פת לחם, שער שני - שער הבחינה, הקדמה

1אופני יחוד האלהים חלקי החקירה ביחוד האלהים וקרא לחלקי החקירה אופנים מלשון אופני העגלה שע"י תסוב העגלה ותתגלגל עד הגיעה למחוז החפץ כן ע"י חלקי המחקר תתגלגל דעת האדם ותגיע לידיעת הדבר ששמה אליו מגמת חפצה:

2והיתה הבחינה בחכמה כו' הבחינה שיבחין האדם חכמת הבורא הנראית בברואיו היא הדרך הקרובה שעל ידה יגיע האדם אל בירור מציאות הבורא והוא הנתיב הסלול שעל ידו יגיע האדם לדעת אמתתו. כלו' לדעת שהוא ית' אחד אמת וכל זולתו אחד עובר כמבואר בשער היחוד ואמר והיתה לשון עבר לפי שכבר בשער היחוד בפרק ז' בא בארוכה בביאור הראיות על היחוד בשבעה פנים והבחינה בברואים היא אחת מהם ואמר בכאן שהיא הטובה שבכולם אם מצד שהיא הדרך הקרובה שבכולם. כלומר שאין בה כ"כ הצעות והקדמות רבים כמו בשאר דרכים זולתה ואם מצד שהיא דרך סלולה. כלומר כבושה לרבים והדרך הכבושה היא בטוחה מן המכשולות והנזקים ומן התעות והנה בשאר דרכי המחקר אין האדם בטוח מן המכשולות והטעות שיקרה להולך בם כמו שבאמת רבו כמו רבו חללי העוברים בדרך המחקר הפילוסופי משא"כ לעוברים בדרך הבחינה שאין עיף ואין כושל בהם:

3התחייבנו להדביקו אליו כלומר לכן אנו מחוייבים מצד השכל להדביק ולהסמיך שער הבחינה אל שער היחוד:

4אל מה כו' כלומר שאל זה שמנו מגמת פנינו שאחר גמר כתיבת איזה שער נבחר משאר השערים שיש עדיין לפנינו איזה שער שהוא דומה לשער ההוא שכתבנו ולהסמיכו אליו וכן בעניני שער אחד בעצמו נראה להביא אחר כל ענין מה שנאות לענין ההוא ואותו נבחר משאר הענינים ואמר בשערים לשון דמיון לפי שכל אחד ענין שלם בפני עצמו ואין סמיכתם רק מצד דמיונם שהם דומים זה לזה כמו ד"מ היחוד בהבחינה האמורים בכאן שהם דומים במה ששניהם חוקרים לעילוי ית' זה באחדותו וזה בחכמתו אמנם עניני שער אחד הם לה נאותים וראוים זה לזה להיותם תלוים ומסובכים זה בזה לזה אמר בהם מה שיאות וכו':

5אשר בהם נתחייב כו' בחקירת אברים אלו ועל ידם נראה את עצמנו מחוייבים בעבודתו ית' אשר למעלה ובשבילה ברא אותנו:

6והאלהים עשה כו' כונת הכתוב לפי דעת המחבר על העשיה הכוללת דהיינו בריאת המציאות בכללו:

7ונאמר הנו"ן בחול"ם כמו ונאמר אמן והוא כינוי לרבים מדברים בעדם והוא מדרך המוסר בדבר אדם דבר חכמה ליחס אותו לרבים אשר אתו השומעים דבריו כאלו הדבור יצא מבין כולם ולא יהא נראה כנוטל עטרה לעצמו ואומר שמעוני ואאלפכם חכמה:

8כי טובת האלהים על ברואיו הטובות הבאות מאת האלהים וחלות על ברואיו:

9ואם הם כוללות את כלם רובם כעורים כו' כלומר אף שטובותיו ית' כוללות כל הברואים שהרי הויותם וחייהם וקיומם הם בטובותיו והיה ראוי לפי רוב פרסומם שיהיו ידועים ונכרים לכל אעפ"כ רובם הם כמו עורים מלהכירם וכו' ופרט ג' לשונות מהכירם ומהבין גודל מעלתם ואינם משכילים ענינם נגד ג' מיני עורון הנופלים בתוק האדם שיש טובות שאין האדם מכיר בהם כל עיקר והטוביות שבהם נעלם ממנו בהחלט וע"ז אמר כעורים מהכירם ויש טובות שיש לו בהם קצת הכרה אמנם איננו מתבונן בהם להבין ערך מעלתם בשלימות מלואם וטובם ועליהם אמר ומהבין גודל מעלתם ויש רעה חולה משניהם דהיינו שיש טובות הנראות לרעות בתחלת ההשקפה וצריך שום שכל ועיון דק להכיר טובם ולהבין הטוב הטמון בקרבם ועל כיוצא בזה נאמר (דניאל י״ב:י׳) ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו אמר החכם משכיל על דבר ימצא טוב (משלי ט״ז:כ׳) כלומר מי שאינו מסתפק בדבר במה שנראה לו בבחינתו בהשקפה ראשונה אמנם הוא משים שכלו ועיונו בדבר ימצא טוב כלומר ימצא הדבר אחר עיונו שהוא טוב ולא כמו שנראה לפי שטחיותו שהוא רע וע"ז אמר ואינם משכילים ענינם ואמר שהעורנות הנ"ל הם בסבת שלשה דברים שהולך ומבאר בסמוך וכונתו שכל אחד מן הג' דברים הוא סבה לעורון אחד מן שלשה עורנות הנ"ל כמו שאבאר אי"ה לקמן אחד לאחד בכלות דבריו באלו הג' דברים:

10בענין העולם ותענוגיו הם שני חלוקים נגד אהבת המועיל ואהבת הערב שבאמרו ענין העולם כונתו על עסקי בני אדם לפי הנהוג הטבעי שבעולם שרוב עסקיהם ובילוי זמנם במילוי תשוקת אהבת המועיל כמו בנות בתים ותקוני מלבושים ואסיפת הקנינים ולזה קרא ענין שענין הוא לשון מנהג והתעסקות כמו שפירש רש"י ז"ל בפסוק ולחוטא נתן ענין. ובפסוק הוא ענין רע וכו' ובאמרו ותאותיו הכונה על אהבת הערב כמו אכילה ושתיה ומשגל שעיקר לשון תאוה הונח עליהם:

11והתאוותם מה שלא יגיעו ממנו מלת ממנו מוסבת על העולם שהם מתאוים תמיד להשיג מתאות העולם מה שלא הגיעו עוד. כלומר שלא השיגו עדיין ומלת יגיעו הוא עתיד במקום עבר. ואפשר שבדיוק כתב לשון עתיד לומר שאפילו לדבר שהוא נמנע בחוקם להשיגו ובוודאי לא ישיגו אותו אעפ"כ הם משתדלים בכל עוז להשיגו ונמצא לבם תלוי לעולם בתוחלת ממושכה מאין הפוגות:

12והתעלמם להביט כו' כלומר ונמצא שמה שהם מתעלמים מלהביט אל טובות הבורא שבאו עליהם הוא מפני שלבם תלוי וכו' ואין לבם פנוי לזה וכונתו בלשון הבטה על ההסתכלות והתבוננות בדבר וכן במקומות הרבה מזה הספר:

13בעוצם מה שהם מקוים בעצם הדבר ההוא שהם מקוים:

14ממלאת תאותם כו' מ"ם הראשונה בחיר"ק והשניה בשו"א והלמ"ד בחול"ם. כלומר מן מילוי תאותם וגם בכאן כוון לב' חלוקות הנ"ל כי באהבת הערב שטבע האדם הומה בו למלאות תאותו שייך בו לשון מילוי תאוה ובאהבת המועיל שייך לשון השלמת משאל:

15אשר יגיעו ממנו מן העולם. והכונה שבכל מעלה אשר ישיגו ממעלות עניני העולם לא יסתפקו וישתעשעו בו רק מיד יהמו רעיוני לבם לבקש מדרגה שהוא למעלה ממנה:

16מבקשים מה שהוא למעלה ממנו ודורשים מה שאחריה ופרט ב' חלוקות כי באמרו ממה שהוא למעלה ממנה כוון על מעלה נוספת בכמות באותו המין עצמו כמו בעושה אמרו חז"ל אדם יש לו מנה מבקש מאתים ובאמרו ודורשים מה שאחריה כוון על מעלה ממין אחר הנמשכת אחר המעלה ההיא בטבע העולם ד"מ הכבוד נמשך אחר העושר בטבע העולם. ומי שהשיג מעלת העושר הוא דורש אחר השגת הכבוד ולכן אמר בזה לשון דרישה שהוא השתדלות יתירה לפי שהוא מין אחר שעדיין אין לו בו שום התחלה וידוע שכל התחלות קשות:

17ותמעטנה אצלם כו' ותקטננה אצלם כו' במלת הטובות הכונה על טובות העוברות לשעתן כמו אכילה ושתיה ולבוש ודומיהן על דברים המתקיימים לזמן ארוך אמר ל' מתנה כמו נחלת בתים שדות וכרמים גם בזיווג האדם אמרו אשה טובה מתנה טובה ואמר שע"י סיבה הנ"ל ימעטו אצלם מספר ריבוי הטובות לפי שרבים מהם יהיו נעלמים מהכרתם כנ"ל וגם המתנות הגדולות יוקטנו בעיניהם עד שלקוטן ערכם לא יורגש טוביותם אצלם:

18עד שהם חושבים כו' שב"כ תתגבר בהן בולמוס התאוה עד שיתאוו לשאוף עולם ומלואו וידמו שכל הנמצא ביד זולתם הוא ראוי להם וכאלו שללום זולתם וגוזלים מהם:

19ומה שהגיע אליהם ממנה כו' מלת ממנה מוסבת על הטובה. כלומר שמיד בהגיע איזה חלק מן הטובה לזולתם יחרד לבם ויתמרמרו על זה כאלו היא רעה שמצאה אותם כי טובת זולתם היא רעה להם והם ב' חלוקות שבתחלה דבר בסתם על הטובות הנמצאות ומוחזקות מכבר ביד זולתם ואמר שהם שואפים ומשתוקקים להם כאדם המשתוקק ומצפה להשיב לידו דבר הנשלל ממנו ובשנית כוון על תחלת זמן הגעת הטובה לזולתם שהם מתפעלים ומרגישים בו בהרגשת הרע וחרדתו בתחלת בואו שעיקר ההרגשה ברע הוא בהתחלתו שאח"כ כיון דדש דש ולכן אמר בזה לשון הגעה שהונח על תחלת בא הדבר ולפ"ז מלת אליהם מוסבת על זולתם ואפשר לפרש שמלת אליהם מוסבת לעצמה. כלומר שע"י גודל תשוקתם ודמיונם שהם חסרים הרבה מן הטובה לכן גם אותו חלק מן הטובה שהגיע להם שלפי דמיונם הוא רק קצת מקצת מן הראוי והנצרך להם הוא נחשב אצלם לרע שמצא אותם כדרך המון העם המתאוים שכשטועמין דבר הערב לשעתו ואין בידם למלאות תאותם ממנה ולבם הומה עליו מצטערים על מה שטעמו ומתלוננים ואומרים שמוטב הי' להם אלו לא טעמו ממנו כלל ולא תבער בם אש תשוקתו ואף שהדבר הוא אמתי בעצמו אמנם המליצה הראשונה עיקר:

20ולא יבינו אל פעולת ה' כו' המטיב בהם אליהם מלת בהם מוסבת על הטובות והכונה שאינם מבינים שהטובות הם פעולת ה' ואחר שהם באים ממנו ית' וידו חלקתה להם אין מקום לקנאה ולא תועלת בהשתדלות יתרה:

21רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כו' שלפני זה אמר כי הלל רשע על תאות נפשו ומסיים דבריו בפסוק זה ואומר שהרשע מחמת גאותו וגאונו איננו דורש על סבת טובותיו לדעת מקור מוצאה ומאין באו למו כי אין זכרון אלהים בכל מזמותיו ומחשבותיו. ויתכן לפרש כונת המחבר בפי' הפסוק בדרך הצחות לומר שמפני גובה רוחו גאותו וגאונו הוא מדמה שהכל ראוי ונאות לו ולכן איננו מסתפק במה שבידו ודורש להשיג מה שלא השיג עדיין כנ"ל לז"א בל ידרוש הכונה במלת בל מה שאין לו עדיין והוא דורש להשיגו:

22צאתם אל העולם הזה הכונה במלת צאתם אל היציאה מן ההעדר או הכונה בכאן על צאתם מבטן אמם:

23כבהמות סכלות וכעיר על סכלות העדרי אמר כבהמות סכלות באין מבין ועל סכלות קניני אמר וכעיר שהוא החמור הבחור שהוא מסרך דרכיו ומשבש ארחותיו:

24והתגדלם בטובת אלהים והתגלגלם בהם על הטובות התמידוות כמו החיים והבריאות אמר והתגדלם בטובת וכו' שהם גדלים בהם ועל הטובות הבאות לעתים וחוזרים בגלגול הזמן אמר והתגלגלם בהם:

25רגילות וידועות על התמידיות אמר רגילות ועל הבאות לפרקים אמר ידועות שאף שאינם רגילות אצלם כ"כ אעפ"כ הם ידועות להם ומשוקעות בציורן מחמת חזרתן הרבה פעמים:

26גאילו הם עצמיות להם עצם מעצמיהן:

27בלתי סרות מאתם ולא נפרדות מהם כו' הנה מלת סר יאמר גם על דבר שנעדר ונתבטל מציאותו לגמרי כמו אם גולחתי וסר כחי (שופטים ט״ז:י״ז) שכח האדם אין לו מציאות בזולת נושאו שהוא האדם וכן וסרו הצפרדעים (שמות ח׳:ז׳) שמתו ונעדרו ובטלה המכה אולם לשון פירוד לא יצדק זולת על דבר שנפרד ממחברתו והוא קיים במציאות בפ"ע כמו באברהם ולוט נאמר ויפרדו איש מעל אחיו והנה שתים רעות אלה תקרינה לאדם בטובותיו שבידו כי מהם שיסורו ממנו ויעדרו ממציאותם כמיתת בנים ושריפת קנינים ר"ל ומהם שיפרדו ממנו ויגיעו לזולתו כמ"ש יצבור ולא ידע מי אוספם ובאמת לא רעה זו כרעה זו שהראשונה היא רעה חולה להיותה באפס תקוה להשיג עוד אותו דבר הנעדר בעצמו משא"כ דבר שעודנו נמצא רק שהוא ביד זולתו עדיין האדם יושג ומצפה אולי ישוב עוד לידו אולם מצד אחר יש בשניה מחלת לב יותר כי קשה כשאול קנאה שיראה האדם עמלו ביד זולתו כמ"ש אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה (ישעיהו א׳:ז׳):

28כאשר יגדלו ותתחזק הכרתם אע"פ שחזק כח הכרה שלהם אעפ"כ יסכלו טובת הבורא עליהם כלומר יהיו נשארים סכלים בלתי מכירים בטובות הבאים עליהם ואמר יסכלו לשון פועל כמו ידברו יספרו אע"פ שבאמת הם נשארים בסכלותם הקדום ואין דבר שנתחדש אצלם רק לפי שהזמן גורם מצד גדולם להכרה שיש בכחם אז לצאת לפועל וכאלו הם דוחים אותה ומעכבים בידים עד שתסוגר מבית מבא:

29ומשלם בזה המשל שלהם בזה הדבר:

30שמצאו איש כו' המ"ם בשו"א והצד"י בקמ"ץ כמו ומצאה איש בעיר:

31ויתנדב עליו בכל כו' הראה בדיבתו עליו בכל דבר הטוב ונצרך לו:

32עד שהשכיל והבין אופני כו' שנהג עמו כך כל משך ימי עוללותו עד שגדל והבין וכו' ודייק באמרו אופני דרכי טובותיו. כלומר שהנער חסר לב אין מבין באיזה דרך הטובה באה ואוזה אופנים וגלגולי סבות מביאים לו דרך הטובה ואין לו רק הרגשת הטובה וערבותה בשעתה משא"כ אח"כ בבואו לכלל דעת הוא מבין דרך הטובה וגם אופני גלגולי סבותיה והבן:

33על אסיר שנפל ביד שונאו תחלה הניח עליו תואר אסיר ואח"כ ביאר שענין מאסרו באה לו ע"י שנפל ביד שונאו וכו':

34והגיעהו שונאו הגיע אותו אל תכלית הצער וכו':

35הצער והרעב כו' הכונה במלת הצער על יסורים בפועל כמו הכאה בשוטים ועקרבים וכדומה ואח"כ זכר הרעב והעירום שהם חסרון הצורך:

36ופייס לשונאו כו' לשון פיוס הוא בדברים כמ"ש (ברכות כח) ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון ודייק בזה לרבותא שאע"פ שלא פדה אותו בממונו ולא הפסיד עבורו כלום אעפ"כ היתה הודאתו לו גדולה:

37מענין העוני והצער כו' העוני בחוסר הצורך כרעב ועירום שזכר כמ"ש ויענך וירעיבך וכן כל פרטי עינוי האמורים ביה"כ כולם חוסר הצורך הם וגם תואר עני הונח ע"ז והצער הם יסורין בפועל כנ"ל ואמר שיצא אל הפכם והם הטובה והשלוה שהיפך הצער היא הטובה והפך העוני היא שלות הלב ומנוחתו במילוי צרכיו והקדים בכאן העוני לצער להיותו קודם בזמן בטבע המאסר ובתחלה הקדים הצער לעוני להיותו סבה קודמת לעורר רחמי האיש עליו כפי טבע האנושית שיותר יתפעל לב האדם בראותו את רעהו בצער מכאוב בפועל מבראותו אותו חסר המצטרך לו וכן דייק שם באמרו ונכמרו רחמיו על צערו:

38בעת שהכרתו בה גמורה מלת בה מוסב על העת. כלומר שכח ההכרה שלו נגמרה בשלימותה בעת ההיא:

39טובת האיש החסיד וחסדו הם שתי בחינות בחינת מעלת הטובה וערכה ובחינה ב' שעשה לו רק בחסד ולא בגמול מחוייב לו:

40והתישב בדעתו שנתישבה דעתו לו והיא מליצה רגילה והכונה שכשמחשבת אדם מסופקת בדבר דעתו פונה לכאן ולכאן ואינה מיושבת במקום אחד והנה שהנער חסר לב ומסופק בכל ענין שכלי עד שיגדל ויתבררו לו ספיקותיו ואז תתיישב דעתו במקום א':

41כוללים ונראים יותר שאותן הטובות כוללים בטבע העולם כל הברואים שכולם צריכין לגידול בזמן הינקות ולכל הטובות ההוות בזמן ההוא ולכן הם נראים לכל לטובות גדולות להיותה מנוסים בהם משא"כ בטובת הוצאת המאסר שרוב בני אדם אינם מנוסים בה ולפי פי' זה הוא דבר אחד ויש לפרש שני דברים שבמלת כוללים כוון שיש בטובות התינוק כמה טובות כולליות דהיינו שכ"א כוללת כמה טובות פרטיות דרך משל בנישואו האשה שהיא עזר בעסקי הבית ומצלת מן החטא ויולדת בנים לקיום המין ובמלות נראים יותר כוון לומר שטובת התינוק נראית יותר בבירור שהיו מוכרחות לו משא"כ טובת הוצאת המאסר אינה נראית כ"כ לטובה גדולה שכבר אפשר לחשוב שבעוד ימים היה שב אף שונאו ממנו והיה מתפייס מעצמו ומניחו כי כן דרך חמת גבר להתקרר בהמשך הזמן כמ"ש עד אשר תשוב חמת אחיך (בראשית כ״ז:מ״ד):

42בהתמדת ההודאת והשבח ההודאה היא ההגדה שמקבל הטובה מגיד למטיב שהוא מכיר בטובתו והשבח הוא ההילול שמהלל אותו על כך ומתאר אותו במעלת הנדיבות והחסד:

43ואנכי תרגלתי לאפרים כו' ולא ידעו כו' הרי שהרגילות סבה להעדר ידיעה:

44ממיני הפגעים ומה שמגיע אליהם הם ב' חלוקות כי פגעים נקראים המקרים המתרגשים בעולם כשריפת אש ושטף מים שלפי הנראה הם דברים המתהלכים לתומם בטבע העולם ומזיקים לפוגע בהם מבלי כונה אליו בפרט (ומ"ש לך פגע בו ויפגע בו שם נאמר בבחינת קרבת המות כאלו המות הולך נכחו ופגעו זב"ז ואין כאן מקומו להאריך) ולזה נקראים פגעים כאדם הפוגע בחבירו בלכתו לתומו ועליהם אמר ממיני הפגעים ועל הדברים הנראים לעין כל שהם שלוחי ההשגחה להגיע היזק במכוון עליהם בפרט אמר ומה שמגיע אליהם כו'. ויותר נראה שמה שסיים בגופם ובממונם הוא המכוון בב' חלוקות הנ"ל שעל מקרי הגוף אמר פגעים ועל הפסד הקנין אמר ומה שמגיע עליהם מעניני ההפסד וביאר אח"כ שזה בגופם וזה בממונם:

45סבת אופני סובתם ותועלות הנסיון והמוסר להם הם ג' חלוקות שברעות שהוא ית' מביא על האדם יש ג' בחינות אם שכוונתו ית' שיהיו הרעות ההם סבה לטובתם בעוה"ז כמכירת יוסף ומאסרו שהיו סבה למלכותו ויש מהם שהכונה בהם לתועלת הנסיון שיכיר המנוסה מדרגתו ותועלת גדולה היא להם להוסיף אומץ בהוציא כחם לפועל כמבואר בדברי החוקרים בנסיונות הצדיקים ובפרט בנסיון עקידת יצחק מה שאין כאן מקומו להאריך וע"ז אמר לתועלת הנסיון או תהיה הכוונה לתועלת המוסר. כלומר ליסר אותם על עונם בעוה"ז בכדי להצילם משטף אף ואכזריות חמה בעולם הגמול וע"ז אמר ותועלת המוסר שמלת ותועלת מוסבת על הנסיון ועל המוסר:

46אשרי הגבר כו' והנה אם תפקח עין תמצא כל הג' חלוקות כלולים בכתוב כי באמרו אשרי הגבר אשר תיסרנו יה הוא מאמר נגזר בפני עצמו וכוון בזה לתועלת הנסיון שע"י זה יוסיף אומץ להתגבר לעומת יצרו כנ"ל וכבר ידוע מדברי רז"ל שתואר גבר הונח על התגברות נגד היצר ואמר אח"כ ומתורתך תלמדנו שכוון בזה לבחינת סבת הטובה כידוע מדבריהם שהתורה היא אחת מג' דברים שנקנים ע"י יסורין ולמדו ז"ל ממקרא זה בעצמו והוי"ו במלת ומתורתך הוא במקום או כמו וי"ו מכה אביו ואמו ובאמרו להשקיט לו מימי רע כוון לבחינת תועלת היסורין שע"י יסורי עוה"ז ישבון בטח בדד שליו ושוקט באחריתו:

47ושכתו כי הם וכל אשר כו' המאורעות האלו גם כל אשר להם כל הדברים העוברים עליהם הם כלם טובות שהטיב להם הבורא מגודל טובתו וחסדו:

48וגזר בהם בצדק גזר בהם כפי דין הצדק ע"פ מה שחייבה חכמתו:

49וקצו בהראות צדקו בהם שבאמת יש לאדם לקבל בלב טוב מה שהוא ית' מראה דינו הצדק בו שזה מורה השגחתו ית' עליו ושהוא מיסר אותו מדה במדה בכדי שיבין ויתבונן ויפשפש במעשיו ושב ורפא לו גם למרק עונו לטוב לו להיות שמח ביסורין כמאמרם ז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם כו' והם קצו בזה:

50ולא שבחוהו בהגלות כו' כלומר על ידי שקצו בדברים הנראים לרעות אף שבאמת צפונה בהם כונתו ית' לתכלית הטוב להם נמשך מזה שגם לא שבחוהו בטובותיו וחסדיו הגלוים והרי הוא אצלם כאומר לא מדובשך כו' או הכונה באמרו וקצו בהראות צדקו ולא שבחוהו בהגלות כו' על בחינה ראשונה שאמר שלפעמים הרעה סבה לטובה הבאה אח"כ כנ"ל והכונה שכמו שלא קבלו מתחלה בספ"י וקצו בצדקו ית' כנ"ל כן גם אח"כ אף שכבר נגלית הטובה שנתגלגלה ממנה לא שבחוהו אז ג"כ כי דיים שהסירו תלונותם אז:

51להתחכם עליו במעשהו ובמיני הבריות כו' אמר במעשהו על הדברים הכוללים הנוהגים בטבע העולה כמו החום היתר והקור המופלג שנפש האדם קצה בהם וידמו הסכלים שהעדרם היה טוב ממציאותם ואפשר שכוון באמרו במעשהו על ההנהגה שהוא ית' מנהיג עולמו שההנהגה נקראת מעשה כמ"ש מה יהיה משפט הנער ומעשהו (שופטים י״ג:י״ב) שהכונה שם איך להתנהג עמו ובהיות שבאמת דעת האנושית קצה בהנהגת העולם בראותם צדיק ורע לו והפכו והסכלים האלה מדמים שאלו היתה הנהגת העולם מסורה לידם היתה יותר טובה נאה ומסודרת ממה שהוא עכשיו ובאמרו ובמיני הבריות וכו' הכונה על הברואים המזיקים וצמחים הארסיות ודומיהם מה שבאמת הכל עשה יפה לתקנת האדם וז"ש אשר בראש לתקנתם:

52ומה נדמו בזה מה מחד נדמו בזה הענין אל וכו':

53על מכונתו הטובה על בסיסו הראוי לו:

54על התיקון הנאה והנאות כו' הם ב' בחינות שבדברים השייכים לצורך כל ב"א כמו כסאות טובות למושבם ומטות נאותות למשכבם אמר שהותקן על התיקון הנאה ועל הדברים השייכים להם בפרט אמר והנאות לתועלתם כמו כלים המיוחדים לשום בהם הכחלים ושאר דברים הנאותים לתשמיש רפואתם:

55וכונת תקנתם שכל זה נעשה בכונה מכוונת לתקנתם ולא שהיה נמצא כך במקרה מכבר בכל פרטיו כפי הצודק להם אז שבוודאי היה מן הנמנע להמצא כ"כ בשלימות כמי שנעשה בכונה עבורם כי מטבע המקרה להיות חסר אם מעט ואם הרבה:

56כחלים שם כולל הסמים המשמשים לרפואת העין:

57שייטיב ראותם כלומר שתהיה ראותם טובה ומלת שייטיב שיהיה טוב כמו לא יצר צעדך (משלי ד׳:י״ב) לא יהיה צר:

58מעורונם מחמת עורונם:

59מי שנפצע ומי שנשבר פצע הוא ביקוע ורעוע העור והבשר שנתרועע ע"י הכאה ושבר הוא שבר יד או שבר רגל או צלע:

60ורב צערם הרגשת כאבם וזה על הנפצעים שהוא רק דבר מצער לשעתו ועובר אח"כ:

61ונכפלה רעתם הוא על הנשברים שנעשה בה מום קבוע וצודק לקרותו בשם רע בהחלט ואמר ונכפלה רעתם שעד הנה היה בהם מום העורון לבד ועתה נתוסף מום השבר ההוא:

62בעל הבית והבונה אותן על מי שהבית שלו אמר בעה"ב ועל האומן הבנאי שבנה אותו אמר והבונה אותו שכן דרך המתלונן על איזו נזק שקבל להתלונן גם על כל מי שהיה איזה גרם או חלק בדבר המזיקו אף שלא כוון ולא ידע שיגיע לו נזק והוא כאומר מרשעים יצא רשע:

63במקצר והוא העושה איזה עסק ברפיון ידים ובלי שום לב שאז אינו עולה בידו בשלימות ולזה נקרא מקצר שמקצר הדבר משלימותו והדבר התהר לא די שאינו מועיל כי לפעמים אף מזיק:

64וכמנהיג רע הוא איש מבוהל ומשתגע שכל עניניו ברע המה כי בשגעון ינהג:

65הצער והנזק נגד הנפצעים והנשברים כנ"ל:

66וגם בדרך כו' כלומר לא מבעיא בשבתו בביתו שהוא יושב בטח ואינו משים לב לפקח בעניניו כי גם בדרך שידוע לכל שסתם דרך עלול למכשולות הולך בלי שום לב ונכשל תמיד ולזה הוא מורה לכל שהוא סכל משא"כ בשבתו בביתו שאז אין סכלותו נראה כ"כ ולפ"ז מלת ואמר הוא לשון הוראה שהיא מורה לכל ואפשר לפרש ואמר לכל סכל הוא שאחר שהוא הולך ונכשל בסכלותו ואולתו תסלף דרכו הוא זועף וכועס על כל זולתו שסללו הדרך ההוא באמרו שהתקינו מכשולות לרגליו ולפ"ז מלת ואמר הוא כמשמעה ומלת לכל הוא כמו על כל והנה פתרון המשל ושברד מבואר מעצמו שהוא יתברך ברא מין האדם בעולמו ולהיותם עורי לב טחי תפל ממכון שבתו השגיח להראות בעליל נורא עלילותיו על בני אדם אולי פועל ה' יביטו יקנו לב והם בעורונם ילכו ונפלו ונשברו ונוקשו ונלכדו באותן הדברים עצמן שנבראו לטובתן ואחר כך מתלוננים על רוע חלקם ומגנים כלל ענין בריאת האדם בזה העולם וכבר האריך בזה במורה בביאר סכלותם וכתב שם שסכל אחד מפילוסופי האומות חבר חבור שלם להראות רוע חלק האדם בעולמו ושבריאתו היא לנקמה לו לא כאלה חלק יעקב ומאמרם ז"ל נוח לו לאדם שלא נברא יש לו סוד ולא יסופק בזה שום משכיל על דבר אמת ובכלות הצעת אלו השלשה דברים אתה הקורא משכיל שים לבך למה שידעתי לך לבאר איך הם מכוונים לעומת שלשה מיני העורון הנזכרים למעלה כי הנה בסיבה הראשונה שהיא רוב טרדת האדם בעסקי העולם ושאון המון גלי תאותיו לא יתנו פוגת לרעיוני לבבו הנה באיש כזה בודאי אין שום תקוה שמעצמו יעיר לבבו להכיר בטובת הבורא ית' ולשבחו כעל גמולות כי ההכרה מאין תמצא אחר היות לבו עמוס התראות עד אפס מקום למחשבה זולתם ומצורף לזה היותו חסר הרבה תמיד לפי דמיונו וכל שיש לו איננו שוה לו למאומה והנה בין כך לכך אין בלבו שום מבוא להכרת טובותיו וע"ז אמר למעלה רובם כעורים מלהכירם בסתם שאינו מכיר בהם כלל ובסבה השניה שהיא רוב רגילתו בהם מקטנותו והנה ידוע שבוודאי אין כח בהרגל להעדיר ולבטל הרגשת הדבר בהחלט שאף מי שיכוהו בשבט מוסר כל היום כמה שנים ירגיש גם באחרונה רק שלא תהיה חרדת ההרגשה גדולה כ"כ כמי שלא טעם טעמו עדיין שאין סבה זו מספקת להעדר ההכרה מכל וכל וכן בטובות מצד רגילתו בהם אין הכרתו שלמה בהם לפי ערך גודל מעלתם וע"ז אמר למעלה ומהבין גודל מעלתם ונגד הסבה השלישית שהיא היות האדם מר נפש ומתלונן בהרבה מעניני טובתו מצד הראותם לרעות לפי שטחיותם בלי התבוננות ע"ז אמר שם ואינם משכילים ענינם כמבואר למעלה בין והתבונן כי קצרתי:

67להעיר מי שלא הבין כו' ולהורות בני אדם כו' על סבה הראשונה שהיא חסרון ההכרה בהתחלה מצד היסח הדעת אמר להעיר מי שלא הבין מזה צריך הערת הלב מעיקרא ועל השניה והשלישית שהצד השוה שבהם חסרון ידיעת המעלה אמר ולהורות בני אדם לדעת יתרונם פירש מעלתם ומוסב על הטובות:

68בדרך שכלם כלומר שאין החכמים יוצאים ידי חובתן במה שיודיעו להמון יתרון מעלתם בדרך הודעה לבד ושההמון יקבלו דבריהם בדרך אמונה רק מחוייבים להורות להם בחקירה שכלית עד שיבינו בעצמם:

69כמה טובות מנע בעליהם כו' כלומר בהרבה טובות מצאנו ראינו שהסיבה שמנעם בעליהם ליהנות מהם ולערבב שמחתו בהם היא חסרה הכרתו אותם כו' וגם במליצה זו פרט שתי חלוקות הנ"ל כי במלות מנע בעליהן ליהנות מהם כוון למניעה ההנאה לגמרי וזה באה להם בסבת חסרון ההכרה בהחלט כי בדבר שאין בו הכרה כלל עפ"י רוב תמנע הנאתו לגמרי ובמלות ערבב שמחתו בהם כוון לחלוקה שנית שהיא הכרה בלתי שלמה כפי מעלת הדבר ובודאי בחלוקה זו לא ימלט שיהיה לו קצת הנאה אחר שהיה לו קצת הכרה אבל יתכן שע"י שלא הכיר מעלתם בשלימות נהג בם מנהג בלתי נאות לערך מעלתם ונפל בהם הפסד ונזק ועל ידי כן נתערבבה שמחתו שהיה שמח בה כפי ערך הכרתו וזה אומרו מנע בעליהם כו' וערבב שמחתו כו' ומסיים חסרון הכרתו מוהב על מנע בעליהם כו' וחסרון ידיעת מעלותם מוסב על ערבב השמחה בהם ודוק:

70להכיר אופני יתרונם יתרון מעלתם והיינו בטובות שהוא מכיר קצת ומגלים להם מה שנעלם כו' היינו בבלתי ידועים לגמרי ואמר יגדל שבחם נגד הראשונים שהיו מכירים בהם קצת ומסתמא היו נותנים קצת שבח עליהם אך עתה שיכירו יתרונם יגדל שבחם ביותר ועל הבלתי ידועים לגמרי אמר ותרבה הודאתם שעד עכשיו היו מודים רק על אותן מעט הטובות שהכירו בהם ועתה יודו גם על אלו ותתרבה הודאתם במספר:

71וישיגו בזה כלומר ובאמת למי יועילו בזה אם לא לעצמם כי ישיגו ע"י זה כו':

72התענוג וההנאה אמר התענוג על הידועים קצת שהיו כבר נהנים מהם הנאה מועטת לפי הכרתם ועתה שיכירו ביותר תופלג הנאתם עד להתענג כי מלת תענוג תורה על הנאה מופלגת ועל הבלתי ידועים כלל אמר וההנאה שעד הנה לא היה להם שום הנאה מהם:

73בענין ההערה שכמו שהדרבן מעיר את הפרה ליישר הילוכה כן דברי חכמים מעירים הלבבות לישר דעתם אל האמת:

74בעבור קיום עיניהם בלבבות כלומר שהדברים שהחכמים מדברים ומלמדים להמון הם קיימים בלבם להיותם ברורים ומיושבים ומתקבלים על הדעת ולזה דמה אותם למסמרות קבועים ואמר וקיום אופני החכמה בהם כלומר שע"י החיבורים כל עניני החכמות קימים בעולם ואינם נשכחים במשך זמן רב:

75וכבר פירשו בבעלי אסופות כו' כוון לדרש חז"ל (ברבה קהלת) בפסוק זה שפירשו שם הענין על עשרים וארבעה ספרי נביאים הרי שפרשו בעלי אסופות בעלי החיבורים כלומר מחברי הספרים:

76בהסתרת דברי כו' כלומר שמלת דברי הכתובה בתחילת הפסוק שייכה גם לכאן כאלו ישנה פה ונסתרת מעינינו וזה שמסיים והטעם כלומר והכונה בפסוק וכמסמרות נטועים דברי בעל אסופות:

77קיימים עומדים כוון בשתי מלות אלו על שתי יתרונות הנמצאים בדברים שבכתב על דברים שבע"פ אחד שלא תפול חרפת השכחה בדברים הכתובים מפני שהאדם יכול לעיין בהם בעת צורכו וזה כוון במלת קימים שאינם נשכחים ונפסקים ובמלת ועומדים כוון להיותם עומדים במצב אחד בלי שיבוש ועירבוב משא"כ בדברים המקובלים ע"פ שיפול בהם השיבוש והעירבוב בהמשך הזמן ע"י רבוי מחשבות אדם ותחבולותיו:

78אמתתה כלומר שיתבאר לך אמתת עניניה ולא כפי הנראה בהשקפה ראשונה:

79איזה מהם קרוב כו' איזה מסימני החכמה קרוב אלינו כלומר קרוב לדעתנו יותר ויושג לנו יותר בנקל ולכן בודאי אנחנו חייבים לבחון בו יותר מבשאר להיותו מושג אלינו בקוצר זמן וקדימת שעה קלה בקנין דבר יקר יקרה מאד גם כל שתתרחק הבחינה ויתרבו הצעותיה היא עלולה יותר לשיבוש וערבוב: