פרישה, חושן משפט רנה:ב
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 255:2
Open in the reader →1ואותו לא תבעו כלומר לא תבעו קודם שהודה: ומש"ר או שהקדיש נכסיו ואומר מנה לפ' כו' לשון הגמרא הוא סוף בתרא ז"ל שכ"מ שהקדיש נכסיו ואמר כו' ועבד"ר שם הוכחתי הסכמת הפוסקים דאם הקדיש בעודו בריא ובשעה שהוא שכ"מ אומר מנה לפ' בידי דאינו נאמן אפילו באומר תנו כ"א בשיש שטר מקויים ביד זה שכנגדו דלא גרע הקדש מלקוחות או שאר שיעבודים דלא מצי מרעיה בדיבוריה ולחוב לאחרים אלא מיירי בשכ"מ דהקדיש ותוך כדי דיבורו אמר מנה לפ' בידי דאז לא חל שם ההקדש על כולו מעולם והו"ל דומיא דיורשים דבשעה שבא להנחילם ולהניח את שלו אומר דלא מניח להן כולן אלא מנה חייב לפ' וכשלא אמר תנו וגם אין בידו שטר מקויים אפילו בכה"ג חיישינן דשלא להשביע את עצמו אמר כן וכמ"ש בסמוך ובזה יהיו דברי רבינו מבוארין שעולין יפה במה שכלל דין יורשים והקדש יחד דלפ"ז דינן שוה ועבד"ר ואף שהתוס' שם פירשו הגמרא דמיירי כשהקדיש בשעה שהיה בריא דאל"כ תפשוט מזה האיבעיא דאיבעיין בשכ"מ שהקדיש ועמד אם יכול לחזור בו דאם איתא דיכול לחזור בו אם עמד גם קודם עמידתו היה בידו לחזור כאן מההקדש וליתנו לזה האחר דלפי דברי הרא"ש והטור פשיטא דלק"מ דהא הן ס"ל דנקטי' האיבעיא לחומרא ואינו יכול לחזור מההקדש אפילו אם עמד כמ"ש (בסימן ר"ן ס"ד) ואפילו לדברי החולקים י"ל דמיירי כאן כשהקדישו באופן דלא יהיה כח בידו לחזור בו וק"ל ועד"מ: אם אינו מקויים אין נותנין לו משום דחיישינן שמא מזויף הוא ומה שהודה לא הודה אלא כדי שלא להשביע את בניו וזהו טעם לסתם שכ"מ שאמר מנה לפ' בידי שהתחיל בו רבינו אבל בהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' לא שייך האי טעמא דהא עכ"פ לא יהיה זה לבניו אלא לפ' או להקדש אבל שייך למימר דשלא להשביע את עצמו אמר כן והכי איתא בהדיא בגמרא וכמ"ש בדרישה ופי' נ"י בדף רמ"ו מפני שהיה בחייו מעני את עצמו ושלא יאמרו עתה עליו שהיה מתרושש והון רב וטעם זה שייך נמי באומר לבניו תנו ויש לתמוה דהו"ל לרבינו לכתוב טעם זה דשלא להשביע את עצמו השייך בשניהן וצ"ל. משום דבגמרא מתחיל בזה הטעם אדברי רב ושמואל נקטי' גם אפשר משום דהא דאמרינן דשלא להשביע את עצמו הוא פשיטא וליכא מאן דפליג ביה משא"כ בשלא להשביע את בניו דבזה יש פלוגתת ר' חייא ור' ישמעאל בר יוסי וכמ"ש לשון הגמרא בזה לעיל (בס"ס כ"ה ע"ש) מש"ה נקטיה (ודוק) [ודוקא] כשאין השטר מקויים אבל כשהוא מקויים גובין מהיורשים וגם מההקדש ואפילו בלא שבועה והא דלא חיישי' ביורשים לפרעון ושלא להשביע אמר תנו כמו שחיישינן לזיוף זהו מטעם שכתבו התוס' שם ז"ל (דף קע"ה) דהיכא דנקט ההוא מלוה שטר אין הלוה רגיל לומר שלא להשביע שחייב לו מנה כמ"ש בשטר היכא דפרעיה שלא יהיו סבורים העולם שלא פרע ע"כ ועבד"ר: