משנת ארץ ישראל על משנה סוכה ה:ג

1מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהם היו מפקיעים – פקיע הוא הפתיל שהאש בוערת בו. בירושלמי מופיעה גרסה (או הסבר): "מהו מפקיעין... מפשילים", ואולי הכוונה למפתילים, מכינים את הפתיל (נה ע"ב). אין צורך בתיקון הגרסה, ופקיע הוא הפתיל. במקדש היה פקיד ממונה בשם בן בבי שהיה "על הפקיע", כלומר שהיה אחראי על הכנת הפתילים והבערת הנרות שבכל יום, ומן הסתם גם בחג 81 ראו פירושנו לשקלים פ"ה מ"א. . את הפתילים הכינו מבלאי המכנסיים של הכוהנים שנעשו מפשתן. הירושלמי מסביר שהפשתן בוער היטב. הדבר נכון, אך מעבר לכך היה כאן הרצון לנצל את בגדי המצווה לשם מצווה. "המיין" או "המיינא" הוא האבנט הנמנה עם ארבעת בגדי הכוהן הגדול. יוספוס אומר: "משה קרא לה אבנט ואילו אנו למדנו מן הבבליים לקרוא לה המין" 82 קד', ג 156. לבגדי הכוהן הגדול ראו פירושנו ליומא פ"ז מ"ה. בשאלה איזו שפה דיברו בבית המקדש ובחברה היהודית בסוף ימי בית שני עסקו רבים. אף אנו סיכמנו את עמדתנו בנושא בפירושנו לשקלים פ"ה מ"ג ופ"ו מ"ה. ברם, אין לשאלה זו קשר ישיר למקורו הארמי של המונח "המין". יוספוס מעיד כי המונח חדר מן הארמית הבבלית ולא מן הארמית הארץ-ישראלית. תהא שפת הדבור אשר תהא, ארמית ועברית הן שפות קרובות. ודאי ששתי השפות רווחו בארץ ובמזרח, ומעברי מילים בין שפות קרובות הן תופעה טבעית ומובנת, על כן חדירת המונח הארמי "המין" אינה חריגה. מדברי יוספוס משמע לכאורה שבדרך כלל השתמשו במקדש במונחים העבריים. ברם, יוספוס מדגיש כי המונח "המין" מיוחד בכך שחדר מארמית בבלית, ואולי שפת היום-יום הייתה מושפעת מהארמית אך מארמית מקומית ולא מארמית בבלית. יתר על כן, שימוש במונחים הנזכרים במקרא אינו מעיד על שימוש שיטתי בשפה העברית, וייתכן שהארמית הייתה נפוצה אך עדיין נעשה שימוש תדיר במונחים מקראיים. . העדות העולה ממקורות חז"ל מתאימה לחלוטין לדברי יוספוס. במשנה, הכתובה עברית 83 במשנה יש מעט משפטים ומילים בארמית, והם דוגמה להשפעת הקִרבה שבין השפות. , ההמין מופיע פעמיים, פעם במשנתנו ופעם במשנת עירובין (פ"י מט"ו). בתלמוד הבבלי המונח מופיע לעתים מזומנות ככינוי לאבנט של הכוהן, ולחגורה של חול (עירובין קד ע"א; שבת נט ע"ב; מגילה כז ע"א ועוד). בירושלמי 84 להוציא את ירו', שבת פ"ו ה"א, ז ע"ד. אבל שם חכם בבלי מתאר אירוע שהתחולל בבבל, והתלמוד שימר היטב את ציטוט הסיפור המקורי. ובמדרשי ארץ ישראל אין המונח נזכר, אך הוא מופיע כתרגום ל"אבנט" של הכוהן (שמות כח ד) בתרגום אונקלוס הבבלי 85 תרגום אונקלוס מיוחס בטעות לאונקלוס, הוא עקילס הגר, גוי שהגייר בדור יבנה בארץ ישראל. אלא שייחוס זה מוטעה מכול וכול. מבחינה לשונית ברור שהוא מושפע מהארמית הבבלית, ונוצר כנראה בגולה זו. ובתרגום הארמי הארץ-ישראלי המכונה תרגום ניאופיטי. בתרגום יונתן, שגם הוא ארץ-ישראלי, נעשה שימוש במונח "קמרא". אם כן, נראה שאכן "המין" הוא מונח בארמית בבלית שחדר לשפת המקדש, אך לא לארמית הארץ-ישראלית. הופעתו בתרגום הארמי חריגה ומעידה על השפעת המשנה, או שהמונח הוכר בארמית הארץ-ישראלית אך תפוצתו הייתה שולית. ובהם – בפתילות העשויות מבלאי המכנסיים והאבנטים, היו מדליקים.

2לא היתה חצר בירושלים שלא היתה מאירה מאור בית השואבה – המנורות היו על סולמות גבוהים ועל כן יכלו להאיר למרחוק. עם זאת, ודאי שיש במשנה גוזמה רבה. התלמודים מצרפים למשנה זו רשימה ארוכה של מעשי מקדש שנשמעו או נראו למרחוק. בכולם גוזמה רבה, אך גם ביטוי אוטנטי לרושם הרב שעשה המקדש על כל סביבותיו. אפשטיין חשד כי קטע זה נוסף מברייתא שבתלמוד, אך אין לכך ראיה של ממש 86 אפשטיין, מבוא, עמ' 953-952. .