מפרש שהאילנות משמשים כשלעצמם בתור סכך, משום שהמפרשים יוצאים מההנחה שסכך המחובר לקרקע פסול. ברם, כפי שראינו, אין הנחה זו הכרחית בדיון התנאי. ייתכן שסכך המחובר לקרקע כשר, ובלבד שהבונה "יחדש בה דבר" 174 לעיל, פ"א מ"ד. . מכל מקום, גם לשון משנתנו אינה מעידה על התייחסות לסכך עצמו; לגבי הסכך הביטוי "שתים (או שלוש) בידי אדם" הוא חסר משמעות. אנו פירשנו לפי הפירוש הראשון, וכך פירש רש"י ועמו גם ראשונים נוספים 175 ראו אלבק, פירוש, עמ' 474; פוקס, סוכה, עמ' 51-49. . פירושם תלוי בסוגיית הגמרא בשבת (בבלי, שבת קנד ע"ב). בסוגיה זו שלוש הצעות לפירוש משנתנו: הפירוש הראשון הוא שעשה חורים בגוף האילן, תחב בהם יתדות ועליהם תלה את הסכך; זהו הפירוש השלישי שהצענו. הצעה זו נדחית, וההצעה השנייה היא "דכפייה לאילן ואנח סיכוך עילויה" (שכפה את האילן והניח את הסכך עליו), אם כן עדיין מדובר בסכך המונח על האילן. גם הצעה זו נדחית, וההצעה הסופית היא "בגואזה פרסכנא דאילן גופיה דופן בעלמא הוא דשוויה" (האילן עצמו נעשה כדופן סתם). שתי המילים הראשונות אינן ברורות, אך מההמשך, שהוא מעין ביאור, משמע שהאילן משמש כדופן לסוכה. לפי הסבר זה לא כל כך ברור מה החשש ההלכתי. רש"י מפרש שיש כאן שימוש בדופן האילן, ואסור להשתמש באילן כמו שאסור להשתמש בבהמה. הפירוש קשה, שהרי אין כאן בעיה של טיפוס על האילן. לפיכך לא ברור מה הפסול במי שסוכתו נשענת על האילן. לעיל הסברנו את המשנה הקודמת שיש איסור גם בשימוש באילן (הנאה ממנו), אף ללא טיפוס, אבל התוספות נדחקים לומר שמנהגם היה להניח כלים על הסכך, ומכיוון שהסכך נשען על הדופן הרי שיש בכך טיפוס על אילן, וזה אסור בשבת. בכך התוספות מעדיפים את הפירוש השלישי שהצענו. קשה לקבל את הפירוש, שכן לא שמענו על מנהג מוזר זה של הנחת חפצים על הסכך. יתר על כן, אם זו הבעיה – מספיק היה לקבוע שאסור להניח חפצים על הסכך, ולא היה מקום לפסול את הסוכה. הביטוי "ועולין לה ביום טוב" אומר שמדובר בסוכה עצמה, ואין האיסור קשור לחפצים שעל הסכך.

3בירושלמי אין הסבר למשנה, אך פעמים מספר נאמר "דתני רבי שמעון בן אלעזר אומר: מותר להשתמש על צידדי בהמה בשבת, היא צידדי בהמה היא צידדי אילן" 176 ירו', נג ע"א; עירובין פ"ג ה"ג, כא ע"א; שבת פ"ה ה"ב, ז ע"ב; פי"ג ה"ז, יד ע"א. . לא ברור מה הקשרו של המשפט, וייתכן שנאמר במקורו בהלכות שבת או במסגרת דיני הנחת עירוב. מכל מקום, אם הוא נאמר על סוכה – משמע ממנו שאין בעיה בהנחת הסכך על האילן, או בשימוש באילן בתור דפנות לסוכה. עם זאת ייתכן גם שהמשפט נאמר במקורו לעניין שבת, והועבר למסכת שלנו רק מתוך שגרה. מעתה עלינו לבדוק את הדברים עצמם.

4הדין שבמשנה מובא בתוספתא בקיצור: "רבי שמעון בן אלעזר אומר משם רבי מאיר שתים בידי אדם ואחת באילן כשירה ועולין לה ביום טוב" (פ"א הי"ג). משפט זה בא בהמשך לדיון בדפנות הסוכה, ולכאורה הדבר תומך בפירוש הראשון שהצענו. ליברמן פירש את התוספתא במי שבנה סוכה על ראש האילן והשעין חלק מקרקעית הסוכה על האילן 177 ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 847. . אם כן, לדעתו אין המשפט המשך למה שלפניו אלא עניין חדש. המשך התוספתא (פ"ב ה"א) הוא בנושא שלוחי מצווה, שהוא גם ההמשך במשנתנו, מכאן שאי אפשר להכריע האם המשפט "שתים בידי אדם..." שבתוספתא מתייחס לסוף הדיון במשנה או שהוא כבר עניין חדש העומד בפני עצמו.

5הפירוש הראשון קושר את משנתנו להלכה שבסוכה צריכות להיות שתי דפנות וחלק קטן מדופן שלישית (תוס', פ"א ה"י). לכאורה המבנה של המשנה מפרט הלכה זו. ברם, הדמיון עשוי גם להיות מקרי. הקושי העיקרי בפירוש הראשון למשנה ג (שמדובר בשימוש באילן לדפנות הסוכה) הוא שמשנתנו חוזרת לאותו נושא ומתירה אותו באופן גורף: "והאילנות דפנות כשירה", ללא כל מגבלה, וללא דיון בשאלה האם מותר לעלות לסוכה ביום טוב. כפי שהראינו ניתן לתרץ את הסתירה (משנה ג באילנות שאינם יציבים ומשנתנו באילנות יציבים), ברם עדיין הכפילות קשה, וכן היעדר דיון בשאלת השימוש באותה סוכה ביום טוב ושבת. יתר על כן, ראשית המשנה עוסקת במי שבנה את הסוכה על העגלה, על ספינה או על אילן, וברור שקרקעית הסוכה נבנתה על אילן. ההמשך, "שתים באילן...", הוא פירוט של המקרה של מי שבנה בראש אילן.

6אם מדובר במשנה ג במי שבנה חלק מהסוכה על אילן, היחס בין משנה ג למשנה ד ברור. במשנה ג יש בעיה אמִתית של טיפוס על העץ, ובמשנה ד נושא אחר של דפנות הסוכה. דברי הירושלמי שצדדי האילן מותרים בשימוש ביום טוב מסבירים את משנה ד, ולכן מותר להיכנס לסוכה שדפנותיה אילנות. הירושלמי מצטט דעה זו בשם רבי שמעון בן אלעזר, ולכאורה זה פירוש למימרתו שבתוספתא. אולם אין הכרח לקשר את הירושלמי לתוספתא, וייתכן שאלו מימרות נפרדות. המימרה שבתוספתא ובמשנה עוסקת בבניית סוכה על אילן, וזו שבירושלמי בשימוש באילן בתור דופן. ניתן גם לכלול את כל המימרות באותו מכלול. האדם בנה את הסוכה כך שקרקעיתה נשענת על דופן האילן, מעט מעל הקרקע. אולי הוא תקע יתדות בגוף האילן, ועליהן השעין את קרקעית הסוכה מעל פני הקרקע. כך יש שימוש בצדדי האילן, ואף בעיה של טיפוס על האילן ביום טוב.

7ההסבר הרֵאלי הפשוט ביותר למקרה שבו הקרקעית נשענת על הדופן הוא כאשר תוקעים באדמה בולי עץ ועליהם יוצקים או משעינים את הקרקעית. במקרה זה יש משום טיפוס על אילן, אך גם סוג של טיפוס שניתן להתירו אם חלק מהרצפה נשען ישירות על הקרקע. אמנם אין כאן חשש "שמא יתלוש", אך האיסור חל על כל טיפוס, ועלייה זו היא בחזקת טיפוס קל. כיוון שנאסר טיפוס – נאסרה גם עלייה קלה זו.

8הפירוש המוצע נראה לכאורה כעומד בניגוד להסבר הבבלי בשבת, המזכיר במפורש את האילן כסתם דופן. ברם בהסבר הבבלי שני שלבים, האחד "בגואזה פרסכנא", צירוף שאיננו יודעים את משמעו וניסינו לפרשו. ההמשך הוא תוספת הסבר מידי העורך (סתמא דגמרא), ורק תוספת זו עומדת לכאורה בניגוד להסבר השני המוצע כאן. אולי תוספת ההסבר היא מאוחרת ויצאה מתחת קולמוסו של מי שלא הבין כראוי את הביטוי העמום.

9אשר לפירוש השלישי, קשה להבין מדוע אסור להיכנס לסוכה שהסכך שלה נשען על אילנות. ההסבר של התוספות קשה, שכן אין להולמו עם המשפט "אין עולין לה ביום טוב". איסור טיפוס בחג ובשבת הוא חמור, אך קשה להניח שבגללו גזרו אף על כניסה למבנה שבו הגג נשען על אילן. יתר על כן, לפי הסבר הירושלמי מותר להשתמש בצדדי אילן, אם כן לא גזרו איסור שימוש במבנה הנשען על אילן.

10אם כן, הפירוש הראשון למשנה ג נדחה בגלל המימרה הדומה במשנתנו; הפירוש השני אפשרי, והפירוש השלישי אפשרי אך מוקשה.

11שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה – החובה ההלכתית לאכול בסוכה והגדרותיה נדונות להלן במשנה ו, וכאן מדובר באלו הפטורים מן הסוכה. כפי שנראה להלן החובה הראשונית היא לסעוד בלילה הראשון, ומעבר לכך החובה ברורה פחות. קיים איסור לאכול ולישון מחוץ לסוכה, ברם לדעת חכמים אין חובה לקיים מספר מוגדר של סעודות בסוכה, ולפי רבי אליעזר חובה לאכול ארבע עשרה סעודות לפחות בסוכה. ההלכה ששלוחי מצווה פטורים ממצוות סוכה מיוחדת. בדרך כלל נמנעו חכמים מלדרג מצוות, ועיסוק במצווה אינו פוטר ממצווה. כך, למשל, מצוות לימוד תורה אינה דוחה מתן צדקה או תפילה. קיימות הלכות בדבר סדר עדיפויות, מתי מצווה אחת מבטלת את חברתה. ברם, כאן אין מדובר בעשיית מצווה ממש אלא בהליכה לקראת המצווה. הפטור הוא כנראה לפי דעתם של חכמים שאין מצווה מוגדרת לשבת בסוכה מעבר לחובה בלילה הראשון. יש אמנם איסור לאכול מחוץ לסוכה ואיסור זה נדחה מפני המצווה, אך אין כאן קביעה של סדרי עדיפויות בקיום מצוות. הבבלי (כה ע"א - כו ע"א) מדגיש שההולך טרוד ואין לו פנאי להקדיש למצווה. בסוגיה ארוכה הבבלי מנסה למצוא שיטה משפטית אחידה מתי אומרים שהטרוד במצווה פטור ממצווה אחרת ומתי אין הוא פטור. דומה שהעיון מצביע על היעדר כלל מסודר, והדברים היו תלויים גם באופי הטרדה ובאופי המצווה. סוכה היא ללא ספק מצווה מיוחדת, שהרי ההכנות לה ארוכות ממצוות אחרות. עם זאת אין בכך הסבר שיש בו שיטה משפטית. בהקדמתנו לפירוש המשניות עמדנו על תופעה זו שלעתים ההלכה אינה שיטתית; ההלכות נקבעו כל אחת על רקע זמנה ומקומה, ורק מאוחר יותר גובשו התקדימים למסכת אחידה, ואמוראים עמלו לתאם בין התקדימים השונים. כך המצב בכללים אחרים, כגון הכלל הידוע ש"נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן".

12המונח "שלוחי מצווה" אינו מוגדר במשנה, אך בתוספתא ובתלמודים דוגמאות רבות לו. התוספתא הבינה ששלוחי מצווה הם בעיקר אנשים ההולכים לבלות את החג אצל רבם, שכן היא אומרת: "שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה אף על פי שאמרו אין שבחו של אדם להניח את ביתו ברגל" (פ"ב ה"א). התוספתא והתלמודים על אתר (ירו', נג ע"א; בבלי, כז ע"ב) 178 למסגרת זו שייכת כנראה העדות על בני אסיה (עסיה – עציה – עציון גבר) שעלו שלוש פעמים ברגלים ליבנה, תוס', פרה פ"ז (ו) ה"ד, עמ' 636 ועוד. חושפים פרק מעניין בתולדות החברה היהודית. נראה שהיה מקובל שתלמידים עולים לרגל לבית רבם, ובמיוחד תלמידים מן העבר שסיימו את לימודיהם אך שמרו על זיקה רוחנית לרבם. כך, למשל, מסופר על רבי אלעאי שעלה לחג לבית רבו רבי אליעזר שבלוד (תוס', פ"ב ה"א). חכמים השתבחו בתופעה אך הסתייגו ממנה, שכן ראו בחיוב רב את החוויה המשפחתית שברגל. כשם שהיו שעלו לבית רבם, היו גם שהקפידו לא לאכול מאומה מחוץ לביתם (סוכתם), כמו רבי זעירא שהלך לברית מילה של ידידו אך לא אכל אלא בביתו-סוכתו (ירו', שם), וסדרת מעשים נוספים שם.

13בספרות חז"ל מעשים רבים על חכמים ששהו מחוץ לביתם בסוכות. רבן שמעון בן גמליאל בקיסריון (תוס', פ"ב ה"ב ומקבילות), רבי אליעזר בקיסריון (תוס', פ"א ה"ט), רבי ורבי אלעזר ברבי צדוק אצל רבי יוחנן בן נורי (תוס', פ"ב ה"ב) וחכמים נוספים. ייתכן שאין זה מקרה שכה רבים נמצאו מחוץ לביתם בסוכות. היו מהחכמים שניצלו את ימי הסוכות לביקורים ולהפצת תורה ברבים. אלו כמובן השתדלו לקיים את מצוות החג, אך בעיני חכמים נחשבו לשלוחי מצווה.

14דוגמה אחרת לשלוחי מצווה היא שומרי העיר. שומרי העיר ביום או בלילה חייבים במצוות סוכה בתום המשמרת, אבל שומרי העיר ביום וגם בלילה פטורים מהסוכה (תוס', פ"ב ה"ג; ירו', נג ע"א; בבלי, כו ע"א) 179 לשומרי העיר ראו ספראי, הקהילה, עמ' 106-99. . הכוונה למעין מליציה עירונית שהפעילו מוסדות השלטון המקומי היהודי. אלו נועדו בעיקר לשמירה מפני גייסות השודדים, בניגוד לשומרים פרטיים, "שומרי גנות ופרדסין" (תוס', שם), החייבים בסוכה.

15הירושלמי מוסיף סוגים אחרים של שלוחי מצווה, השלוחים לעיבור השנה או שושבינים. בכולם מדובר על פעולות קהילתיות ציבוריות, ונראה שהמושג "שלוחי מצווה" צומצם לתחומי הציבור.

16חולים משמשיהם פטורים מן הסוכה – החולה שיש בו סכנה עצמו פטור ממצוות סוכה, כשם שפטור מכל המצוות האחרות, והוא אפילו רשאי לאכול ביום הכיפורים (משנה, יומא מ"ה-מ"ו). החידוש הוא שגם המשמשים אותו פטורים מאכילה בסוכה, ואפילו חולה שאינו מסוכן פטור מהמצווה: "ולא חולה מסכן אלא אפילו חש בראשו אפילו חש בעינו" (תוס', פ"ב ה"ב), ורבן שמעון בן גמליאל מספר שם הלכה למעשה: "מעשה וחשתי בעיני בקיסריון והתיר לי רבי יוסה בי רבי לישן אני ושמשי חוץ לסוכה". דומה שגם כאן מופעל העיקרון ש"המצטער" פטור מהסוכה (להלן מ"ט). המינוח אמנם מאוחר, אך העיקרון ההלכתי הוא שצער מה פוטר ממצוות סוכה. גם כאן מובנת ההלכה לפי ההנחה שאין מצווה לאכול בסוכה מעבר ללילה הראשון, וודאי שאין הלכה הקובעת כמה פעמים יש לישון בסוכה. המשנה אינה מגדירה מהו חולה. בדרך כלל בהלכות הדנות בחולה משמע שזהו חולה מסוכן. גם הביטוי "משמשי החולה" מרמז על חולה קשה הזקוק לשימוש. ברם, בכל הקשור לסוכה שוררת מגמה מקלה. התוספתא מגדירה "אפילו חש בראשו" או "חש בעינו". הבבלי מוסיף שגם כל המצטער פטור מסוכה, אבל משמשיו חייבים 180 בבלי, כו ע"א, ואינו במקבילה בירו', נב ע"ד. . הרחבה זו אינה במקבילה בירושלמי. אולי הדבר קשור למזג האוויר, שבבבל חשו יותר בקור בלילות, ואולי הדבר מקרי וההלכה הארץ-ישראלית הקלה כמו זו הבבלית.

17אוכלים ושותים עריי – זהו הכתיב הארץ-ישראלי לארעי, בניגוד לקבע.

18חוץ לסוכה – המשפט הוא בבחינת כותרת וסיכום למה שבא במשנה הבאה. חלוקת המשניות המקובלת בנוסח הדפוס כאן שגויה בעליל. חולים ומשמשיהם פטורים אפילו כשאוכלים אכילת קבע, ואילו כל יתר בני האדם פטורים אם אוכלים אכילת ארעי, כפי שיתברר בהמשך המשנה הבאה. המושג "אכילת ארעי" מופיע בהלכה, והוא נקבע לפי טיב האוכל וכמותו. סעודת קבע כוללת לחם, ברם הגדרתה מבוססת גם על כמות המזון הנצרך ועל אופי הסעודה. ארוחה חפוזה של אוכל רב אינה נחשבת לאכילת ארעי. דוגמאות לכך בהמשך. רבי אליעזר, הסבור שאדם חייב לאכול ארבע עשרה סעודות בסוכה, מחמיר גם כאן. לדעתו כל שינה היא שנת קבע (ירו', נג ע"א), או שכל שינה עשויה להתפתח לשנת קבע, וכמובן "אם מסר שנתו לאחר", כלומר אמר למישהו להעירו, זו ודאי שנת ארעי. הסוגיה בירושלמי אינה סבורה כך ומספרת על דוגמאות מספר של חכמים שישנו שינה קצרה. כך, למשל, אבודמא מלחא 181 בעל חנות למלח. ישן לפני חנותו ורבי חייא בר רב שילחו לישון בסוכתו. לא נאמר שם האם רבי חייא סבר שאסור לישון מחוץ לסוכה או שזו סתם הנהגה טובה, כפי שמסופר על החכמים שהרבו לשבת בסוכה אף מעבר לחובתם ההלכתית 182 ראו במבוא למסכת זו. .