משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ב:ה

1המשנה מתחילה בכותרת המופיעה בפרק הקודם, ומי שחילק את המשניות ביצע כאן חלוקה גסה מאוד ובלתי מתקבלת על הדעת. עם זאת, חלוקה בלתי נכונה זו מופיעה לא רק בדפוס ובמשנה שבבבלי אלא גם בכתב יד קופמן, במשנה שבירושלמי ובכתבי יד נוספים.

2מעשה – כפי שכבר נאמר יש בפרק סדרה ארוכה למדי של מעשים, יותר מבפרקים אחרים במשנה. אין בידינו הסבר לכך.

3שהביא – בנוסח הדפוס "והביאו", וזו דוגמה נוספת לחילוף וי"ו-שי"ן הרגיל במשנה 183 אונא, ויו שין. , לפני רבן יוחנן בן זכיי – זהו הכתיב הארץ-ישראלי; הכתיב הבבלי, המקובל כיום, הוא זכאי, לטעום את התבשיל – ודאי שזו סעודת ארעי, אך המשנה רוצה להראות שהחכם החמיר על עצמו לא לאכול מאומה מחוץ לסוכה. התלמוד הבבלי (כו ע"א) שואל כדרכו "מעשה לסתור?", הרי המעשה אינו מדגים את הכלל שבמשנה שארוחת ארעי מותר לאכלה מחוץ לסוכה. הבבלי מתרץ שרבן יוחנן בן זכאי החמיר על עצמו. קשה להאמין שהיה מי שסבר שאפילו טעימה קלה חייבת בסוכה, ומסתבר שזו אכן חומרה שהחמיר החכם על עצמו. לא אחת חכמים מחמירים על עצמם ומחילים על עצמם נורמות הלכתיות קיצוניות שיש בהן ביטוי לדבקות במצוות. בתופעה זו של מעשה הסותר את ההלכה עסקנו לעיל במשנה א, והצענו שזו דרכה של המשנה, לרמז על המורכבות של מימוש ההלכה בחיי המעשה, ועל חכמים המקלים או מחמירים על עצמם בניגוד ל"הלכה" כפי שעוצבה ומשתקפת במשנה.

4בסוגיה אחרת, במסכת יומא, התלמוד הבבלי מצטט את משנתנו ואומר עליה "תני עלה לא מפני שהלכה כך אלא שרצו להחמיר על עצמן" (עט ע"א). לכאורה הסוגיה סותרת את משנתנו: מה שעבור סוגייתנו הוא תוצאה של דיון הלכתי, מובא שם כברייתא 184 אפשטיין, מבוא, עמ' 605. . ברם, דומה שראייה זו לוקה במשפטיות יתר. בכל ספרי המבוא מצוין שהבבלי מביא ברייתא בלשון תני, דתניא, והתניא, תני עלה וכו', ואכן אין ספק שדברי תנאים מובאים ומשובצים בסוגיה תחת כותרות מעין אלו, ברם לעתים מובאות תחת לשון זה מסקנות הלכתיות מבוססות. הראיה המובהקת לכך היא סדרת סוגיות בתלמוד הבבלי שמובאת בהן כאילו ברייתא באחת מלשונות אלו, ובמקבילה בירושלמי אלו דברי אמורא. נראה, אפוא, שבלשון "תני" הובאו גם דברי אמוראים שהיו מוסכמה מקובלת. סוגיית יומא מצטטת את הסוגיה שלנו. מה שעבור סוגייתנו הוא נושא לבירור, הופך בסוגיית יומא למסקנה מוכחת 185 ראו עוד על כך במבוא לפירוש המשניות. . עם זאת, ספק אם סוגיית יומא הכירה את הסוגיה של "חיסורי מחסרא" שבמסכת סוכה כמות שהיא ערוכה לפנינו. ייתכן שעבורה זו המשמעות הפשוטה של דברי רבן יוחנן בן זכאי. השאלה האם הכירו סוגיות מאוחרות סוגיות קדומות והקביעה שסוגיות של "חיסורי מחסרא" הן מאוחרות נידונות בספרות המחקר, ולא באנו אלא להעיר על הסוגיה שלפנינו.

5משנתנו מצטרפת לתמונה שלפיה היו חכמים הסוברים שרצוי לשהות בסוכה הרבה ככל האפשר, אף מעבר לדרישות ההלכה. כזכור יצא רבי אליעזר, למשל, מסוכה שנפסלה לדעתו ולא ישב בה אפילו ישיבה בעלמא (תוס', פ"א ה"ט; בבלי, כז ע"ב) 186 נוסח הסיפור בתלמוד הבבלי מעט רֵאלי יותר. .

6אשר למבנה המשנה, כבר נאמר במשנה הראשונה בפרק כי בפרקנו שלושה מקרים שהמשנה פותחת בהם בכותרת כללית ואחריה מעשה, או מעשים, בחכמים שהחמירו על עצמם. ייתכן שלפנינו עדות לשילוב של עריכות. ממקור אחד נלקטה סדרת המעשים שיש בה הלכה ונוהגי חומרה, וממקור שונה הכותרת ההלכתית המלכדת אותם.

7ולרבן גמליאל – הביאו שתי כותבות ודלי שלמים (של מים) – הסיפור על רבן גמליאל מדגים את הכלל במשנה. ארוחה היא כזית או כביצה, ובספרות חז"ל מצינו גם את הכותבת כמידה הקובעת ארוחה 187 ראו פירושנו למשנה, יומא פ"ח מ"ב. . שתי כותבות הן ביטוי ברור לכך שהחכם אכל יותר מכותבת 188 כותבת מופיעה רק לענין איסור אכילה בצום. ייתכן שהמשנה משקפת דעה שמידה זו נאמרה גם לענין אכילה מחוץ לסוכה, או שהמידה של שתי כותבות ננקטה כדי להבליט שהוא אכל יותר מהמינימום ההלכתי המחייב ברכה – כביצה. . דלי הוא כלי חרס 189 ברנד, כלי חרס, עמ' צט-קג. , בגדלים שונים. בדרך כלל הוא מופיע ככלי ששאבו בו מים מהבור. נראה שהיו רגילים לשאוב ולהגיש בו מים צוננים ביום חם. הכוונה שהשותה יניחנו לידו וישתה ממנו מפעם לפעם (תוס', שבת פ"ג ה"ד). הדלי מלמד על כוונה לסעודה ארוכה ולא לשתייה חד פעמית, אמרו – ובדפוס ואמרו, כלומר המשמשים אמרו זה לזה, העלום לסוכה – שתי כותבות הן סעודה, ולכן ברור לכול כי רבן גמליאל לא יאכל אותן אלא בסוכה. כפי שהערנו לעיל 190 לעיל מ"ג. , לעתים קרובות הייתה הסוכה בראש הגג, על כן סתם הבאת חפץ לסוכה מנוסח כ"העלום לסוכה", משום שהיא למעלה.

8וכשנתנו לו לרבי צדוק – רבי צדוק חי בזמן הבית בירושלים. הוא ניצל מהחורבן וחי ופעל גם ביבנה. איננו מוצאים אותו יחד עם רבן יוחנן בן זכאי, ולא מן הנמנע שהתרחק מבית המדרש ביבנה, ואולי הסתייג מרבן יוחנן בן זכאי על רקע לאומי 191 כידוע ברח רבן יוחנן בן זכאי מירושלים בעת המצור והסגיר את עצמו לצבא הרומי. ייתכן שהיו שהסתייגו מהמעשה שנראה כלפי חוץ כמעין בגידה. . לעומת זאת הוא מופיע עם רבן גמליאל ביבנה ומתדיין עמו, אוכל פחות מכביצה נטלו במפא – בדפוסים ובכתבי היד המושפעים מכתיב בבלי: במפה. רבי צדוק לא רצה ליטול ידיים ולכן עטף את האוכל במפה, ואכלו חוץ לסוכה – כסעודת ארעי היה החכם רשאי לאכול את האוכל מחוץ לסוכה, ולא בירך אחריו – המדובר באוכל שאינו סעודת קבע, ורבי צדוק ביטא את הדבר בשלושה מרכיבים: הוא אכל מחוץ לסוכה, כפי שקובעת משנתנו (המשנה הקודמת); הוא לא נטל ידיים והוא לא בירך ברכת המזון, כפי שנקבע במסכת ברכות שאין מזמנים (מברכים במזומן) על אוכל שהוא פחות מ"כזית" או מ"כביצה" 192 משנה, ברכות פ"ז מ"ב, וראו דיוננו במשנה, יומא פ"ח מ"ב. . משמעות המילה "בירך" איננה ברורה, האם לא זימן או לא בירך; לפי פשוטם של דברים לא בירך, וממילא גם אין כאן זימון. עורך המשנה (ורבי צדוק) מהלכים בשיטה המיוחסת לרבי יהודה שאין מברכים (וממילא אין מזמנים) על פחות מ"כביצה". חכמים סוברים שיש לברך במזומן כבר על כ"זית". לו חשב כך רבי צדוק היה מזמן על סעודה של פחות מ"כביצה", שכן פחות מ"כביצה" הוא יותר מ"כזית". בחלק מספרי הפוסקים גרסו כאן "פחות מכזית", ובכך הותאמה משנתנו להלכה המקובלת שמזמנים על כזית. ברם, נראה שאין זה אלא תיקון כדי להתאים את משנתנו להלכה 193 כך אצל בעל הלכות גדולות, וראו חילופי הנוסח אצל פוקס למקום. .

9הירושלמי מתלבט האם רבי צדוק לא בירך ברכת המזון (על שלוש ברכותיה 194 בברכת המזון שלוש או ארבע ברכות, ובמסורות שתי שיטות בעניין. אם יזכנו בורא עולם נעסוק בכך בפירושנו לברכות פרק ז. ) או שלא בירך אפילו ברכה אחרונה. הירושלמי פושט את השאלה בזכותה של ברייתא המבהירה שרבי צדוק לא בירך אפילו ברכה אחת (נג ע"א).

10המרכיב השלישי הוא, כאמור, שרבי צדוק לא נטל ידיים. האוכל שדובר עליו היה לחם, שלפניו יש ליטול ידיים, או פֵרות, שנטלו ידיים לפני אכילתם 195 על נטילת ידיים לפרות ראו ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 104-102. . עטיפת האוכל במפה נועדה למנוע טומאה, במקום נטילת הידיים, וההיתר מפוקפק במקצת. מפה היא מעין מגבת או מטפחת, ומנגבים בה ידיים רטובות (משנה, ברכות פ"ח מ"ג ועוד). השאלה המתבקשת היא האם כריכת האוכל במפה היא פתרון הלכתי כתחליף לנטילת הידיים בכל מקרה 196 רבי צדוק היה כוהן, והפרשנים נחלקים האם אכל כך תרומה או אולי חולין בטהרה. , או שמא גם היתר זה הוא רק כשהארוחה היא ארוחת ארעי. לפי ההקשר במשנה מדובר בשלוש פעולות שבכולן רבי צדוק מבטא את העובדה שזו סעודת ארעי. בסעודת קבע היה מברך כהלכה, אוכל בסוכה, ומן הסתם גם נוטל ידיים כהלכה. נראה שכך הניח בפשטות גם הבבלי כאן: "הא כביצה בעי נטילה וברכה" (כז ע"א). אמנם במסכת חולין יש סוגיה ארוכה הדנה באכילה במפה, ושם מובאות דעות ולפיהן כריכת האוכל במפה היא תחליף רגיל לכל דבר לנטילת ידיים (ק ע"א). כאמור הדבר הוא בניגוד לפשט המשנה, אך מופיע גם לעיל כפירוש אפשרי למשנה.

11משנתנו סובלת אף פירוש שלישי, ולפיו עטיפת האוכל במפה אינה שאלה הלכתית אלא מרכיב בתיאור סיפורי. במסורת אחרת אנו שומעים על חכם המקבל ביצה (מבושלת) כרוכה במפה. שם נדונה השאלה האם מותר לערב כלאיים במפה מעין זו, ומסתבר שעטיפת האוכל נעשתה לא מטעמים הלכתיים אלא מטעמי נימוס ואסתטיקה (ירו', כלאים פ"ט ה"ב, לב ע"א). ייתכן, אפוא, שגם כאן עטף רבי צדוק את האוכל לא מסיבות הלכתיות אלא מטעמי ניקיון. בסעודה רגילה הונח האוכל על קערות, וכאן הייתה זו סעודת ארעי ולכן לא הונחה על השולחן קערה. סיפור ארוחתו הארעית של רבי צדוק מתאר את סעודת הארעי באמצעות סמלים הלכתיים: שימוש במפה, היעדר ברכה ואכילה מחוץ לסוכה, וזאת במקום להגדיר את הסעודה בפשטות כסעודת ארעי.