משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ד:ד

1מצות הלולב כיצד – כיצד מקיימים את מצוות הלולב בשבת? המשנה מניחה שאין היתר לטלטל את הלולב בשבת אפילו לצורך המצווה. תפיסה זו ראינו גם לעיל 77 לעיל, פ"ג מי"ג, ופרק זה מ"ב. . ההסבר ההלכתי-משפטי ברור. גם אם נטילת לולב מותרת, הרי שאין לבצע עבודות הכנה בשבת. כפי שראינו לעיל במשנה ב, לדעת חכמים רק המצווה עצמה מותרת. כשם שאסור לטלטל את סכין המילה בשבת כדי לקיים את מצוות המילה, כך אין לטלטל את הלולב. הלכה זו שרירה במילה, בקרבן פסח ובמצוות אחרות. כידוע רבי אליעזר חולק על כך 78 ראו פירושנו לפסחים פ"ו מ"א. ומן הסתם יחלוק גם על משנתנו, ומבחינתו אין צורך בהסדר המוצע. הבבלי מצטט ברייתא ובה רבי אליעזר אומר במפורש שגם מכשירי לולב דוחים את השבת, ומניח זאת בפשטות 79 בבלי, שבת קלא ע"ב; ירו', שם פי"ט ה"ו, טז ע"ד, וראו פירושנו לעיל פ"ג מי"ד. . רוב המפרשים מסבירים שמכשירי לולב הם לקיחתו ואגידתו. ברם, לפי ההבנה הפשוטה הדבר כולל גם את טלטולו לבית הכנסת או לבית המקדש. זאת ועוד, ראינו כי כנראה גם רבי יוסי חולק על משנתנו, וגם הוא סובר שמותר לטלטל את הלולב 80 לעיל, פ"ג מי"ד. . עם כל זאת ייתכן שגם שני חכמים אלו יודו שמלכתחילה ראוי לעשות מאמץ לצמצם את הטלטול בשבת. לכאורה אפשר לפרש שההסדר של הבאת הלולבים למקדש בערב שבת מבטא את ההלכה כפי שנפסקה, ורבי אליעזר מבטא הלכה דחויה 81 אפשר שרבי אליעזר מבטא הלכה של בית שמאי, שהרי רבי אליעזר היה מתלמידי בית שמאי, ובית הלל סברו שמכשירי מצווה אינם דוחים את המצווה כפי שעולה מהסיפור בתוס', פסחים פ"ד ה"ב (וראו פירושנו למשנה, פסחים פ"ו מ"א). . ברם, אין צורך לפרש את המשנה על בסיס משפטי צר זה. ייתכן שההסדר נועד לרצות את דעת הכול 82 כמובן איננו יודעים מה הייתה דעת צדוקים על חילול שבת לצורך מכשירי מצווה (מן הסתם זהו ניסוח מאוחר שהצדוקים לא הכירוהו, אך מן הסתם גם התמודדו, בדרכם, עם השאלה). במשנת פסחים מסופר על הוויכוח העקרוני האם קרבן פסח דוחה שבת, ושיערנו (בפירושנו שם פ"ו מ"א) שמי שהתנגד להבאת קרבן פסח בשבת היו אולי צדוקים, או חוגים הקרובים להם. ייתכן שהם גם חלקו על החובה או על ההיתר לקיים מצוות נטילת לולב בשבת. ההלכה הצדוקית בנושא אינה ידועה, וייתכן שיש בהסדרים המוצגים גם משום ביטוי להתעצמות הבין-כיתתית, או למערכת הפשרות הבין-כיתתית. , יתר על כן, סביר להניח שההסדר נועד להגדיל את המעמד הציבורי ולפארו. מכל מקום, המשנה מתארת את הנוהג במקדש מעבר למחלוקת ההלכתית. זהו פסק ההלכה לפחות במישור הציבורי.

2הבבלי מנסה להתאים את המשנה לשיטתו. לדעתו סתם טלטול לצורך מצווה מותר, אבל חכמים אסרוהו גזרה שמא ילך אצל הבקי כדי ללמוד כיצד ליטול לולב (מב ע"ב - מג ע"א). לאחר בירור הבבלי מסיק שגזרה זו חלה רק על הלכת חכמים, וממילא מי שסבור שכל הימים הם מהתורה יחלוק על משנתנו. אל הספק של הגזרה מצטרף הספק שמא התאריך של החג מסופק, דבר שלא היה קיים בארץ ישראל, ודנו בו בפרק הקודם 83 לעיל, פ"ג מי"ג. . כפי שראינו 84 שם שם, ופירושנו לראש השנה פ"ד מ"א. לא הכיר הירושלמי את גזרתו של רבה. יתר על כן, הגזרה תמוהה במקצת, וכי באמת לא היה אפשר למצוא פתרון לחשש זה ולא לבטל מצווה (ואפילו היא מדרבנן)?

3כפי שכבר ראינו לגבי קרבן הפסח, חכמים מניחים שאין לטלטל בירושלים בשבת, זאת אף שהעיר הייתה מוקפת חומה. לפי ההלכה הקדומה נאסר להתקין עירוב ליישוב שלם, וההיתר והנוהג המקובלים כיום להתקין עירוב לעיר לא היה מקובל על תנאים ואמוראים 85 ראו פירושנו לפסחים פ"ו מ"א. .

4בדפוסים משנתנו נפתחת במשפט "יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת". המשפט כמובן נכון אבל מיותר, שהרי הדבר כבר אמור במשנה ב, ונראה כתוספת הסבר של המעתיקים.

5כל העם מוליכים את לולביהם להר הבית – בערב שבת כל עולי הרגל ואנשי ירושלים היו מביאים את הלולבים למקדש. התמונה הייתה בוודאי מרהיבה. רבבות עולי הרגל זרמו למקדש והניחו את לולביהם. מן הסתם גם המהומה הייתה רבה, והכול היה בעסק גדול. "עסק" זה היה אינטרס דתי כשלעצמו, שכן חכמים והנהגת המקדש היו מעוניינים במעמד הציבורי ובריכוז תשומת הלב למתחולל במקדש 86 ראו פירושנו ליומא פ"ב מ"א-מ"ב; פ"א מ"ו ועוד. .

6והחזנים – החזן מוכר בספרות התנאית והאמוראית כמנהל מעמד התפילה בבית הכנסת, ומנהל האחזקה של בית הכנסת. לכך נילוו גם תפקידים כפקיד ציבורי כללי 87 ספראי, הקהילה, עמ' 259-258. . באזכורים אלו החזן מופיע יחידי, ונראה שבבית כנסת היה רק חזן אחד. במשנתנו אין מדובר בחזן בבית הכנסת, אלא בחזנים, בלשון רבים, הפועלים במקדש. גם במסורות מקבילות נזכרים חזני המקדש בלשון רבים. כך, למשל, במשנת תמיד מסופר: "מסרום לחזנים (את הכוהנים שזכו בפיס של עבודת התמיד) היו מפשיטין אותם..." (פ"ה מ"ג). חזן המקדש נזכר גם במסורת אחרת על קריאת הכוהן הגדול או המלך בתורה בחצר המקדש. בשני המקרים שהמעמד של קריאת התורה במקדש מתואר בהם 88 ביום כיפור ובמעמד הקהל. חזן הכנסת מביא את ספר התורה ונותן אותו ל"ראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנו לכהן גדול" (משנה, יומא פ"ז מ"א; סוטה פ"ז מ"ז) 89 ראו פירושנו ביומא שם. . אם כן החזן ממלא תפקיד שירותי וטקסי, אך לא ברור מהם יתר תפקידיו. בשלושת המעמדים מדובר בפעילות במקדש שכמוה התנהלה גם בבית הכנסת. גם בבית הכנסת קראו בתורה והביאו את הספר מחוץ לבית הכנסת 90 כך היה הנוהג בבית הכנסת הקדום. מאחר יותר נבנתה תיבה בבית הכנסת ובה הונחו ספרי הקודש. תיבה זו הפכה, בימי האמוראים, לארון קודש מפואר. ראו ספראי, דוכן ותיבה. , והוא הדין בהבאת הלולבים שנהגה גם בבתי הכנסת 91 לעיל, פ"ג מי"ג. . על כן ההשערה מתבקשת לכאורה שבכל המשניות הללו מבצבצת מציאות מאוחרת למקדש. התיאור המובא בהן אנכרוניסטי, ומשלב לתוך התיאור הקדום חלק מנהלים שנוסדו מאוחר יותר במציאות של בתי הכנסת בימי התנאים. אי אפשר לשלול הצעה זו, ברם דומה שיש בה הפרזה של החשד. שלושת הפרקים מתארים תיאור אמין את ההווי הקדום. אילו היו כוללים מרכיבים מאוחרים היו מתאימים גם את נוסח ברכות הכוהן הגדול על התורה למקובל בבתי הכנסת בימי התנאים. על כן סביר שהתיאור רֵאלי. במקדש פעלו חזנים שהיו מעין משמשים בקודש ברמה נמוכה. יוספוס אומר שבכל עיר צריכים לכהן שני משמשים משבט לוי 92 קד', ד 214. . החזן גם נזכר בבית הכנסת של סוף ימי בית שני ותפקידו להביא את ספר התורה 93 בלוקס, ד 20, נאמר שהקורא החזיר את הספר ל- uphrέthς (uperetes), כלומר לחזן, כשם שמצינו בירושלמי שבר עולא, החזן בבית הכנסת של הבבליים בציפורי, מביא את הספר לקריאה (ירו', מגילה פ"ד ה"ה, עה ע"ב; סוטה פ"ז ה"ו, כב ע"א). זה גם התפקיד של החזן במקדש, ראו משנה, יומא פ"ז מ"א. , וזה גם תפקידו במעמדות הקריאה בתורה במקדש. אם כן החזנים היו מוכרים כבר בסוף ימי בית שני, במנהל העירוני ובבית הכנסת כאחד. ההדגשה שהם צריכים להיות לוויים הושפעה, כנראה, מהמקדש, ומסתבר שגם חזני המקדש היו לוויים.

7מקבלים מידם – את הלולבים, וסודרים אותם על גג האיסטווה – איסטווה, איסטוה, איצטבה, איצטווה, סטיו – כל אלו הם חילופי נוסח לאותה מילה יוונית שמשמעה חצר או בניין שבהם טור עמודים. גג האיסטווה או גב האיסטווה הוא הגג הנשען על טור העמודים. אפשטיין האריך בבירור הנוסח במשנה, "גג" או " גב", ופוקס אסף חומר רב נוסף. חילוף נוסח דומה מצוי במשנת פסחים, וגם שם מדובר בהנחת חלות תודה כדי שיהיו סימן לעם. כל זמן ששתי החלות מונחות – מותר לאכול חמץ, "ניטלה אחת תולין... ניטלו שתיהן התחילו כל העם שורפין" (את החמץ) (משנה, פסחים פ"א מ"ה) 94 ראו פירושנו שם. . גג האיסטווה מופיע בהקשר דומה במשנת שקלים. שם שוטחים את הפרוכת היפה על גג האיסטווה כדי שכל העם יראו את יופייה (משנה, שקלים פ"ח מ"ד) 95 ראו פירושנו שם. . ברם, למעשה אין הבדל בין שתי הנוסחאות. אפשטיין 96 אפשטיין, מבוא, עמ' 326, 1038. הילך בעקבות התלמוד הבבלי השואל למה צריך להעלות את הלולבים לגג, "וכי לייבשן הוא צריך?" (בבלי, מד ע"ב - מה ע"א). הבבלי מתרץ שיש לשנות "על גב האיצטבא". ברם, התירוץ אינו מעלה ואינו מוריד. ייתכן שהבבלי סבר שיש הבדל בין גב לגג, אך למעשה אם האיסטווה היא בניין – הרי שגבו הוא גגו. יתר על כן, משניות פסחים ושקלים מעידות כי גג האיסטווה היה מקום בולט שצפו בו כל אנשי העיר. בכתבי היד מופיע בדרך כלל הנוסח "גג האיסטווה". גם הבבלי מעיד כי זה היה הנוסח שלפניהם. גב האיסטווה הוא ניסיון תיקון שכאמור אין בו צורך, וכפי שנראה מיד (איור 24, תמונה 11).

8האיסטווה היא, כאמור, הסטיו הכפול (שני טורי עמודים וביניהם קירוי) אשר הקיף את הר הבית. הר הבית משתרע על גבעה נמוכה מהעיר העליונה. כל העומד על גבעת העיר העליונה צופה על גג האיסטווה. יתר על כן, בדרך כלל גג של מבנים מפוארים היה גג רעפים אלכסוני. מי שצפה על הר הבית מדרום או ממערב ראה את חלק הגג הפונה החוצה. שם סידרו את הלולבים ושם פרשו פרוכת נאה והניחו חלות תודה. המטרה, לפחות בשני המקרים האחרונים, הייתה לעשות פומבי לדבר. נראה, אפוא, שגם הנחת הלולבים נועדה למטרה זו. אפשר היה למצוא מקום מוצל וסגור ללולבים, אך הנהגת המקדש הייתה מעוניינת בהצגת הלולבים כדי שכל תושבי העיר יראו את המעשה.

9והזקנים – הזקנים הם חברי הסנהדרין. זו התכנסה בלשכת הגזית שבהר הבית, מניחים את שלהן בלשכה – לשכת הגזית. לפי המסורת עברה לקראת סוף ימי בית שני הסנהדרין ל"חנויות", אך גם הן שכנו, כנראה, בהר הבית או בשוליו. בספרות חז"ל מתוארת הסנהדרין שפעלה בהר הבית. חוקרים בני זמננו פקפקו האם פעלה סנהדרין זו במציאות או שמא תיאוריה הם אנכרוניסטיים, כלומר מבוססים על מציאות מדור יבנה, או אולי כל התיאור הוא דמיוני. על עניין זה נשברו כבר קולמוסים רבים 97 הספרות רבה ביותר. ראו למשל אפרון, הסנהדרין; ביכלר, הסנהדרין, וספרות רבה נוספת. הנושא מחייב בירור מעמיק, והוספנו רק את אשר התחדש לנו מעיון בפרקי ההווי של המשנה שפירשנו במהלך עבודתנו. , ולא כאן המקום לבירורו. נסתפק ונאמר שבמסורת חז"ל, כמו גם במסורות חוץ רבניות 98 סנהדרין נזכרת עוד בעיקר בברית החדשה. יוספוס אינו מזכיר את המוסד. , המוסד מתואר באופן חי ודינמי. קשה לפקפק בסדרת מסורות ארוכה כל כך. יתר על כן, הסנהדרין נזכרת לא רק במסורות הלכתיות מימי התנאים. במסורות מעין אלו אכן עורבו שיקולים הלכתיים שנוסחו וגובשו מאוחר יותר, ברם הסנהדרין מופיעה גם בתיאורי הווי תמימים, ובעיקר בתיאורים שלא ניכרת בהם מגמה אנכרוניסטית, על כן קשה לפסול את כל המסורות הללו. עם כל זאת ייתכן שהרכב הסנהדרין, כמו גם תפקידיה, שונים מהמתואר בספרות חז"ל. בתחום זה ייתכן שהתיאור הוא אוטופי ומושלם יותר מהמציאות האפורה שבה חיו אבותינו. בסנהדרין השתתפו צדוקים והנהגת הסנהדרין הייתה בידי הכוהן הגדול, אך קשה לפקפק בעצם קיומו של המוסד. מכל מקום, בין המסורות הרבות על אחד מבתי הדין הלאומיים נאמר שישב על פתח הר הבית (משנה, סנהדרין פי"א מ"ב) 99 המסורת סכֵמטית ומתארת מבנה היררכי כאילו היו שלושה בתי דין, זה גבוה מזה. קשה להניח שמבנה זה פעל הלכה למעשה; הוא גם מנוגד למסורות מקבילות, ולא נרחיב בכך. מכל מקום, גם אם המסורת ספרותית – ייתכן שיש בה מרכיבים רֵאליים. . בחפירות שנערכו לאורך הכותל הדרומי, סמוך לפתח הדרומי של הר הבית שהיה הפתח הראשי של המתחם, נתגלו שרידי מבנה ציבורי גדול מסוף ימי בית שני. במבנה נמצאה כתובת שנקטעה לשתיים. הכתובת העברית טרם פוענחה, אך מופיעה שם המילה "זקנים" 100 מזר, מנזר הבתולות. (איור 25 כתובת הזקנים). דומה שיש בממצא כדי לאשש את המידע על קיומו של מוסד או מבנה לבית הדין ליד שערי הר הבית, ובעקיפין זהו אישור מסוים לכלל המסורות על פעילות הסנהדרין במתחם הר הבית. עם זאת, כאמור, פרטי ההפעלה של המוסד מחייבים עדיין בירור. אנו מניחים שסתם זקנים הם אכן מורי התורה של הדור, ברם אי אפשר, כמובן, לדעת למי קראו אז "זקנים", האם רק לפרושים או גם לצדוקים.

10החוקרים אשר פקפקו בקיום הסנהדרין עשו זאת משום שפקפקו בתיאורים ההיסטוריים של חז"ל. לדעתנו יש מקום לפקפוק מעין זה, ואף השתמשנו בתיאור זה בנושאים אחרים. כך, למשל, הסכמנו שהתארים "נשיא" ו"אב בית דין" המתארים את ה"זוגות" של ימי בית שני הם אנכרוניסטיים, כלומר כאלה העושים שימוש במציאות מאוחרת (לאחר החורבן) ומשליכים אותה אחורנית. פקפוק מעין זה העלינו גם לעיל לגבי החזן, ודחינו אותו. עם זאת, כאן אנו מוצאים לנכון לדחות את הפקפוקים משלוש סיבות מתודולוגיות מרכזיות:

11א. הפרק כולו הוא פרק של הווי, ומטבעו בא לשמר מציאות שכבר נגוזה. לטענתנו, כל קיומם של פרקים מעין אלו מבדיל בינם לבין מסורות מאוחרות ששיני הזמן והמציאות המאוחרת העיבה אולי על דיוקם.

12ב. למעשה אין כל הוכחה לטענה שהסנהדרין לא פעלה. אמנם היא לא פעלה בדיוק כפי שחז"ל מתארים אותה, הכוהן הגדול חייב היה להיות משולב בה, והכוהנים היו חלק ממנה. ואכן יש בספרות חז"ל גם מסורות המעידות כי הכוהנים היו משולבים בסנהדרין 101 במגילת תענית מסופר כיצד דחקו את הצדוקים מהסנהדרין. ברם, כמובן סביר להניח כי הייתה זו הצלחה זמנית בלבד, והיא באה על רקע תקופה קצרה, בימי שלומציון, שיד הפרושים הייתה בה על העליונה. לעדות נוספת ראו להלן בסמוך בשם הספרי. . כלל זה חייב להיות נקוט בידינו: אין טעם לפקפק בתיאור שבמסורת חז"ל אלא אם כן יש לכך הנמקה מובהקת, כמו במסורת על התואר "נשיא" שאינה משתלבת ביתר העדויות על מבנה האוטונומיה היהודית בימי בית שני 102 הוא הדין בטענה שסדרי בית המקדש לא נקבעו רק על ידי "בית הדין" אלא גם על ידי גורמים אחרים. טענה זו נעלה להלן בסמוך. . במקרה של הסנהדרין העלו חוקרים סיבות מספר להרהורים מעין אלו, אך אלו חלשים וניתן להסבירם 103 לפקפוקים ראו למשל אפרון, שם. כך, למשל, הסנהדרין אינה נזכרת אצל יוספוס, וטענות נוספות שניתן להסבירן. חז"ל מזכירים גם גוף נוסף, "בית הדין" (להלן), ואנו חוששים שמא דווקא העמדת בית הדין כגוף המנהל היחיד של המקדש היא אנכרוניסטית במקצת. יש מקום להעריך שבית הדין היה רק אחד הגורמים שעיצבו את דמות המקדש. .

13ג. הסנהדרין במתכונתה האוטופית לא פעלה בתקופת המשנה והתלמוד. בתקופה זו פעל בית ועד, והיו כינוסים, אך ההסדרים אינם כמו אלו המתארים את הסנהדרין. אם כן, קשה לטעון שהגוף הקדום מתואר במונחים מאוחרים. אדרבה, הגופים המאוחרים מתוארים בעזרת מושגים מימי בית שני. כך, למשל, המדרש אומר: "מצוה בבית דין שיהיו בו כהנים ולוים. יכול מצוה ואם אין בו יהא פסול? תלמוד לומר 'ואל השופט', אף על פי שאין בו כהנים ולוים כשר" (ספרי דברים, קנג ט, עמ' 206). מדרש זה משקף את המבוכה הנובעת מכך שבבית הדין המאוחר לא היו כוהנים, והוא משקף תקופה שבה כוחם היה רב הרבה יותר 104 עסקנו בכך בהרחבה במבוא למסכת שקלים. . ברור שתקופה זו אינה ימי דור יבנה אלא תקופה קדומה יותר, וחכמים נאבקים נגד מציאות ומערכת ערכים קדומות לימיהם.

14הרחבנו בכך מעט משום החשיבות המתודולוגית של הבירור.

15מעתה המשנה חוזרת לציבור הרחב.

16ומלמדים – לא נאמר מיהם המלמדים; ייתכן שהם חכמים, אך סביר יותר שהם אנשי המקדש, אותם לומר – בשבת, או אולי עדיף בערב שבת, כל מי שהיגיע לולבי לידו הרי הוא לו מתנה – כאמור אין אדם יכול לצאת ידי חובה ביום הראשון בלולבו של חברו, על כן מלמדים את העולים לתת את הלולב במתנה למי שיקבלו. אסור לתת מתנה בשבת, על כן סביר שאת ההצהרה מסרו האנשים כבר בערב שבת, ל מחרת – בשבת עצמה, משכימים ובאים והחזנים מזרקים לפניהם והן מחטפים ומכים איש את חבירו – חלוקת הלולבים בתנאי הדוחק והצפיפות התפתחה למהומה. כל אדם ניסה למצוא לולב נאה יותר. ייתכן גם שלחלוקה הגיעו אנשים שלא הביאו לולבים מערב שבת ונוצר מחסור בלולבים, וכשראו בית דין – חז"ל מתארים שכל סדרי המקדש נקבעו ב"בית הדין", מונח שהתייחד לבית הדין של החכמים. יש להניח כי זהו מרכיב אוטופי המתאר מציאות מאוחרת של ימי התנאים. בימי הבית לא היה בית הדין הרלוונטי והמחליט בהכרח בית הדין הפרושי. נראה שאכן בית הדין החליט על שינוי, אך אין זה בהכרח בית הדין של חכמים או של הפרושים. יש להעריך כי הנוהל במקדש נקבע על ידי מכלול גופים, ובית הדין של חכמים (פרושים) היה אחד מהם. הכרעות רבות נוצרו באופן פשוט על ידי הציבור ואחרות נקבעו על ידי הסנהדרין, או על ידי שילוב של בית הדין והנהגת המקדש, שהייתה צדוקית ברובה המכריע, שהם באים לידי סכנה – גם סדרי ההגרלה של עבודת הכוהנים נקבעו ושונו לאחר שהכוהנים באו לידי סכנה 105 ראו פירושנו ליומא פ"ב מ"ב. . בפירושנו למשנת יומא ראינו כי ייתכן שלשינוי היו סיבות נוספות. ברם, במקרה זה אין מקום לפקפק בהנמקה הכתובה במשנה. עם זאת, סדרי המקדש נקבעו בעקבות סיבות רבות, וייתכן שלהחלטת השינוי נוספו גם סיבות אחרות.

17התקינו [כל] שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו – כאמור, לפי ההלכה ניתן ליטול לולב בבית 106 לעיל, פ"ג מ"ט. , וראינו גם כי בהמשך התקופה שוב הפעילו הסדר דומה של הבאת לולבים בערב שבת לבית הכנסת 107 לעיל, פ"ג מי"ג. . הלולב הוא מצווה שניתן לקיימה בבית, אך הציבור "משך" אותה לבית הכנסת כחלק מהתפילה הציבורית 108 ראו במבואנו למסכת. .