פת לחם, שער שישי - שער הכניעה א

1שפלות הנפש ושחותה שפלות הוא השפל מתחלתו ושח הוא מי שהיה זקוף מתחלתו כן כשתרגיש הנפש בעצמה לפרקים שנזקפה והוגבהה מעט תמהר לשוח ולהשפיל עצמה:

2ומעוט ערכה הוא בהתיחס לזולתה והבן:

3ממדות הנפש היא אחת מן המדות הנמצאות בנפש בכח ועיקר כונתו שהיא מן המדות המיוחסות לנפש הדברית משא"כ שאר מדות שנמצאים גם בבע"ח כמו הצניעות בחתול וד"א בתרנגול וחסד בחסידה ולהיפך במדות רעים העזות בגמר והכעס בדוב:

4וכאשר תתיישב בה כאשר תהיה מדת הכניעה מיושבת בנפש ונעשית בה קנין עצמי אז יראו וכו':

5יראו אותותיו יראו על אברי הגוף ההוא אותות המורות לכל על הכניעה שבנפשו דהיינו הלשון הרכה והקול כו':

6הלשון הרכה שמדברת רכות ותחנונים עם כל אדם:

7והענוה בעת הכעס גם בעת כעסו איננו מעיז פניו זה מורה על היותה אצלו קנין עצמי לפי שבזולת עת כעס אולי מקרה היה לו שהרי גם במתגאים יתראה לפעמים תנועת ענוה במקרם:

8ומעוט הנקמה כו' אמר מיעוט הנקמה אף שראוי שימנע אדם בהחלט מן הנקמה שנאמר לא תקום רק שהוא תפס הלשון עפ"י הדוגמא שהביא מן המלך שבודאי צריך המלך להראות קצת נקמה להטיל אימה כמו שצוה רבינו הקדוש זרוק מרה וכו' רק שיסתפק במעט כמו במעשה שמה שהביא השוט להפחיד עליו עלתה לו לקצת נקמה:

9לאחר שהביאו השוט מוסב על מלת שאמר:

10לולא חזקת כעסי כו' כלומר היה ראוי לעשות בך נקמה גדולה כפי רוע פעולתך רק שאני נמנע מזה לפי שאני מרגיש בעצמי כעס חזק והכעס הוא נובע ממקור הגאוה לכן אני מניח הנקמה כדי לשבר כעסי וגאותי:

11שהיה אומר אינני יודע כו' כשהיו קרובי מלכות מסיתים אותו להנקם באיזה אדם על עונו שחטא נגדו היה משיב להם איך יערב לבי לנקום בו ואולי עונותי לבורא כבדים מעונו נגדי. ויותר נראית בעיני הנוסחא השנית הכתובה בספרים דהיינו במקום מלת מעונותי כתוב מענותי כלומר מענוה שלי ורבים נתקשו להלום נוסחא זאת אמנם באמת היא נהלמת מאד ומליצה מהודרת היא ליודע בטיב מליצת הלשון העברית. דע שתוכן המכוון במלת ענוה הוא העניות בלב וההכנעה שהאדם חושב עצמו לעני והיא נכנע ונגזרת ממלת עני כמ"ש רש"י ז"ל בפסוק עד מתי מאנת לענות מפני וז"ל מאנת להיות עני ושפל לפני והנה ידוע שבשני דברים המנגדים זא"ז בפעולתם ממילא זה ששוקל יותר מחבירו כחו מכריע את כח שכנגדו ומבטלו מפעולתו והוא ל' מורגל בפי חז"ל כאמרם כף זכות מכרעת לכף חוב שהכונה שבאה כח מכריע שכנגדה ומבטלה מפעולתה שהוא להעניש הנדון ואדרבה הוא יוצא זכאי ונגמל בטוב וכך היא כונת מליצת המלך ההוא איני יודע עון וכו' כלומר אני מכיר בחסרוני ומך ערכי ואני עני בדעת כ"כ עד שאיני יודע אם יש במציאות שיחטא איזה אדם עון גדול כ"כ שיהא שוקל יותר מעניותי בדעתי ושיהיה העון ההוא מבטל ענותי בהכרעתו ויגביה לבי לעשות בו נקמה. והבן: