פרישה, חושן משפט שלג:ב
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 333:2
Open in the reader →1בד"א שלא התחילו כו' זהו בד"א השני הנזכר בברייתא ואדלעיל קאי והכלל שדין התחילו במלאכה ולא הלכו או הלכו ולא התחילו שווין הן וקיצר רבינו בבא זו כי סמך אמ"ש בדין הלכו ולא הלכו וכללם בקיצור כמ"ש יכול בעל הבית לחזור כל זמן שאינו גורם להן הפסד וי"ל עד שכתב לפני זה ונקט בע"ה וה"ה לפועל וכנ"ל אלא משום דמסיק וכתב דבע"ה אינו יכול לחזור ושפיר יום דהיינו פועל יכול לחזור מש"ה נקט ברישא בע"ה לרבותא וק"ל. והפועל אם הוא שכיר יום פי' דאז הוא משועבד כל היום לעשות מלאכתו בלי ביטול כעבד: יכול לחזור דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים: ושמין כמה היה שוה מה שעשו כו' אע"ג דלפעמים שמין כפי העתיד לעשות וכמש"ם בסמוך באם הוזלו אלא רבינו לשון הברייתא נקט דקתני שמין להן מה שעשו וברייתא אורחא דמילתא קתני דאם הפועל חוזר ביה ודאי מחמת שנתייקרה המלאכה חוזר ביה ורבינו כתב בתחלה לשון הברייתא דהיינו בנתייקרה המלאכה ואח"כ כתב והה"נ אם הוזלו. ומש"ה כתב דכך אם הוזלו כאדם המוסיף מדעתו ואמר אע"פ שאינו מפורש בברייתא אלא נתייקר מ"מ נראה דה"ה הוזלו ובזה מיושב ג"כ מה שסידר רבינו דברי ר"י שחילק בין אומר סתם לבין חוזר מחמת שנתייקר אחר שכתב והה"נ אם הוזלה ולא כתב לעיל במקומו אנתייקר אלא כלומר נראה דהה"נ אם הוזלה ג"כ ידו על העליונה והא דקתני בברייתא נתייקר רבותא קמל"ן דאע"ג דמסתמא כשחוזר הפועל מחמת שנתייקרה המלאכה חוזר והל"ל דאין שמין לו (וכמ"ש ר"י) קמל"ן דכל זמן שלא אמר בפירוש שחוזר מחמת יוקר יכול לחזור. ואם הוא קבלן כו' גם הוא כו' אדלעיל קאי ור"ל כמו שבע"ה א"י לחזור כך הוא א"י לחזור ובברייתא לא נזכר דין פועל אלא דין קבלן ובע"ה ומש"ה כ"ר גם הוא כאילו כתבם סמוכים זא"ז. ששמין לו מה שעתיד לעשות גם כאן ל' הברייתא נקט וכדברי ר' דוסא דקי"ל כוותיה וברייתא מיירי בנתייקרה וכמ"ש לעיל וה"ה אם הוזלו שאין נותנים לו אלא ד' דינרים דהיינו כפי מה שעשה וכמש"ר בסמוך: א"צ לשלם מכיסו כלום פי' אא"כ בא חבילתו לידו דתפיס מידי משלו דאז שוכר עליהן כן מוכח רבינו בסמוך שכתב כיון שאינו תופס משלו כו' דמשמע כל היכא דתפיס מהני ואפילו לא תפיס כלי מלאכת אומנתו אלת ממון אחר ואין נ"מ בכלי אומנתו אלא דוקא בשלא התחיל במלאכה דאז הוה משיכתן כאילו התחילו ומיהו נראה דגם בבא חבילתו ליד ב"ה אינו שוכר עליהן אלא כדרך בע"ה השוכרים בדבר שאינו אבוד והייינו דמוסיפין קצת לפועלים שנתייקרו כדי לגמור מלאכתן מיד ואם נתייקרו טובא ונראה להן דלאחר זמן יוזלו הפועלים ממתינין עד שיוזלו ולא אמרו שלוקח מהחבילות אפי' מ' ונ' אלא בדבר האבוד והיינו שאינו יכול להמתין במלאכתו עד אחר זמן וגם בדבר האבוד לא אמרו עד מ' ונ' אלא משום דדרך הבע"ה לשכור בדבר הזה עד מ' ונ' וכ"כ בהדיא ב"י ונראה פשוט דבכלל זה נמי שיכול להטעותן שהרי לא מיעט רבינו אלא שלא ישלם מכיסו ונלמד ג"כ מהא דכתבנו דאם תפס חבילתו דשוכר עליו משל חבילתו דממונא הוא כ"ש דיכול להטעותן שאינן מפסידין בזה מכיסם וליכא נמי הוצאה מידי בדיינים וכן מוכח מתשובת הרא"ש שכ"ר בסמוך בס"ס זה: לפיכך אם התחיל כו' אע"פ שהלך כי' אין מפסיד כו' ז"ל ב"י ל"מ כו' [עיין ל' ב"י בב"ח] ויותר נראה גירסת מקצת ספרים דאית בהו הנוסחא בל' זה לפיכך אם לא התחילו כו' אע"פ שהלך כו' ר"ל ל"מ בהתחילו דמיניה איירי עד השתא דאין מפסידין מכיסן כלום דדי להם בהפסד מקצת מלאכה שעסקו בה אלא אפי' אם לא התחיל במלאכה אע"פ שהלך דאז הוה כמו שהתחילו ויתר שאת שאינו מפסיד ממלאכתו כלום אפ"ה אינו מפסיד מכיסו כלום ונוסחת הב"י הנ"ל היא דחוקה שמתחיל בלפיכך אם התחילו במלאכה ואינו מסיים מה דינו ביה אם משלם מכיסו או לא: ולא ישאיר לו אלא ב' דינרים משמע הא ב' דינרים נשארים לבע"ה והיינו דוקא אם מוצאים להשתכר נפשם במקום אחר דאל"כ ק' הא כ"ר לעיל שאם בע"ה חוזר צריך ליתן להם כפועל בטל וגם שם בקבלן מיירי הברייתא ופשוט הוא דהתחייב להן מדינא דגרמי כפועל בטל וכ"כ הר"ן בהדיא: