פת לחם, שער תשיעי - שער הפרישות ד

1צהלתו בפניו ואבלו בלבו פניו מראים כאדם צוהל ושמח בכדי להסביר פנים יפות לכל אדם ובלבו הוא מתאבל על שהוא מוכרח להנאות גשמיות בעוה"ז שמקצר ע"י חובותיו לבוראו:

2לבו רחב מאד לקבל חכמה הרבה לפי שאין לו דבר שיצר לבו משא"כ ההמוני בעל התאוה לבו קצר לקבל חכמה לפי שמחשבת התאות מחזיקים מקום בלבו ומצרים אותו:

3ונפשו שפלה משפיל הנפש המתאוה כי בעל התאוה נקרא בעל נפש רחבה והפכו נקרא נפש שפלה כמאמרם ז"ל בתלמידו של אברהם אבינו ע"ה ותלמידו של בלעם הרשע:

4איננו נוטר איננו נוטר שנאה לשום אדם שעשה לו רעה לפי שאין העולם ומלואו כדאי אצלו להיות נוטר לאדם עבורו למצוא עונו לשנוא אותו על כך:

5ולא חומד. איננו חומד לקחת שום קנין משום אדם:

6ולא מספר בגנות שאחר שהוא פרוש מן התאות כ"ש שאין לו הכבוד המדומה ולמה יספר בגנות שום אדם שאין זה אלא מסיבת תאות הכבוד לכבד עצמו בקלון חבירו:

7ולא מדבר באדם שאחר שאין רצונו לספר בגנות למה ידבר:

8מואס בגדולה אם רוצים לגדלו באיזו גדולה הוא מואס בה ואיננו מקבל מהם כמו כמסופר בגדעון שאמרו לו אנשי ישראל משול בנו גם אתה גם כו' ואמר לא אמשול אני בכם וכו':

9ושונא השררה ששונא להשתרר עליהם ולצותם בשירותו כמו שאמרו בשמשון הגבור שמעולם לא צוה לאחד מישראל להעביר מקלו ממקום למקום:

10מיושב אינו נבהל להשיב עד שתתישב דעתו:

11זכרן לפי שאין בלבו רבוי מחשבות מן התאות כאשר גברו על העם המתאוים לכן הם זוכרים הדברים ששמו לבם אליהם משא"כ בהמון המתאוים שע"י רבוי מחשבותיהם הרבה מהנצרכות נדחים מן הלב ונשכחים:

12מודה הוא מודה על האמת בכל דבר שאחר שאין הכבוד המדומה והנצחון אצלם למאומה למה יכחדו האמת:

13רב בשת אם יזדמן להם איזה דבר שיש להתבייש בו בושתו הרבה וזה שע"י פרישותו הוא בלתי רגיל בהעזה משא"כ ההמון שע"י המית לבם לתאות העולם והשתדלם בתמידות בהשגתם הם מוכרחים תמיד להעיז פניהם זה כנגד זה כי זה אומר כולה שלי וזה וכו' וממילא כח הבושת מתמעט ונחלש אצלם:

14מעט נזק הכונה בדברים שבטבע העולם מוכרח לקבל נזק אחד מחבירו ד"מ בהכנסת אכסניא שהבעה"ב מוכרח לקבל נזק מהאכסניא אם בהאכיל והשקות אותו כפי צווי התורה והשכל ואם בתת לו מקום משכן אמנם זה הפרוש רואה להסתפק בצמצום בכדי שיהיה נזקו מעט:

15ואם ישתוק לא ירבה במשך זמן:

16ואם יכעוס שאף שלפעמים נצרך להראות כעס כמו לזרוק מרה בתלמידים או להטיל אימה על ב"ב אמנם לא יניח כעסו בשטף עד אשר יצא הקצף מפיו:

17שחקו ריוח שפתים בתחלה דבר מצד קוצר זמן שחקו כנ"ל ובכאן כונתו שאף אותו זמן הקצר איננו ממלא פיו בשחוק ודי לו בריוח שפתים שהוא הוראה סבר פנים יפות במקום הצורך:

18ושאלתו ללמוד שמעולם לא נשמע ממנו שיהיה שואל דבר משום אדם שע"י פרישותו הוא מסתפק במה שיש לו רק אם הוא צריך ללמוד תורה מאדם גדול ממנו הוא שואל ממנו שילמדנו:

19חכמתו רבה שע"י שהוא זכרן כאמור למעלה הוא קובץ על יד ונעשה חכם בעל שמועות הרבה ואעפ"כ ענותו גדונה:

20הסכמתו חזקה כשהוא מסכים בדעתו על איזה דבר לעשותו אינו חוזר ממנו וזה תלוי בישוב דעתו שאמר למעלה מיושב משא"כ הנמהר שהוא טועה בדעתו וחוסר מהסכמתו ואין להעמיד על דבריו:

21לא ימהר ולא יסכל לפי שאיננו נמהר במעשיו לכן איננו נופל בפועל סכלות:

22מחלוקתו נאה כשהוא חולק עם אדם באיזה דבר מחלוקתו נאה בדברי חן ולא כדרך אוהבי הכבוד בעלי הניצוח שאם אדם חולק ומנגד להם אז בגלגול דבריהם יחם לבבם ומפיהם יוציאו דברי קנטורין ומזה באים לידי חירופים וגידופים: תשובתו נכבדת אם הוא משיב לשואלו דבר הוא משיב בדרך כבוד כמו שנמצא הרבה מזה בספרי שאלות ותשובות ונמצא גם בש"ס שהשיב רבי פלוני אני איני כדאי ששאנתם ממני אבל כך דעת תלמידכם נוטה וכו':

23צדיק מתנהג בצדק:

24אם יכעוס על אדם תקדים לפניו החמלה לבלתי הענישו כגמול ידיו גם בכלל דבריו שטבע ההמוני אם יכעוס על איזה אדם לפי שהוא באותה שעה בלב רגז אין לפניו אז חמלה אם יזדמן לידו אז מי שראוי לחמול עליו. אולם השלמים בעלי החמודות כועסים על זה וחומלים על זה ומשימים כל דבר במקום הראוי לו:

25אם יבקש ידידותו זכה הנה הטבע ההמוני כשהוא מבקש דבר מחבירו הוא מראה לו אהבה וידידות אולם אינה רק לפנים וזה לפי שהוא מתקנא בפלוני שיש לו דבר זה ומצטער על חסרונו וצורכו להכנע לזולתו אמנם זה שאיננו מצטער בחסרונו והכנעתו לכן ידידותו זכה כלומר בלב זך ולא לפנים:

26ואיסורו חזק כשהוא אוסר וקושר עצמו באיזה פעולה הוא חזק בקשרו ואינו בורח ממנו:

27ובריתו נאמנה אם הוא כורת ברית עם אדם הוא נאמן בבריתו לעד לעולם:

28ורוצה בדין הבורא ואינו מהרהר אחר מדותיו לפי שנפשו שפלה:

29ולא יתעסק במה שלא יועילהו שהמתעסק בדבר בלתי מועיל הוא מצד אהבת השעשוע מה שאינו אצל הפרושים:

30לא יחנקם לאיד אם רואה שבא יום אידו של שונאו שהרע לו אינו מתנחם ומקבל זה לנקמה לפי שכבר נאמר שאינו נוטר שנאה לשום אדם:

31ולא יזכור לאדם רעה איננו זוכר בפיו לחבירו הרעה שעשה לו ג"כ מטעם הנ"ל:

32משאו קל אם ע"כ הוא מוכרח להטיל עצמו על זולתו באיזה הצטרכות עכ"פ הוא רואה שלא יכביד עצמו עליו וממעט בדבר וזה מחמת צמצום הסתפקותו:

33ועזרתו רבה כשזולתו נצרך לו הוא עוזר ביד רחבה כפי יכלתו וזה ג"כ מצד הסתפקות שאינו ירא מדלות עצמו בהעניקו מנה אפים לזולתו:

34הוראתו רבה בעת רעתו אם באה עליו רעה ח"ו הוא מודה לו ית' בפה מלא על שהשיב לו כגמול ידיו בכדי שירגיש מעוותו ויראה לתקנו וגם זה מחמת שאין לבו חרד ומתפעל כ"כ מן הרעה לכן שכלו נשאר זך ומתבונן מבטן מי יצא הדבר ומה הכוונה בזה משא"כ ההתפעלות הגדולה של ההמונים עושה לב רגז והסתלקות השכל וערבוב הדעת מלהתבונן בפעולות ה' והשגחתו ושיד ה' עשתה כל זאת ולהתודות לו כמ"ש והעם לא שב עד המכהו:

35וסבלו ארוך בעת הנזק הרעה האמורה היא רעת הגוף והנזק האמור כאן הוא הפסד ממון והפרוש סובל ההפסד ואינו מתרגז וחרד עליו וגם זה מצד הנ"ל:

36ואם ימנעו ממנו יתנדב אף שאחרים מונעים ממנו בקשתו לא יאמר הואיל ואבדה החנינה בעולם גם אני לא אחון זולתי כי אדרבא מדרך השלמים ליקח לעצמם למוד מזה ואומרים בעצמם הלום אחרי רואי כמה קשה עלי מניעת בקשתי וכמה אני מרגיש בה ומזה יעורר לבבו למלאות בקשת זולתו ממנו ואף לאותו אדם עצמו אם יצטרך אליו יתנדב עליו כי כבר נאמר שאינו נוטר וא"כ שוה אצלו אותו האדם וזולתי:

37ואם ירחיקוהו אעפ"כ הוא יקרב אחרים ג"כ כנ"ל:

38מצוה על האמת מצוה להתנהג באמת שהאמת הוא באמת אהוב ונכסף לולי שהתאוה שוברת כחה ובועטית בה אולם מי שנצול מן התאוה ממילא האמת אמון בחיקו:

39דובר צדק הוא רגיל לספר ולדבר בצדקה שהצדקה וההטבה היא ג"כ נכספת בטבע לולי התאוה:

40עוזב מאויו לא די שהוא פורש ממנה בפועל אלא גם בלב עוזב אותה ומסיח דעתו ממנה:

41מצפה ליומו ליום חליפתו שיפטור ממלחמת תאותו:

42אומר ועושה לפי שאין לו דבר מונע מקיום דברו משא"כ ההמוני שאחר הבטחתו כשתעמוד לפניו מניעת תאותו ע"י כך הוא חוזר בו:

43חכם שהתאוה מטפשת השכל כמ"ש טפש כחלב לבם:

44זריז הוא זריז בפעולותיו משא"כ בעל התאוה הוא עצל לפי שתאות המנוחה והמרגוע גוברת עליו גם מגודל תשוקת רבוי תאותיו שהוא נלאה מלהשיגם הוא מצטער תמיד ואבריו כבדים עליו וממילא הוא כנהוג אחור בהרבה רעניניו וינהגם בכבדות:

45נפשו יקרה אינו מזלזל עצמו בפעולות פחותות משא"כ בבעל התאוה שבולמוס השתוקקות השגת תאותו הוא מביאו לפעמים לזלזל עצמו לעשות פועל פחות ונבזה בכדי להשיג על ידה תאותו גם יש לפרש שנפשו יקרה אצלו כלומר חייו יקרים אצלו משא"כ בבעל התאוה שלפעמים מרוב מבוכת תבערת יקוד תשוקת תאותיו הנמנעות מהשגתו הוא חרף נפשו למות:

46ובריתו נאה כשבא בברית עם אדם בהסכמה על איזה פעולות בודאי הוא דבר נאה והגון משא"כ בעלי התאוה שלפעמים כורתים ברית על הסכמת דברים רעים ופחותים כמו לכה אתנו נארבה לדם כו':

47גבור בארץ לפי שאיננו רודף אחר התאוה אינני מנוצח משום אדם כדרך בעלי התאוה המתעצמים תמיד זה על זה על השגת תאותם פעם ינצח ופעם ינוצח והפרוש איננו מתעצם עם זולתו רק על דבר אמת וענוה צדק ובודאי ינצח הוא את זולתו כי קושטא קאי ולכן הוא מתפרסם בעולם לגבור נוצח והדבר הזה בא במליצה רחבה בדברי המלך החסיד בפסוק המתחילים חגור חרבך וכו':

48נצול מכל גנות שלא נשמע עליו גנות בפי שום בריה:

49עזרה לדל שעוזרו מכספו:

50ותשועה לעשוק מושיעו מיד עושקו:

51לא יחשוף מסתר אינו משתוקק ומשתדל לדלות ולדעת דבר סתר שבין אנשים זולתו:

52ולא יגלה סוד סוד שגילו לו לא יגלה לזולתו:

53צרותיו רבות ותלונתו מעוטה אעפ"י שצרותיו רבות איננו מתלונן עליהם הרבה רק מעט בדרך קובלנא כמו שאמרו חז"ל מכאן לקובלנא מן התורה:

54כשיראה טוב כשיראה דבר טוב באדם אחד יזכרנו לאחרים וישבחנו על כך ולהיפך כשיראה דבר רע בזולתו יכסנו ולא יגלה לשום אדם:

55רצוי וזך רצוי לכל ולבו זך עם הכל:

56חברתו שמחה והרחקתו אנחה ההתחברות עמו נותן שמחה בנב ולהיפך המתרחקים בחברתו ע"י איזה סבה הם מתאנחים על פרידתו וכל זה מפני שהם מקבלים ממנו עזר ובטוחים מהזיקו כו':

57זקקתהו החכמה למוד החכמה זקקה וצירפה אותו מכל סיג המדות הרעות והוא לשון הכתוב וישב מצרף וכו' וזקק כו':

58ויפתהו הענוה לשון יופי ע"י הענוה שבו הוא נראה יפה ומהודר בעיני הבריות:

59מזכיר למשכיל שאף המשכילים מקבלים ממנו תועלת שאם איזה דבר שכוח מהם יזכירם כי כל מגמתו להועיל לכל:

60כל מעשה כו' כל מעשה טוב שעושה זולתו הוא נחשב אצלו יותר זך ממעשהו מחמת שפלותו:

61יודע את מומו אם הוא חסר באיזה מעשה טוב הוא יודע ומכיר חסרונו. מום הוא לשון פגם וחסרון:

62ולא ינקם לנפשו לא ינקם אף במי שעשה לו רעה גדולה בפשע שהוא ראוי להתנקם אעפ"כ לא יתנקם הוא בעצמו בשביל נפשו ודיו במה שישתוק אם אחרים יענישוהו על כך:

63חבר למזכירים הוא מתחבר תמיד עם אנשים יראים שדרכם להזכיר האדם ולזרזו על עבודת האלהים:

64יושב עם העניים במושב איזה קבוץ הוא קובץ ישיבתו בין העניים מרוב שפלותו:

65עוזר לרש אף שכבר אמר עזרה לדל חד בגופו וחד בממונו: