משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ד:ג

1ערבה – הנוהג או המצווה יוסברו במשנה ה, שבעה – התוספתא מסבירה בבירור שלולב דוחה שבת בראשון, כלומר אם חלה שבת ביום טוב הראשון, וערבה בסופה, כלומר אם חל יום חול המועד האחרון בשבת מקיימים את מצוות ערבה.

2כיצד – אימתי אמרו שמצוות ערבה נוהגת כל שבעת ימי החג (תוס', פ"ג ה"א; בבלי, מג ע"ב)? יום השביעי שלערבה שחל להיות בשבת ערבה שבעה – הערבה אינה דוחה את השבת אלא ביום השביעי, אבל אם חלה שבת באחד מימי סוכות האחרים אין מקיימים את מצוות ערבה, וממילא ערבה אז "שישה בלבד". לפי הסיפור בתוספתא "מעשה וכבשו עליה ביתסין אבנים גדולות מערב שבת הכירו בהן עמי הארץ ובאו וגררום והוציאום מתחת אבנים בשבת" (תוס', שם; בבלי, שם) 66 לפי הבבלי "והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח", זאת משום שלפי הבבלי עשו את הקפת המזבח רק הכוהנים אך ישראלים היו מנועים מלבוא בין האולם למזבח. עסקנו בכך לעיל וראינו כי היו דעות שהתירו לישראלים לבוא אל שוליים אלו של התחום המקודש. נראה, אפוא, שנוסח הבבלי הוא תיקון למדני של התוספתא, תיקון שאין בו צורך. זו דרכו של הבבלי שבציטוט ברייתות הוא מתיר לעצמו לתקן את הנוסח התנאי כדי להתאים את ההלכה התנאית למציאות ההלכתית והרֵאלית המוכרת לחכמי בבל. . הבייתוסים הם כנראה הצדוקים, או חלק מהם, והם שלטו במקדש ברם נאלצו לנהל את המקדש לפי הלכות חכמים 67 היחס שבין הצדוקים, הבייתוסים והאיסיים נדון במחקר רבות. לפי פשוטם של דברים צדוקים הם בייתוסים, או שהבייתוסים הם חלק מכת הצדוקים (משפחה מנהיגה). לכל היותר ניתן לפרש כי אלו קבוצות קרובות. ההלכה של האיסיים קרובה לזו של הצדוקים, אך האיסיים אינם בייתוסים: הראשונים הם כת קטנה ופורשת ואילו הבייתוסים (והצדוקים) הם קבוצת עילית שניהלה את המקדש, שלטה בירושלים והנהיגה את העדה היהודית בסוף ימי בית שני, או שלפחות הייתה חלק מההנהגה בארץ בסוף ימי הבית השני. . צדוקים ניסו למנוע את קיום המצווה, אך "עמי הארץ" מנעו זאת. פעולתם של עמי הארץ אינה חוקית כלל וכלל. לפי ההלכה (הפרושית) אבנים הן מוקצה ואין להזיזן; חכמים היו מנועים מלהורות על הזזת האבנים. אבל עמי הארץ מצאו פתרון אלגנטי. מן הראוי להעיר שלפחות לפי ההלכות של חז"ל במקרה מעין זה מצוות ערבה הייתה דוחה את דין מוקצה, וגם לפי ההלכה יש פתרון למצב שיצרו הבייתוסים. דומה לכך הוא הפתרון כיצד לטלטל סכינים בערב פסח שחל בשבת לצורך שחיטת הכבש. גם כאן חכמים (הלל) מוותרים על פסיקה מוחלטת וסומכים את ידיהם על העם שיודע על פתרון חוקי למחצה, תחיבת הסכין בצמר של הכבש (תוס', פסחים פ"ד הט"ו) 68 ראו דיוננו בנספח למסכת פסחים. .

3הציבור הרחב מופיע כאן כמזדהה עם הפרושים, ואכן כל המקורות שבידינו מעידים שהציבור הרחב נטה אחרי הפרושים וקיבל את הלכותיהם. המונח "עמי הארץ" מופיע בדרך כלל במשמעות שלילית. עמי הארץ הם מי שאינם שומרים על מצוות רבות 69 אופנהיימר, עמי הארץ וספרות רבה נוספת. . חוקרים אספו עשרות ביטויי גנאי נגד עמי הארץ המזלזלים במצוות מעשר ובדיני טומאה וטהרה. המתקיפים הם תנאים ואמוראים מארץ ישראל ומבבל כאחד. ברם, כל ביטויי הגנאי החריפים מצויים רק בתלמוד הבבלי. ההשוואה בין הציטוטים בתלמוד הבבלי למקבילות תנאיות או אמוראיות מארץ ישראל מראה בבירור שהגישה התוקפנית מצויה רק בתלמוד הבבלי, ואופיינית לו. כל זאת אף שהמימרות מיוחסות גם לחכמי ארץ ישראל. למימרות תנאיות רבות בגנות עמי הארץ, הנמסרות בתלמוד הבבלי, אין מקבילות מחוץ לו, או שבמקבילות היחס לעמי הארץ מרוכך הרבה יותר 70 פן זה טרם הודגש בספרות המחקר, והוכחתו חורגת מתחום דיוננו. . מכל מקום, התוספתא מעידה על שיתוף פעולה בין עמי הארץ לחכמים נגד הצדוקים.

4בבבל פעלו חכמים במסגרת הישיבה הסגורה ופחות במסגרת הקהל. כמעט איננו שומעים מהבבלי על הקהילה של היהודים הפשוטים, וחכמים היו חברה מבודלת. סגנון ההתקפה החריף מאפיין את "תרבות השיחה אל הנעדר". בבבל היו עמי הארץ נעדרים מהישיבות, מבתי הכנסת ומבתי המדרש של חכמים, ואילו בארץ ישראל הייתה קהילה מלוכדת שהתכנסה ושמעה את הדרשה בבית הכנסת. כאן לא היה מקום לסגנון התוקפני, המבדיל והמפלג.

5כאמור, לפי התוספתא לא התנגדו הבייתוסים, הם הצדוקים או הקרובים להם, להקפת המזבח בערבות ביום חול. גם בספר היובלים הכיתתי מסופר על הקפת המזבח יום יום בענפים ובלולב 71 ספר היובלים, טז לא. ספר היובלים הוא כיתתי; הקשר בין בני הכת (או הכתות) וספר היובלים מצד אחד, והלכות הצדוקים מצד שני, עדיין מחייב בירור. . אם כן, לפחות ספר היובלים הכיר את מצוות הערבה, אם כי אולי לא בשבת, כמו הבייתוסים לפי המשנה. משנתנו אינה אומרת במפורש שמדובר ביום אחרון של סוכות שחל בשבת, ואינה אומרת כיצד נהגו ביום אחר של חול המועד שחל בשבת. ברם, מההמשך ברור שמדובר ביום האחרון של החג, ואחרי התפילה מותר לאכול את האתרוגים כפי שמעלה המשנה הבאה. איננו מכירים היטב את ההלכה הצדוקית, מכל מקום סביר שגם הם הודו שצורכי המקדש דוחים את השבת, וממילא צריכים היו לקבל את הפתרון הפרושי של הכנת הענפים מבעוד יום. לפי פתרון זה הענפים נחשבים מוכנים, ולכאורה אין בעיה בטלטולם. יתר על כן, אם יש בעיה הלכתית בטלטול ענפים הרי שהיא חלה גם על יום טוב רגיל שאינו חל בשבת.

6קל היה להבין מי שמתנגד לכל מנהג ההקפות בערבה, אך עמדתם של הבייתוסים-צדוקים קשה יותר להגדרה הלכתית. יכול להיות שהם חששו שמא יביאו את הענפים למקדש בשבת (כדעת רבי אליעזר ורבי יוסי). ייתכן גם שההסדר המוצע הוא ניסיון פשרה בין פרושים לצדוקים, שצעירי הצדוקים המשיכו להתנגד לו. ייתכן גם שהצדוקים התנגדו לכלול בשבת מרכיבים שאינם ממש מן התורה. הקפת המזבח בערבות אינה נזכרת בספרות הכיתתית, כמו גם ניסוך המים ושמחת בית השואבה. במיוחד בולט היעדרם מהדפים העוסקים בסוכות ב"מגילת המקדש". ייתכן שדפים אלו נפגעו, על כן אי אפשר לקבוע בוודאות שבני הכת התכחשו לכל מנהג הערבות.

7נחזור לוויכוח הכיתתי-ציבורי. ההדגשות שמנהג ערבה הוא דבר תורה, או הלכה למשה מסיני 72 ראו במבוא. , הן תגובה של חכמים לקולות המקלים ראש בחשיבותו של החג. הן מהוות תשובה לבעיה האמִתית כיצד ניתן לנהל במקדש מעמד ציבורי שיש בו מרכיבים של חילול שבת, ואין לו הצדקה במקרא. הבעיה היא הוויכוח בין צדוקים לפרושים, אך היא גם בעיה פנים הלכתית בתוך עולמו של בית המדרש.

8ההתנגשות בין צדוקים לפרושים אינה מקרית, והיא חלק מהמאבק על ניהול המקדש. הצדוקים איישו את עמדות ההנהגה, ובעיקר החזיקו במשרת הכוהן הגדול. אך הפרושים נהנו מאהדה עממית והצליחו להכתיב את נוהגי המקדש. בידינו סדרת מעשים על ניסיונות להפר את ה"סטטוס קוו" במקדש ובסנהדרין. ראויה לציון סדרה של ארבעה מעשים שהצדוקים ניסו לכפות בהם את עמדתם: כוהן גדול אחד שניסה להקטיר את הקטורת ביום הכיפורים כהלכת הצדוקים 73 ראו פירושנו ליומא פ"א מ"ה; פ"ה מ"א. , כוהן גדול שניסה לשרוף פרה אדומה כהלכת הצדוקים (משנה, פרה פ"ג מ"ז; תוס', שם פ"ג ה"ח, עמ' 632), צדוקי שניסך מים על רגליו בניגוד להלכות הפרושים 74 להלן מ"ט. והמעשה שלפנינו. הירושלמי מתלבט האם כל המעשים אירעו הלכה למעשה, או שמא כולם ביטויים ספרותיים לאותה מתיחות (נד ע"ד) 75 הירושלמי מזכיר "ההיא דסוכה", מעשה במסכת סוכה, ולא ברור האם הכוונה לניסיון הבייתוסי לבטל מצוות ערבה או לניסיון לפגוע במצוות ניסוך המים. . גישה מעין זו אופיינית למחקר המודרני. בעולם הלימוד המסורתי היא מתקבלת כפקפוק בסמכות הכתובים. ברם, התלמוד הירושלמי מוכן לקבוע שכל המעשים חד הם, או שאירעו רק שני מעשים. דווקא אנו, כחוקרים בני זמננו, איננו רואים סיבה לפקפק באמִתותם של המעשים. בין אם אירעו כך בפועל ובין אם מקובל לספר זאת על המקדש הם מעידים, כולם כאחד, על המתיחות הבין-כיתתית, ועל ההצלחה הנדירה לשמר את המסגרת המשותפת למרות המתיחות.

9הסיפורים מתארים את ההמון כתומכים בחכמים (פרושים), כפי שגם עולה מדברי יוסף בן מתתיהו 76 קד', יג 298. . עם זאת, מהברייתא עולה גם ביקורת מה על "עמי הארץ" שפעלו שלא כהלכה, או על דעת עצמם. אף על פי כן, הביקורת מהולה בנחת רוח כללית מתוצאות המעשה.

10ושאר כל הימים ששה – בשבתות החלות ביתר הימים אין מקיימים את מצוות ערבה. מצוות ערבה ודאי אינה מן התורה. זהו נוהג קדום, אך אינו דאורייתא. לכאורה יש לשאול מדוע הוא דוחה שבת ואילו שמחת בית השואבה, שמעמדה זהה, אינה דוחה שבת. התשובה לכך פשוטה. ערבה היא נוהג "סולידי" שאינו דורש חילול שבת פומבי, ואילו שמחת בית השואבה היא נוהג שכולו ריקוד ומשחקי אש. מה עוד שבשמחת בית השואבה הגבול בין הפומבי לפרטי מטושטש. עד כאן הדברים פשוטים. קשה יותר להגדיר מדוע ערבה דוחה שבת בסופה ולולב אינו דוחה את מצוות השבת, הרי בשני המקרים אלו החלטות של חכמים. מבחינה משפטית ניתן לדקדק ולהבחין בין לולב ביתר הימים, שהוא כולו תקנה מדרבנן, לבין ערבה או ניסוך מים שמעמדם שונה במקצת, לפחות לפי חלק מהדעות. ברם, דומה שעיקר ההסבר טמון בצד החיצוני-חברתי. את מצוות ערבה ניתן לקיים ללא חילול שבת. היא תחומה במקדש וניתן לשלוט עליה, כפי שנראה להלן. הוא הדין במצוות ניסוך המים. לעומת זאת מצוות לולב הונהגה במדינה בשלב מוקדם ביותר, וכך אבדה למעשה השליטה על פרטיה. על כן תבעו חכמים לא ליטול לולב בשבת כדי להימנע מבעיות הלכתיות כטלטול.