שד"ל על ישעיהו א:ט

1לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד, וגם זה שנותרה בת ציון כסכה וכמלונה, ולא אבדה לגמרי, גם זה אינו אלא בחסד ה' עלינו, כי לולי הוא שהותיר לנו הפלטה הזאת, כמעט אבדנו כלנו אבדנו, והיינו כסדום ועמורה שלא נשאר מהם שריד ופליט.

2כמעט, דבק למטה, כן דעת יונתן ורש"י, וכמהו לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי (תהלים צ"ד י"ז), וזו הוראת מלת כמעט ברוב המקומות; ובעלי הטעמים הדביקו כמעט עם שריד, כאלו יאמר שריד מועט, על דרך כמעט וגרים בה (תהלים ק"ה י"ב). אבל סתם שריד הוא מועט, ולא מצאנו בשום מקום שריד מעט, ולא שום לשון דומה לזה. ואמנם דעת בעלי הטעמים נראה שהיתה (כאשר העירני תלמידי מוה"רר אליעזר אליה איגל, רב בעיר טשירנוביץ והגליל) כי לולי ה' הותיר לנו שריד, משמע שלולי כן לא נשאר להם שום שריד, א"כ בהכרח היו כסדום ועמורה שלא נשאר מהם שריד ופליט; ואיך יאמר אח"כ כמעט כסדום היינו? והלא ודאי כסדום היו. לכך יפה עשו בעלי הטעמים להרחיק מן ההמון התמיהה הזאת, כמו שהרחיק אנקלוס רוב המליצות השיריות שלא היו מובנות להמון. אמנם אותם שהיו עומדים בימי ישעיה יודעים היו כי השריד שהותיר להם ה', לא היה שריד מעט, אלא פליטה גדולה, ואף אם לא הותיר להם ה' כל השריד ההוא, עדיין היה אפשר שישאר להם שריד מעט, ולפיכך נכון היה שיאמר כמעט כסדום היינו.

3ה' צבאות, לדעת גיז', השם הקדוש הוא כאן בסמיכות, כמו שמצאנו לפעמים שם העצם סמוך, כמו ארם נהרים, בית לחם יהודה, והנה טעמו אלהי הצבאות, כלומר הכוכבים והמלאכים; וקרובה לזה דעת ראב"ע, אלא שלדעתו השם הקדוש הוא בצד מה גם שם התאר, וע"כ יבא בסמיכות (עיין פירושו הארוך והקצר בשמות ג' ט"ו ול'ד ו', וס' צחות שער השמות); ולפי דעתי אין השם סמוך, כי הנה מצאנו ה' אלהים צבאות (תהלים נ"ט ו' ופ' ה'), וכן אלהים צבאות (שם פ' ט"ו), ולדבריהם היה ראוי לומר אלהי צבאות, לא אלהים, על כן נראה לי שנקרא האל האמתי צבאות, להיותו הוא לבדו ממלא מקום הצבאות שהיו הגוים עובדים, כדרך שנקרא אלהים בלשון רבים להיותו לא אלוה פרטי בעל כח מיוחד, כאלילי הגוים (לפי אמונת העובדים אותם), אלא אלוה כולל כל הכחות כלם, והוא ממלא מקום האלהים כלם 1 וזה לשוני בבכורי העתים תקפ"ח: וכבר אמר החבר למלך הכוזרי בתחלת המאמר הרביעי, כי נבנה שם אלהים בלשון רבים בעבור אמונת הגוים הקדמונים שהיו עובדים הכחות הפרטיים המנהיגים את העולם, ולא פנו אל הכח הראשון אשר ממנו כל הכחות האלה, אם בעבור שלא הודו בו ולא האמינו מציאותו, ואם שהודו בו אך היה רחוק בעיניהם שתועיל עבודתו, וחשבוהו נעלה ומרומם מהשגיח בנו, על כן לא היו עובדים דבר אחד אך רבים, שקוראים אותם אלהים, והוא שם כלל, שכולל הסבות מאין חילוק. אלה דברי ר' יהודה הלוי; ועליהם יש להוסיף כי כאשר עמדו העברים והכירו אחדות האל והשגחתו בשפלים, לא הרחיקו השם הזה עם היותו בלשון רבים, ולא שנו את לשונם מלשון הגוים רק בענין הפעלים המשמשים במאמר אצל השם הזה, כי תחת שיאמר עובד האלילים כה יעשון אלהים (מלכים א' י"ט ב' וכ' י'), יאמר העברי כה יעשה לי אלהים (שמואל א' ג' י"ז, י"ד מ"ד, כ"ה כ"ב, שמואל ב' ג' ט' ול"ה, י"ט י"ד, מלכים א' ב' כ"ג, מלכים ב' ו' ל"א). והיתה כונתם בזה להגיד כי האל הזה אשר הם עובדים, איננו אלוה על דבר מיוחד, ואיננו בעל כח אחד לבד, כמו שהיו אלילי הגוים, שהיה אצלם אלוה אחד על הדגן, ואלוה אחר על התירוש, אחד על האהבה ואחד על המלחמה, ואין אחד מהם עושה שתי שליחיות, אבל אלהי העברים הוא כולל בעצמו הכחות המיוחסים לכלל האלילים כלם, הוא בעל הכחות כלם, ובאחדותו במקום האלהים כלם הוא עומד, והנה הוא האלהים כלם. וכן המנהג בלשון העברי לקרוא למי שהוא אדון יחיד על עבדו או על קנינו, בלשון רבים, אדונים, בעלים, להורות כי אין לעבד ההוא אדונים אחרים זולתו, כי הוא אדוניו כלם; ואם היה נקרא בלשון יחיד אדון, כבר אפשר שיהיה הוא אדונו וגם זולתו אדונו. וכן כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו, כל בועלים וכל עושים שיש לך אינם זולתי ה' צבאות. והנה הרבוי עצמו מורה על האחדות הגמורה. עד כאן לשוני בבכורי העתים. ולענין הוראת שם בן ארבע אותיות, כבר כתבתי במקומות אחרים כי המנהג לכנותו שם ההויה אינו אלא חדוש שחדשו האחרונים (על פי מחשבה שעלתה בלב רש"בם ורא"בע), ומעולם לא הונח השם הקדוש להורות על הנצחיות, וכן אהיה אשר אהיה אין הוראתו כלל על הנצחיות (עיין מה שכתבתי במשתדל); אבל שם בן ארבע הוא לדעתי מורכב משני קולות, האחד קול של שמחה, והאחר קול של בכיה ועצבון, והשם הקדוש המורכב משניהם מורה מקור כל הטובות וכל הרעות, והוא שם מיוחד לאדון יחיד המושל בכל, ועיין למטה ל"ח י"א. והנה השם הקדוש אי אפשר לתרגמו, ומאחר שזה אלפיים שנה ויותר שאנו נוהגים לקרוא אותו בכנוי אדני, יפה עשו הקדמונים שתרגמוהו בלשון יוני קִירִיוֹס ובלשון רומי דוֹמיִנוּס, כלומר הָאָדוֹן, ובעקבותם הלכתי גם אני. והנה מליצת ה' צבאות, וכן אלהים צבאות, ענינה האל שכל צבאות האלהים הנעבדים נכללים בו, כי כל הכחות המיוחסים להם, כלם בו ית'. ומה שנמצא לפעמים אלהי הצבאות בסמיכות אינו סותר פירושי, כי נמצא המתואר נסמך לתאר או לשם אחר המייחד אותו, כמו בתולת בת ציון, אנשי התרים (מלכים א' י' ט"ו), בני רבעים, בני בליעל, נהר פרת, קרית חוצות.