ספר המכריע סא

1גרסינן בהלכתא קמייתא דפסחים אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי משמיה דרבא אמר על ביעור חמץ רב פפא משמיה דרבא אמר לבער חמץ דלבער כולי עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע כי פליגי על ביעור מר סבר מעיקרא משמע ומר סבר להבא נמי משמע ומסיק תלמודא והלכתא על ביעור חמץ.

2פירוש האי דפסיק תלמודא על ביעור חמץ לאו למימרא דלא ניברך לבער דהא אמרן דלבער כולי עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע אלא בהא בא לפסוק שגם על ביעור חמץ להבא משמע ולאפוקי מדרב פפא והלכך אין לנו לחלק בין ברכות המצות אלא כמו שירצה אדם כך יברך או לעשות או על המעשה.

3אך אם אין המצוה מוטלת עליו כגון שהוא שליח לחבירו אינו יכול לברך לעשות אלא על המעשה.

4וכך פתרון המורה כך משמע דפירש והלכתא על ביעור חמץ נמי להבא משמע וגם לגבי מילה נמי לא שנא אבי הבן מאיניש דעלמא דהא להבא משמע ועל המילה נמי כלמול דמי.

5הנה מוכיח פתרונו ששניהן שוין ואין לחלק ביניהם ולא קבע התלמוד על הביעור ולא לבער אלא גם על ביעור נמי להבא משמע.

6אבל רבינו תם זצוק"ל כתב והלכתא על ביעור חמץ ואע"ג דלבער כולי עלמא לא פליגי על ביעור עדיף ליה טפי הואיל ועשיית מצותו זו היא גמר מלאכתו דכיון שנבדק עכשיו שוב אינו צריך לחזור ולבדו' וכגון מילה ושחיטה וכסוי הדם ותקיעת שופר ופדיון הבן וטביל' כלי' ונטילת ידים ומקרא מגילה ואכילת מרור והפרש' מעשר כל אלו וכיוצא בהן מברך עליהם על המעשה דכיון שעשאן פעם אחת שוב אינו חייב לחזור בו ולהאריך במצותן אבל שאר מצות שאין להם הפסק דכל שעה חייב להתעסק בהם כגון תורה ותפלין וציצית וסוכה ומילה ולהכניסו בבריתו בכולן מברך עליהן לעשות.

7ונר חנוכה אע"ג דיש לה הפסק יש לה זמן שצריך שיהא בה שמן להיות דולקת משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ואם לא נתן לא יצא ואע"ג דאם כבתה אינו זקוק לה מיצרך צריך והא דאמרינן במנחות סח בין תפלה לתפלה מברך שתים בשל ראש להניח תפילין ועל מצות תפילין משום שכבר בירך להניח משום הכי מברך על מצות וזה החילוק שחילק רבינו תם בין מצות שיש להן הפסק ובין מצות שאין להם הפסק אינו נראה לי משום דלתרווייהו קשי' דהדלקת הנר של חנוכה אמאי קא חשיב לה ממצות שאין להם הפסק משום דיש לה זמן עד שתכלה רגל מן השוק כיון שהדליקה ושם בה שמן שיספיק לזה השיעור מה יש לה עוד לעשות הלא גמר כל המצוה ולא נשאר לו עוד לעשות דבר ואמאי אמרינן בגמרא דמברך להדליק ניברוך על הדלקת נר חנוכה מאי אמרת דאכתי משכה מצותה כבר דאם כבתה אין זקוק לה מיהו אם רוצה לכבותה קודם שתשקע רגל מן השוק אינו רשאי.

8הא לאו מילתא היא דהא מצות הביעור משכה יותר שאסור להכניס חמץ בביתו כל שבעה ואם הכניס שם עכבר חמץ עוד צריך לחזור לבדוק מה שאין כן בנר חנוכ' שאם כבתה קודם זה השיעור אינו זקוק לה ואפילו הכי חשיב לה במצות שיש להן הפסק כל שכן נר חנוכה.

9ותו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו הלא יש לה הפסק משיאיר מזרח של יום שמיני ועד שימול ואמאי אמרינן בגמרא דמברך להכניסו ליברוך על מצות הברית ותו מה שאנו מברכין לגמור את ההלל הלא יש לה הפסק אמאי אינו מברך על גמר ההלל מאי שנא הלל ממגילה.

10ואם יעלה בלב אדם לומר דהלל אין לו הפסק מפני שהוא נוהג בכל שמונת ימי החג וכן כל שמונת ימי חנוכה משום הכי מברכינן לגמור הא לאו מלתא היא שגם מקרא מגילה מושך בלילה וביום.

11ועוד נטילת ידים שמושכת כל הימים שאסור לו לאכול בלא נט"י אלא על כל פעם ופעם הוי גמר המצוה ומברך על המעשה ובהני נמי ניברוך על המעשה.

12ותו מה דכייל מר דכל מצוה שאין לה הפסק ומברך עליה לעשות והרי תורה דאין לה הפסק משחרית מברך עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה ליברוך ללמוד תורה אלא ודאי ליתנהו להני כללי ואין לחלק ביניהם כלל ומאי דבעי איניש ליברוך.

13אך השליח שאין המצוה מוטלת עליו לא ליברוך לעשות אלא על המעשה כדאזלא סוגיא דשמעתא.

14עוד ראיתי לאחד שחיבר ספר על שבע הברכות וחילק אנה צריך לברך על המעשה והרבה דברים על כל ברכה וברכה הבל הבלים הכל הבל.

15אך ראיתי בו דבר אחד טוב אם היה לו מעמד.

16כתב נקוט האי כללא בידך כל מצוה שמוטל על האדם ואי אפשר לו לפטור עצמו מחובתו על ידי שליח זולתי על ידי עצמו הוא המצוה שאין מברכין עליה על המעשה אלא לעשות כגון מצות סוכה שטיבעה לישב מפני שאין יוצא בה ידי חובתה על ידי ישיבת אחר וכן מצות עיטוף וכן תפילין מברך עליהם להניח וזה הכלל אין לו מעמד שהרי מצות התורה ליתא על ידי שליח ומברך על דברי תורה ולא ללמוד תורה.

17ונטילת לולב ונטילת ידים ואכילת מרור ואכילת מצה ליתנהו על ידי שליח ומברך על המעשה ולא לעשות.

18ונר חנוכה אפשר על ידי שליח ומברך להדליק ולא על הדלקת וכן לגמור את ההלל וכן להכניסו בבריתו של אברהם אבינו דאפשר על ידי שליח ומברך לעשות ולא על המעשה אלא ודאי לית מששא בהאי כללא ואין לחלק ביניהם כלל כאשר כתבתי וכאשר פירש המורה ומפני זה לא דקדקו חכמים בדבר שפעמים כתבו על המעשה ופעמי' כתבו לעשו' והבא לחלק ביניהם אינו יוצא מידי קושי' לעולם והוא נצרך להדחק לעיולי פילא בקופא דמחטא וסוף סוף אינו מעלה דבר וכיוצא בזה אמרינן בהלכתא קמייתא דכיצד מברכין.

19ת"ר על הפת מהו אומר מוציא לחם מן הארץ ר' נחמיה אומר מוציא לחם אמר רבה במוציא כולי עלמא לא פליגי דאפיק משמע דכתיב אל מוציאו ממצרים כי פליגי בהמוציא רבנן סברי המוציא נמי דאפיק משמע דכתי' המוציא לך מים מצור החלמיש ור' נחמיה סבר המוציא דמפיק משמע דכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.

20ומסקינן והלכתא המוציא לחם מן הארץ.

21והאי פסקא לא אתא לאפוקי דלא תימא מוציא דהא אמרן במוציא כולי עלמא לא פליגי דאפי' משמע ותו' דאמרינן התם משתבחי ליה רבנן לרבי זירא בר רב זביד אבוה דרבי שמעון ב"ר זביד במעמד כל החבורה דאדם גדול ובקי בברכות הוא. אמר להם לכשיבא לידכם הביאוהו אלי. זימנא חדא איקלע קמיה אפיקו ליה ריפתא פתח ואמר מוציא לחם. אמר זהו שאומרים עליו אדם גדול ובקי בברכות בשלמא אי אמר המוציא לחם אמר לן טעמא דרבנן וקמ"ל הלכתא אלא השתא דאמר מוציא מאי קמ"ל ואיהו סבר לאפוקי נפשיה מפלוגתא הרי שגם רבנן מודו במוציא אם כן מאי דפסק תלמודא הלכתא המוציא לא בא אלא לאפוקי מר' נחמיה דאמר דאפי' משמע ולעולם שניהם יכול לומר.